חגורת החלודה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חגורת החלודה (באדום) במפת ארצות הברית

חגורת החלודהאנגלית: The Rust Belt; לעיתים מכונה בעברית רצועת החלודה) היא הגדרה כלכלית-חברתית לאזור שהיה מרכז התעשייה הכבדה של ארצות הברית, וכולל את המדינות השוכנות לחופי הימות הגדולות והפאתים הצפוניים-מזרחיים של המערב התיכון. ההגדרה מתייחסת לתהליכי הדה-אינדוסטריאליזציה (אנ') והדעיכה שהתחילו במחצית השנייה של המאה ה-20, בעקבות הידלדלות תעשיות הפלדה, הפחם, הברזל והרכב; אבטלה גואה; הגירה שלילית ובליה עירונית.

בין הסיבות לתהליכים אלה מונים את הגלובליזציה, ליברליזציה כלכלית וחשיפת משק התעשייה לתחרות, רכישת מפעלים אמריקאיים על ידי חברות זרות, מיקור חוץ של משרות בתעשייה והוצאת מקומות עבודה אל מחוץ לארצות הברית, אוטומציה שהביאה לצמצום מספר המועסקים בתעשיות הפחם והפלדה, דרישות מחמירות למיומנויות מקצועיות ועלויות שכר גבוהות[1]. סיבות נוספות נבעו משינויים במקורות האנרגיה[2].

חגורת החלודה משתרעת, ממזרח למערב, בשטחי המדינות: ניו יורק, פנסילבניה, וירג'יניה המערבית, אוהיו, מישיגן ואינדיאנה, מזרחה של אילינוי ודרום-מזרחה של ויסקונסין שלחופה המערבי של ימת מישיגן[3].

בשנות הפריחה שלו, האזור נודע בעיקר בשם "המרכז התעשייתי" (Industrial Heartland), וכן כ"חגורת החרושת" (Factory Belt) ו"חגורת הייצור" (Manufacturing Belt).

מקור המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע הלשון "חגורת החלודה" מיוחסת במידה רבה לוולטר מונדייל, אשר במהלך מסע הבחירות לנשיאות בשנת 1984 נאם באוזני פועלי פלדה בקליבלנד, ותקף את החלטת הנשיא רונלד רייגן לבטל את הגבלת מכסות יבוא הפלדה לארצות הברית, באמרו: "צעדי המדיניות של רייגן הופכים את המערב התיכון התעשייתי לאגן של חלודה" (Rust Bowl). מונדייל התכוון להדהד אצל הבוחרים המבוגרים, בני דורו, את זכרונות האסון הכלכלי שזכה לכינוי אגן האבק (Dust Bowl) בעקבות סערות האבק בשנות ה-30 של המאה ה-20. העיתונות החליפה את המילה "אגן" (Bowl) ב"חגורה"[4], כהנגדה לאזור חגורת השמש (אנ') המשתרע מדרום מזרח ארצות הברית עד דרום מערבה[5]. יש הרואים במטבע הלשון הזו כינוי גנאי, ובשנים האחרונות עולות הצעות לכינויים חיוביים, כגון: "חגורת האמון" (Trust Belt), או "אזור המים המתוקים" (Freshwater Region)[5].

המושג נפוץ בכל העולם ואומץ כהגדרה אוניברסלית לאזורים ותהליכים דומים במדינות מתועשות אחרות, כגון: צרפת[6], בריטניה[7], יפן[8][9] וסין[10].

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שהמושג "חגורת חלודה" הומצא על ידי אישיות פוליטית והתקשורת, ומתייחס לתנאים כלכליים וחברתיים, אין לאזור גבולות טבעיים ברורים ולא מאפיינים טופוגרפיים ייחודיים. שיוכה של עיר לחגורת החלודה תלוי בעיקר בהשוואת תרומתה לכלכלת הייצור המקומית ורמת החיים בה בעבר ובהווה, ועל כך אין תמימות דעים בין המומחים, כולל על השאלה אם אונטריו שבקנדה נחשבת חלק מהחגורה[5][11]. יש המבחינים בין ליבת חגורת החלודה הכוללת, בראש וראשונה, את פנסילבניה, אוהיו, מישיגן, אילינוי ואינדיאנה, ופריפריה הכוללת חלקים מויסקונסין, ניו יורק, קנטקי, מערב וירגי'ניה ואונטריו[12].

