ח'רבת חודש
 | |
| היסטוריה | |
|---|---|
| תקופות |
|
| אתר ארכאולוגי | |
| ארכאולוגים | דוד עיטם, שמעון ריקלין |
| מיקום | |
| קואורדינטות | 32°02′29″N 35°02′58″E / 32.041379°N 35.049448°E |
|
(למפת גוש דן רגילה)   ח'רבת חודש | |
  | |
ח'ירבת חודש היא אתר ארכאולוגי בדרום-מערב השומרון, בתוך בית אריה-עופרים, בסמוך לכפר הפלסטיני אל-לובן אל-גרבי. הוא כולל שרידי יישוב מתוכנן ומבוצר מתקופת הברזל 2ב, הידוע בבתי הבד הרבים שבו. האתר ממוקם כיום בתוך ליד הכפר. הוא זוהה לראשונה במהלך סקר בדרום שביצע דוד איתם בשנים 1979–1980 ונחפר בתחילת שנות ה-90 בחפירת הצלה מטעם קמ"ט ארכאולוגיה, בניהולו של שמעון ריקלין.[1]
תקופת הברזל 2ב (סוף המאות ה-9 והמאה ה-8 לפנה"ס) נחשבת לתקופה של שגשוג בממלכת ישראל הצפונית, שהסתיימה בחורבנה בשנת 720 לפנה"ס.[2] ח'רבת חודש ממוקמת ליד ח' בנאת בר, שהייתה ככל הנראה מרכז מלכותי אזורי של ממלכת ישראל, המזוהה עם העיר המקראית צרדה, שבשטח שבט אפרים, (במלכים א' י"א: 26-28).[3] שלושה אתרים תעשייתיים נוספים מתקופת הברזל השנייה קיימים בסביבתה: קלעה, ח' דיר דקלה וקורנת ביר אל-תל. שאר האתרים באזור הם כפריים באופיים.[4] האתר ניטש במהלך המסעות האשוריים נגד ישראל לקראת 720 לפנה"ס.[5]
אתרים מסוג זה נתפסו על ידי חוקרים כמו אברהם פאוסט וחיה כץ כיוזמות מקומיות. בתי הבד הרבים בהם מרמזים כי הייצור נועד לעודפים בקנה מידה גדול ולא אך ורק לצריכה מקומית. דוד עיטם טוען כי ח'רבת חודש היתתה מרכז ייצור מלכותי, השייך לממלכת ישראל הצפונית, ששימש לסחר בינלאומי.[6]
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האתר שוכן על המדרון הצפוני של גבעה נמוכה המשקיפה על נחל שילה. השטח שמסביב מורכב מאבן גיר קשה מתצורות ורדים ובינה, היוצרות רכסים ארוכים בכיוון מזרח-מערב המופרדים על ידי עמקים עמוקים לאורך העתקים גאולוגיים. עמקים אלה עיצבו את נתיבי רוב הדרכים העתיקות באזור. עם זאת, ליד ח'רבת חודש, נראה כי דרך עברה ממערב לאתר, חצתה את עמק שילה במקום לעקוב אחר הרכס, ולאחר מכן עלתה לעבר היישוב המרכזי מתקופת הברזל 2 בח'ירבת בנאט בר. האתר מוקף בחורש ים תיכוני הנשלט על ידי אלון (Quercus calliprinos) ואלה (Pistacia palaestina) על אדמת טרה רוסה. מקור המים הקרוב ביותר הוא ביר צרידה, באר הממוקמת כ-750 מטרים מזרחה בעמק שילה.[7]
גילוי האתר וחפירתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]האתר התגלה בסקר בראשות דוד עיטם ובסיוע יותם טפר, כחלק מסקר אזור בידיה בשנים 1975–1976 ו-1979–1980, שם זוהה כאתר מבוצר מתוכנן היטב ובו מתקני ייצור שמן זית רבים המתוארכים לתקופת הברזל 2.[1][8] האתר נחפר בין אפריל 1991 לקיץ 1994 בחפירת הצלה מטעם קצין המטה לארכאולוגיה, בפיקוחו של שמעון ריקלין, לפני עבודות הבנייה בחלקים הצפוניים של בית אריה-עופרים. החפירה התמקדה בחלקו המזרחי של האתר, אשר נשמר היטב, ובחשיפת מתקנים חקלאיים-תעשייתיים חצובים מדרום.[9]
תוכנית האתר והביצורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאתר המבוצר, המשתרע על שטח של כ-5.4 דונם, בצורת ריבוע עם מגנן בולט. תוואי המבנה משקף חלוקה מתוכננת מראש לשני אזורים שונים בגדולם: רובע מגורים במזרח ורובע ציבורי עם מחסנים במערב. אזור המגורים כלל 16 מבנים המסודרים לאורך הצדדים הצפוניים, המזרחיים והדרומיים של האתר, שמונה מהם נבנו כנגד חומת הסוגרים. חלק מהמבנים שכללו חצרות קטורות ובהן היו שרידים של פעילויות ביתיות כגון תנורי טבון, משטחי אבן ואבני ריחיים להכנת מזון, משקולות נול המשמשות לייצור טקסטיל, כמו גם מתקני אחסון. בין המבנים היו מספר בתי ארבעה חדרים.[10][11]
החלק המערבי של האתר הכיל שני מבנים גדולים (כ-14.0 × 13.5 מ' ו-14.0 × 11.5 מ'), המחוברים על ידי מסדרון צר, וייתכן שגם מבנה שלישי קטן יותר. אלה נחשבו למבני ציבור. אחד המבנים הללו חולק מבפנים על ידי שורה של עמודי אבן גדולים. דוגמאות לתוכניות אדריכליות אלו נפוצות באתרים ישראליים כמו תל מגידו ותל חצור, שם זוהו כמחסנים, צריפים ואורוות. מבנה קטן יותר נוסף, המסודר באלכסון, זוהה בתצלומי אוויר בחלק הצפוני ושימש אולי גם הוא כמחסן. קירות המבנים הללו הם בעובי 1.0–1.5 מ', ונבנו משורות אבן כפולות.[11][12]