בעקבות תקופות השגשוג שהביאו להתפתחות תעשייה כבדה, משלהי המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20 זכה האזור לכינוי חגורת הפלדה (Steel Belt), שהבדיל אותו ממדינות המערב התיכון שנקראות חגורת התירס (Corn Belt), ומהמישורים הגדולים, המכונים "סלסלת הלחם של צפון אמריקה" (Breadbasket of North America)[13][14].

מרכזי התעשייה הכבדה המושבתים בערים השוכנות לחופי הימות הגדולות בצפון החוף המזרחי והמערב התיכון, נודעים כיום כחלק מאזורים המכונים חגורת שלג (Snow Belt)[15] וכוללים את רוב ערי המערב התיכון שעל תוואי נהר המיסיספי, רבות מערי ניו אינגלנד, ואת מדינות צפון אזור המיד-אטלנטיק.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת הפריחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכרה פחם בעיירה סקראנטון, הרי האפלאצ'ים, פנסילבניה, שנת 1905
עפרת ברזל במינסוטה (תצלום משנת 2005)
מפת עפרות הברזל לחופי ימת סופיריור. מכרות רבים אינם פעילים עוד (בצהוב - מישיגן, בירוק - ויסקונסין, בלבן - מינסוטה, בכחול - אונטריו)

המאה ה-19: התפתחות הייצור התעשייתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעשייה בערי חגורת החלודה החלה להתפתח בעת תור הזהב של כריית הפחם בהרי האפלצ'ים במחצית השנייה של המאה ה-19, אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית. האזור עשיר בדרכי תחבורה, נתיבי תובלה בימות הגדולות ובתעלות מים, ורשת מסילות ברזל שחיברו את מכרות הפחם באפלאצ'ים עם עפרות הברזל שהתגלו במינסוטה, בויסקונסין ובצפונה של מישיגן. נתיבים אלה אפשרו הובלת פחם אל מפעלי הפלדה בערים כגון פיטסבורג ושיקגו, אל המפעלים לייצור כלי רכב בדטרויט ומפעלי ייצור אחרים, ואל תחנות הכוח שסיפקו חשמל לאזור. בין שדות הפחם למפעלי התעשייה הכבדה נוצרו קשרי גומלין: המפעלים סיפקו ציוד כרייה ומתכות באיכות גבוהה, והמכרות באפלצ'ים סיפקו פחם לקיטור לתעשייה[16].

הגירה לאזור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1930-1890 נהרו למרכז התעשייתי המתפתח מיליוני מהגרים מאירופה, בעיקר מפולין, איטליה, רוסיה, אוסטרו-הונגריה, וכן מאירלנד, יוון, סלובקיה, סלובניה, ליטא, ועוד מדינות, יחד עם גלי הגירה פנימית של אפרו-אמריקאים ממדינות הדרום שחיפשו הזדמנויות לתעסוקה. המהגרים החדשים הצטרפו לאוכלוסיית מהגרים ממוצא גרמני, סקוטי ואירי, שהתיישבו באזור בתקופות קודמות[16], וסיפקו כוח עבודה זול למפעלי התעשייה והייצור.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה אחרי שנות השפל הגדול, הביאה לצמיחה כלכלית מהירה. בעקבות חורבן מרכזי התעשייה הכבדה במערב אירופה וביפן בשל הפצצות עזות, נשא העולם את עיניו אל עבר "חגורת הפלדה". הייצור המאסיבי של פלדה ופחם באזור זה סייע בשיקום נזקי המלחמה בכל רחבי העולם, ותעשיות כבדות כמו תעשיות הרכב והצמיגים, שגשגו ויצרו מקומות עבודה רבים. ערי הצפון התעשייתי נהנו משיא בגידול האוכלוסייה ובתפוקת התעשייה, וערים גדולות באזור (פיטסבורג, קליבלנד, דטרויט ועוד) הלכו וגדלו[3]. אחרי המלחמה, ארצות הברית הייתה המעצמה היחידה שכושר הייצור שלה הקנה לה יכולת לספק מוצרי תעשייה לכל העולם, ובנוסף לכך, במסגרת תוכנית מרשל, מדינות אירופה חויבו לרכוש מוצרי תעשייה אמריקאיים, תנאי שהעניק תנופה נוספת למרכז התעשייתי של ארצות הברית[17].

תקופת הדעיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-50 של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמת תחרותיות נמוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דעיכת חגורת החלודה התחילה בשנות ה-50, כאשר רמת התחרותיות בין התעשיות החשובות באזור הייתה אפסית, ולמעסיקים לא היה תמריץ להכניס חידושים או להיות יותר יצרניים[18]. להיעדר התחרותיות בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה חברו מספר גורמים[19]:

  • בשוק העבודה שלטו איגודי פועלים חזקים, ובמיוחד איגוד פועלי הפלדה (United Steel Workers) ואיגוד פועלי תעשיית הרכב (United Auto Workers). ארבע מחמש המדינות שבהן הייתה השפעת האיגודים חזקה ביותר, היו בחגורת החלודה: מישיגן, וירג'יניה המערבית, ניו יורק ופנסילבניה. האיגודים גרמו לייקור מלאכותי של עלויות העבודה והייצור[17], ותחת איומי שביתה, הם השיגו רמת שכר שהייתה גבוהה ב-40% מהשכר הממוצע בכל ארצות הברית.
  • חוקים שנחקקו בארצות הברית במסגרת מדיניות הניו דיל בשנות ה-30 של המאה ה-20, כגון החוק להבראת התעשייה הלאומית (National Industrial Recovery Act)[20], אפשרו למגזרים החזקים לשתף פעולה ביניהם ולנצל את השוק לרעה. על אף שהתנהגות קונספירטיבית זו הוצאה מחוץ לחוק, היא נמשכה שנים רבות אחר כך.
  • במקביל, כלכלת המלחמה תוכננה באופן שדיכא את כוחות התחרות בשוק התעשייה.
מכרה פחם בעיירה קיסטון הנטושה ברובה, הרי האפלאצ'ים, וירג'יניה המערבית
שינויים במקורות האנרגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-50 החלו חברות האנרגיה לנטוש את מכרות הפחם לטובת שימוש בנפט. מלבד הפגיעה בשוק התעסוקה, מכרות נטושים היו ברבות השנים למפגע סביבתי ותרמו לבליה העירונית. בסקרנטון, פנסילבניה, מכרות שנחפרו מתחת לעיר ולא נסגרו כראוי, התמוטטו והביאו לקריסת בתים ואף רחובות, וכן, צמצום נפח משלוחי הפחם הביא לפשיטת רגל של חברת הרכבות העירונית, לצד מעבר התושבים משימוש בתחבורה ציבורית למכוניות פרטיות מונעות בדלק[21].

שנות ה-60: תחילת תחרות פנימית וחיצונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברמה הפנים-מדינתית, מעשור זה ולאורך העשורים הבאים, "המרכז התעשייתי" התקשה להתחרות בתעשיות שקמו באזור "חגורת השמש" בדרום ארצות הברית, שם השכר היה נמוך יותר לאור רמות השכלה והכשרה מקצועית נמוכות. קשיים אחרים נבעו מתקנות הגנת הסביבה ותקנות תעסוקה חדשות, שגרמו לייקור נוסף של עלויות הייצור במרכז התעשייתי[17].

ברמת יחסי החוץ, דווקא "תוכנית מרשל" לשיקום כלכלת אירופה, שהוביל הנשיא הארי טרומן, זרעה את הזרעים לצמצום הייצור במרכז התעשייתי. הגברת צריכת מוצרים אירופאיים באה על חשבון דרישה למוצרים אמריקאיים, ובנוסף לכך, מדינות אירופה התחילו לייצא לאפריקה ולאסיה, ורקמו קשרי מסחר ביניהן מתוך הנחה שזה ימנע מלחמה נוספת באירופה[17], והדרישה למוצרים אמריקאיים פחתה באופן ניכר.