האתר היה מוקף בביצורים שהורכבו בעיקר מחומות סוגרים, המעובות בחומות בנות שורה אחת. התוואי המזרחי של החומה נשמר במלואו, בעוד שקטעים ניכרים מהקווים הצפוני והדרומי שרדו גם כן. בצד הצפוני, שפנה למדרון, החומה חוזקה בתמיכת קיר תמך מסיבי ליציבות נוספת. לאורך הצד המערבי נותרו רק חלקים מהחומה בת השורה האחת. בפינה הדרום-מזרחית עמד מעוז גדול שנבנה מאבני גזית, שהשתמר בגובה כ-2 מטרים. מבנה זה, שצפה על הנוף שמסביב, שילב מגדל קטן בפינה הצפון-מזרחית שלו ונראה כי היה מחולק מבפנים.[13] סוג בנייה זה הושווה לערים מלכותיות ישראליות אחרות כמו תל מגידו (שכבה IVA), מה שלדעתו של דוד עיטם מחזק את ההשערה שאתר זה הוא מרכז מלכותי להפקת שמן זית.[14]
חפצים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שברי החרס הקדומים ביותר מן האתר מתוארכים לתקופת הברזל 1 (המאה ה־12–11 לפנה"ס), ומעידים על שלב התיישבות מוקדם. עם זאת, עיקר הממצא שייך לתקופת הברזל 2ב (סוף המאה ה־9–המאה ה־8 לפנה"ס). כלי אופייני לממלכת ישראל הצפונית הוא קנקן האחסון המכונה "היפו", שנמצא באתר בכמות גדולה. כלי נוספים כללו קדרות וסירי בישול, וכן שברי כלי אבן ששימש לבשמים. חלק מהחרסים מעידים על קשרי מסחר עם ממלכת יהודה, כמקובל באתרים בשומרון הדרומית. בנוסף נמצאה כמות מצומצמת של חרסים מהתקופות הרומית–ביזנטית והעות'מאנית, המלמדים על פעילות חקלאית מאוחרת במקום.[2][15]
ייצור שמן זית
[עריכת קוד מקור | עריכה]באתר נתגלו 33 מתקני בית בד חצובים בסלע. המתקנים סווגו לתשעה טיפוסים, שכולם מאפיינים את מתקני הסלע מתקופת הברזל 2. מרביתם נבנו בצדו הדרומי של האתר, שבו השטח סלעי ואינו מתאים לעיבוד חקלאי. שני מתקנים נוספים נבנו בתוך רובע המגורים, דבר המעיד כי היו בבעלות פרטית ולא ציבורית. הזיתים כנראה אוחסנו במערות חצובות קטנות או באגנים עגולים סמוך לבתי הבד לפני העיבוד. הכתישה נעשתה או בגת קעורה באמצעות אבן אליפטית או בגת מרובעת באמצעות אבן גלילה. הרסק שהתקבל הונח על משטח סחיטה מתחת לקורה, שעוגנה בשקע בקיר בצד אחד והועמסה במשקולות בצדה האחר, וכך הופק השמן במנגנון מנוף־ומשקולת. משקולות אבן שנמצאו באתר, ובהן טיפוס טבעתי וטיפוס דמוי-פעמון, מעידות על סוגי הציוד ששימשו במקום. הנוזל זרם אל בור איסוף דרך חור או חריץ, שם שקעו השיירים בכוסית בתחתיתו. השמן גלש אל בור צדדי, ובהיעדרו נאסף באגן שבו הופרד ידנית.[16]
מוערך כי לבתי הבד שנחשפו בח'רבת חודש הייתה קיבולת שנתית של 6,993–11,340 ליטר, בהתבסס על הנפח המוגדל של בורות האיגום שלהם והערכה של שלוש פעולות כבישה ביום. עם 16 בתים בני שלושה וארבעה חדרים שזוהו באתר, האוכלוסייה מוערכת ב-120 תושבים, שצריכתם השנתית הייתה כ-400 ליטר. עודפי הייצור יועדו ככל הנראה למסחר.[17]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Eitam 2025: 73
- ^ 1 2 Eitam 2025: 80
- ^ כוכבי, מ., זיהויה של הצרדה, עירו של יובעם בן נבט מלך ישראל, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה כ, 1989, עמ' 198-201
- ^ Eitam 2025: 75-76
- ^ ריקלין התשנ"ז: 19
- ^ Eitam 2025: 93-95
- ^ Eitam 2025: 73-74
- ^ "מפת בדיא". חדשות ארכיאולוגיות. עז: 56. 1981. JSTOR 23471813.
- ^ ריקלין התשנ"ז: 7, הערה 1
- ^ ריקלין התשנ"ז: 8-12
- ^ 1 2 Eitam 2025: 76-79
- ^ ריקלין התשנ"ז: 12
- ^ Eitam 2025: 79
- ^ Eitam 2025: 94
- ^ ריקלין התשנ"ז: 17
- ^ Eitam 2025: 80-91
- ^ Eitam 2025: 92-93
ביבליוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Eitam, D. (2025). "Khirbat Khudash (Bet Arye): A Royal Olive Oil Production Center in the Kingdom of Israel". 'Atiqot. 118: 74–98.
- ריקלין, ש', אתר מתקופת הברזל הב' בבית אריה, עתיקות 32, התשנ"ז, עמ' 7-20