תעשיות רבות באירופה ובמזרח אסיה, יפן בפרט, החלו להתחרות בחגורת הפלדה ולייצר באופן יעיל ממנה, ויבוא מכוניות מיפן החל לדחוק את רגליהם של פועלי תעשיית הרכב האמריקאים. בעקבות ירידה בהיקף הייצור ועדיפות היצרנים היפנים, העתיקו שלוש יצרניות הרכב הגדולות (ג'נרל מוטורס, פורד וקרייזלר, המכונות "Three Big") את פסי הייצור שלהן לדרום ארצות הברית, שם שכר העבודה היה נמוך יותר. מגמה זו נמשכה גם בשני העשורים הבאים, ובאמצע שנות ה-80 התחילו יצרניות הרכב היפניות (הונדה, טויוטה וניסאן מוטורס) להקים מפעלים להרכבת כלי רכב בארצות הברית, אך העדיפו להתמקם דרומית לערי חגורת החלודה, רחוק מהישג ידו של איגוד פועלי תעשיית הרכב. מאוחר יותר הגיעו לאזור החברות הגרמניות ב.מ.וו ומרצדס-בנץ. מבחינה גאוגרפית, תעשיית הרכב בארצות הברית עברה בהדרגה לקו מייסון-דיקסון ודרומה ממנו[22].

שנות ה-70: חרם הנפט, מיתון ואינפלציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשור השמיני של המאה ה-20 גאתה האינפלציה בארצות הברית והגיעה לשיא שנתי של 13.5% בסוף העשור. הגורם המרכזי לאינפלציה היה חרם האנרגיה של ארגון אופ"ק, שבעטיו הואטה הצמיחה הכלכלית ונרשמו רמות אבטלה גבוהות[23]. כתגובה על הסיוע הצבאי שהושיט ממשל הנשיא ריצ'רד ניקסון לישראל במלחמת יום הכיפורים, הטילו יצואניות הנפט בהובלת סעודיה אמברגו על מכירת נפט לארצות הברית, דבר שגרם לעליית מחירי הדלק בשיעור של 75% ופגע בתעשיית הרכב המקומית שהמשיכה לייצר מכוניות עם נפח מנוע גדול וצריכת דלק גבוהה, בעוד האזרחים התחילו להעדיף מכוניות חסכוניות, כגון הונדה, פיאט וחיפושית. דוגמה בולטת של תופעה זו הייתה המכה האנושה שספג מותג הרכב אולדסמוביל שייצרה ג'נרל מוטורס בלאנסינג, מישיגן, עד להפסקת ייצור המותג בשנת 2004[24]. על מנת לבלום את האינפלציה והמיתון, העלה הבנק הפדרלי את הריבית בארצות הברית, צעד שפגע בתעשיות המקומיות פעמיים: מצד אחד, הקשה עליהן ללוות כספים למימון פעולתן, ומצד שני, חיזק את ערך הדולר, ובכך הפך את התוצרת התעשייתית האמריקאית ליקרה באופן יחסי למדינות העולם[3].

שנות ה-80 וה-90: השפעת הגלובליזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשני עשורים אלה, מגמות הגלובליזציה הביאו איתן לארצות הברית ליברליזציה של מדיניות סחר החוץ והרחבה של הסכמי הסחר, ובראשם - הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה (N.A.F.T.Aׂ). כתוצאה, תעשיות הפלדה האמריקאיות איבדו את ההגנה שסיפקו להם הממשלים הקודמים באמצעות חומות מכס, ונותרו חסרות סיכוי בתחרות מול יריביהן ברחבי העולם. חברות אמריקאיות רבות, אשר רצו להפחית את עלויות הייצור שלהן, החלו לגלות את "סדנאות היזע" של העולם השלישי, מפעלים רבים הועתקו לסין, הודו, וייטנאם ומקסיקו, ומיליונים איבדו את עבודתם[3][25].

אוטומציה של הייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב האצת האוטומציה של תהליכי ייצור, פחתה הדרישה לכוח אדם בעיקר בתעשיית הפלדה, גם לעובדים בעלי מיומנויות מתקדמות, ומספר מקומות העבודה החדשים לא פיצה על קצב הפיטורים. כתוצאה מכך, נמשכה הפגיעה בהכנסות מעמד הביניים במדינות חגורת החלודה[26].

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריסות פסי רכבת של מפעל יציקת פלדה נטוש בראנקין, פנסילבניה
בליה עירונית ברחוב ברוד ברוצ'סטר, ניו יורק

התלות הכלכלית בתעשיות הרכב, הפלדה והברזל הגולמי ששגשגו עד שנות ה-70 של המאה ה-20, הייתה לרועץ לאזורי הימות הגדולות, המערב התיכון ואונטריו, כאשר אמריקה נכנסה לעידן הפוסט-תעשייתי. רק בתשעה מתוך 40 מטרופולינים באזורים אלה, התוצר המקומי הגולמי לנפש היה גבוה מהממוצע הארצי, עובדה ששיקפה את אובדן מקומות העבודה בתעשייה, מבלי שתחומי תעסוקה אחרים פיצו על כך[27].

במהלך עשורים של דעיכת המגזר הייצרני ואבדן מקומות עבודה והכנסה, רבות ממשפחות מעמד הביניים והמעמד הגבוה עזבו את ערי המרכז התעשייתי ועברו בעיקר לאזורי "חגורת השמש" והחוף המערבי. מבין 79 ערים בעלות יותר מ-50,000 תושבים, אשר סבלו מנטישת אוכלוסין, 45 ערים נמצאות בחגורת החלודה, במדד הגידול בתעסוקה של 70 ריכוזים עירוניים בארצות הברית, חגורת החלודה נמצאת בתחתית הרשימה, עם הערים מילווקי; דטרויט; אולבני; קליבלנד; פיסטבורג; באפאלו; ובמקום האחרון - רוצ'סטר, שהייתה פעם מופת לחדשנות תעשייתית, והפכה לחלק מאזור מוכה אסון[28]. מאמצע העשור הראשון של המאה ה-21 עד אמצע העשור שאחריו, איבדו ערי החגורה עוד כשני מיליון מקומות עבודה[29].

שיעור האבטלה הגבוה עקב קריסת התעשייה הכבדה, הביא בעקבותיו מעבר תושבים בני מעמד הביניים והמעמד הגבוה ממרכזי הערים אל הפרוורים ויצירת שכונות רפאים, עוני נרחב, בריחת מוחות, פשיעה אלימה במרחב הציבורי, רמת חינוך עלובה, ודיור ותשתית ירודים[30]. חלק ניכר מנטישת האוכלוסייה מיוחס לתופעת "מנוסת לבנים" (White Flight) (אנ'), הכוללת לבנים, בדרך כלל ממוצא בריטי, שאינם מוגבלים על ידי פרקטיקות גזעניות, והם חסרי סובלנות ביחס לקרבתם של אפרו-אמריקאים[31]. כמה מערי חגורת החלודה סובלות ממספר גבוה של מקרי רצח, יחסית לממוצע בכלל ארצות הברית: אם בעשור האחרון של המאה ה-20 ניכרה מגמת ירידה כלל-ארצית, אזי בערים הקטנות של חגורת החלודה נמשכה מגמת העלייה בשיעור מעשי הרצח. מספר ערים נחשבות במסוכנות שבערי ארצות הברית: דטרויט ופלינט במישיגן; שיקגו ורוקפורד באילינוי; גארי, אינדיאנה[32][30][33][34].

המשבר הכלכלי המתמשך העמיק והרחיב את המעמד החברתי המכונה "תת-מעמד" (Underclass), מושג שנולד בארצות הברית כהגדרה למעמד הנמוך ביותר האפשרי, שנמצא מתחת להיררכיה המסורתית של המעמדות העובדים (גבוה; בינוני; נמוך). העיתונאי והסופר קן אולטה השתמש במושג זה כבר בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20, והכליל בו מובטלים כרוניים, אימהות נתמכות סעד, אלכוהוליסטים, סוחרי סמים, פושעי רחוב וסכיזופרנים שאינם בטיפול[35][36].

מבנה נטוש של מפעל "פישר" שייצר מרכבים לכלי רכב, אחד מסמלי קריסת תעשיות הרכב במישיגן. (ראו מידע מורחב בשני סרטוני יוטיוב תחת "קישורים חיצוניים").

דטרויט, בעבר בירת תעשיית הרכב של ארצות הברית, הפכה לסמל הקריסה התעשייתית, הכלכלית והחברתית, ועליית שיעורי האבטלה[37]. העיר, אשר בשנת 1950 מנתה 1,849,568 תושבים, איבדה מאז 63.6% מאוכלוסייתה. בחודש יולי 2016 נאמד מספר תושבי העיר ב-672,795‏[38], ולפי מרשם האוכלוסין האמריקאי, משנת 2010 עד אותו מועד עזבו את העיר עוד 41,404 תושבים, שהם 5.8%[39]. בשנת 2013 הוכרזה דטרויט פושטת רגל[40], והאוטונומיה הפיננסית הוחזרה לה שנה לאחר מכן, לאחר שהושקעו בה סכומי עתק בניסיון להחיות את מרכז העיר ולמשוך תושבים חדשים[29][25].

מישיגן: מוטל "הולידיי אין" העזוב ליד שדה התעופה "בישופ"
נהר פלינט, פלינט, מישיגן, מקור הרעלת העופרת (תצלום מיולי 2018)

העיר פלינט, שהייתה שנייה לדטרויט בתעשיית הרכב במישיגן, איבדה כ-30,000 מקומות עבודה משנות ה-80, לאחר שמפעלי מכוניות נסגרו בה בזה אחר זה. העברת מפעל הרכבת המכוניות הראשי של ג'נרל מוטורס מפלינט למקסיקו, המיטה אסון כלכלי על העיר. באפריל 2014, כאשר עיריית פלינט הייתה על סף קריסה פיננסית, ובניסיון לחסוך בהוצאות, התנתקה העיר ממערכת אספקת המים של דטרויט, והחלה לשאוב מים מנהר פלינט. כשנה לאחר מכן, התברר שבמי השתייה של העיר יש ריכוז גבוה של עופרת בעקבות שנים של הזרמת שפכים מתעשיות הרכב לנהר, ותושבים לקו בהרעלת עופרת. מאחר שרוב תושבי פלינט הם אפרו-אמריקאים, עלו טענות בדבר הזנחה על רקע גזעני. בעקבות הזיהום הייתה נטישה המונית, וביולי 2016 ירד מספר תושבי העיר ל-97,386 (לעומת 102,434 באפריל 2010, ירידה של 5% בקירוב). בפברואר 2016 עמד שיעור הבתים הפנויים בעיר על 7.5%, השיעור הגבוה ביותר בכל ארצות הברית[41][42][43][44][45].

דיור ציבורי נטוש בגארי, אינדיאנה

אוכלוסיית העיר גארי, אינדיאנה, אשר בשיאה בשנת 1960 מנתה 178,320 נפש[46], איבדה כ-57% עד 2016, עת מספר התושבים נאמד ב-76,424[47]. בגלל עלייה בשיעור הפשיעה בעיר, בשנת 2013 שקלה העירייה לנקוט צעדים קיצוניים: למכור כ-6,500 נכסים ציבוריים נטושים במכירה פומבית ובמחיר התחלתי של דולר אחד משום שלא נמצא התקציב הדרוש להריסתם, להפסיק מתן שירותים חברתיים לכ-40% משטח העיר ולהעביר תושבים לאזורים בני-קיימא בה[48].

מגמות התאוששות ושיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת להתמודד עם המשבר, ערים רבות פנו לתחומי כלכלה חליפיים כמקורות תעסוקה וצמיחה, ועברו מתעשייה לשירותים: כלכלת מידע וטכנולוגיית מידע; מוסדות להשכלה גבוהה, מחקר ופיתוח; שירותים רפואיים; מרכזי כנסים, נופש, בילויים ובתי קזינו, וטיפוח מה שמכונה "המעמד היוצר", או "המגזר היוצר" (Creative Class), הכולל אמנים מתחומים שונים, אטרקציות אמנותיות ומוזיאונים. עם זאת, מומחים מצביעים על כך שצעדים אלה לא בלמו את מגמות הדעיכה, וסבורים כי על מנת למשוך צעירים מתחת לגיל 30, יש לפתותם באמצעות מחירי דיור נמוכים, אווירת עסקים וסימנים לתחילת התאוששות בתעשייה[27].

שוק התעסוקה התייצב במידה מסוימת עם כניסת ההיי-טק לערי חגורת החלודה: חברות טכנולוגיית מידע כמו גוגל וטוויטר הקימו מטות בערים שונות: דטרויט, סינסינטי, ניו יורק ופאלו אלטו, ותעשייה ענפה של חברות הזנק קמה בשיקגו, קליבלנד ואינדיאנפוליס[49].

במדינת ניו יורק, אתרים מוזנחים הוסבו למרכזי בילוי ואירועים: בבאפלו, מפעל פלדה נטוש פותח באמצעות אנרגיה סולארית, דבר שסיפק לעיר אלפי מקומות עבודה; האתר ההיסטורי של תעלת אירי הוסב למוקד הופעות מוזיקליות, מסעדות והחלקה בעונות החורף, ובשטח נמל תעלת אירי העתיקה הוקם מתחם הכולל מגרש הוקי, בית מלון, מסעדות, חניון ומשטחי החלקה על קרח.

מתעשייה לשירותים: הכניסה למתחם הנופש "סאנדס" שהוקם בשטח מפעל הפלדה Bethlehem Steel המושבת בבית לחם, פנסילבניה
שימור מבנים של מפעל הפלדה Bethlehem Steel בפנסילבניה

בעיר בית לחם (Bethlehem) בפנסילבניה הוקם מתחם נופש, קניות וקזינו "סאנדס" (Sands) בשטח מפעל יציקת הפלדה Bethlehem Steel, תוך יוזמה לשימור מבנים של המפעל המושבת.

פיטסבורג, פנסילבניה, נחשבה בעשור השני של המאה ה-21 לאחת הערים הטובות בעולם להשקעה בנדל"ן[50], וקליבלנד, אוהיו, הפכה מעיר תעשייה לעיר של המצאות, מחקר ופיתוח, והאוניברסיטאות מושכות לעיר צעירים משכילים.

תחייתן של כמה מערי המטרופולין בחגורת החלודה במאה ה-21 עדיין לא הביאה למגמה של צמיחה תעשייתית, אך נראו שלבים ראשונים של יצירת מקומות עבודה בתעשייה על רקע הפריחה המחודשת של שוק האנרגיה בארצות הברית, במיוחד מהפקת גז מפצלי סלע. כיום, צפון אמריקה מפיקה גז טבעי יותר מכל יבשת אחרת, ובגלל אנרגיית הגז הזולה, יחד עם היחלשות הדולר והשכר הקפוא, חברות אמריקאיות חזרו לייצר על אדמת ארצות הברית. בגלל עלויות הקרקעות באסיה, גם חברות זרות מגלות עניין בייצור במפעלים בארצות הברית, ובהן: סמסונג, טויוטה ואירבוס[27][51].

לאור יצירת מקומות עבודה חדשים שאינם בתעשייה, האזור הפך אטרקטיבי, בעיקר עבור משפחות צעירות. אחרי עשורים רבים, שיעור ההגירה השלילית בערי חגורת החלודה השתווה לממוצע הארצי, ואף נמוך מזה. לצד זאת, השינויים הדמוגרפיים והכלכליים הביאו לשינוי במעמדן הכלכלי של ערי האזור. אם בתחילת המאה ה-20, ערי תעשייה כמו אקרון, דטרויט, קליבלנד ושיקגו נהנו מעליונות, הן נדחקות כיום על ידי ערים אטרקטיביות המספקות דיור בר-השגה, ערים שבהן פועלים אוניברסיטאות חשובות ומכוני מחקר בולטים, וערי בירה[27].

פעילות החברה האזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-21 קם בכמה מערי חגורת החלודה דור של יזמים צעירים שביכרו שיתוף פעולה ורעיונות על פני תחרות, במטרה "להמציא מחדש" את תפקיד האזור בכלכלת ארצות הברית. תופעה זו תועדה בסרט Red, White and Blueprints שהפיק וביים בשנת 2013 צלם הקולנוע ג'ק סטורי[52][53].

במספר ערי מטרופולין קמו ארגוני חברה אזרחית הדוגלים בשימור ושיקום מבני תעשייה נטושים כאתרי מורשת, כולל עשיית שימוש חוזר בהם ליצירת מקורות תעסוקה והכנסה. בסוף השבוע של ה-9–10 באפריל 2016 התקיים בפיטסבורג כנס היסוד של "הקואליציה של משמרים צעירים בחגורת החלודה" (Rust Belt Coalition of Young Preservationists - RBCoYP) המאגדת ארגונים כאלה[54][55].

מדינות חגורת החלודה והבחירות לנשיאות ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנות ה-80 של המאה ה-20, מקדישים המועמדים לנשיאות זמן ניכר לכלכלת מדינות חגורת החלודה שחלק מהן נחשבות "מתנדנדות", ולכן יש בכוחן להכריע את הבחירות. אולם ברמה הפוליטית, עובדה זו לא סיפקה מזור אידיאלי. בעוד ששתי המפלגות, הדמוקרטית והרפובליקנית, הפנו את גבן לתעשיות בחגורת החלודה (למעט תעשיית הרכב), נאבקה המפלגה הדמוקרטית להענקת רשת הגנה סוציאלית לאלה אשר איבדו את עבודתם, תשלום דמי אבטלה, העלאת שכר המינימום, והגנה על התנאים המוענקים בתוכניות הביטוח הלאומי ובביטוחי הבריאות לקשישים ולעניים. כל אלו עמדו בבסיס האג'נדה הדמוקרטית אל מול הרפובליקנים, ובשנות כהונתו של אובמה הצטרף אליהם גם חוק הגנת החולה וטיפול בר השגה. עמדות אלו סייעו לדמוקרטים בבחירות לנשיאות, ומאז שנות ה-90, רוב מדינות החגורה תמכו בדרך כלל במועמדים הדמוקרטים[3], פרט לוירג'יניה המערבית ואינדיאנה השמרניות, התומכות מסורתית במועמדים הרפובליקנים. אבל בבחירות לנשיאות ארצות הברית 2008, אפילו אינדיאנה העניקה את תמיכתה למועמד הדמוקרטים, ברק אובמה[56].

מגמת התמיכה במועמדים הדמוקרטים השתנתה בבחירות לנשיאות ארצות הברית 2016. למדינות חגורת החלודה יש 113 אלקטורים, 21% מכלל 538 האלקטורים. המנצח, מועמד הרפובליקנים דונלד טראמפ זכה בתמיכת 64 מהם (פנסילבניה, וירג'יניה המערבית, אוהיו, אינדיאנה, מישיגן וויסקונסין), ואילו המפסידה, מועמדת הדמוקרטים הילרי קלינטון קיבלה רק את תמיכת 49 האלקטורים של ניו יורק ואילינוי, שהן מדינות ליברליות בעלות מסורת ארוכת שנים של תמיכה במועמדים מן המפלגה הדמוקרטית[57]. הסבר אפשרי לשינוי במגמות ההצבעה במדינות מפתח בחגורת החלודה הוא, שטראמפ הבטיח להחזיר מקומות עבודה בייצור, ורבים מתומכי קלינטון הסכימו עם טענתו שמשרות רבות אבדו בגלל הסכמי הסחר הבין-לאומיים, ובראשם הסכם NAFTA[58][59].

ייצוגים באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 התפתחה בארצות הברית עשייה אמנותית ענפה סביב המצב החברתי-כלכלי המתמשך והבליה העירונית בערי חגורת החלודה, בתחומי הקולנוע, צילום, ספרות עיונית, סיפורת, ושירה. במאה ה-21 התפתחה סוגה של אמנות אפלהצרפתית: Art Noir), המכונה Rust Belt Noir, ולחלופין מוגדרת כ"גותיקה של חגורת החלודה" (Rust Belt Gothic)[60][61]. חוקרת השפה, המשוררת והמבקרת האמריקאית ג'ויאל מק'סוויני (Joyelle McSweeney) תיארה סוגה זו כקטגוריה אסתטית-פוליטית חדשה שמעניקה לניכור של המרכז התעשייתי הנטוש "כוח של זומבי" בסגנון הרפאים של אדגר אלן פו[62]. בקולנוע, מלבד סרטים העוסקים באופן ישיר בסוגיות חברתיות ופוליטיות, נופי בליה עירונית ומבני תעשייה ומגורים נטושים בערי חגורת החלודה הפכו ברבות השנים לאתרי צילום ולחלק מהאיקונוגרפיה של תעשיית הסרטים ההוליוודית[63][64].

סרטים עלילתיים וסרטי תעודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רוג'ר ואני (1989, באנגלית: Roger & Me) - סרטו הראשון של הסופר והבמאי מייקל מור, המתעד את הפגיעה הכלכלית והחברתית האנושה בתושבי פלינט, בעקבות העברת מפעל ג'נרל מוטורס למקסיקו. במרכז הסרט – ניסיונותיו של מור, בעצמו יליד פלינט, להשיג ראיון עם רוג'ר סמית, נשיא ומנכ"ל החברה, ולהתעמת איתו[65][66]. בשנת 2013 נבחר הסרט לשימור בספריית הקונגרס האמריקאי[67].
  • מבוך של שקרים (1991, שם מקורי באנגלית: Iron Maze) - דרמה שבמרכזה איש עסקים יפני הרוכש מפעל פלדה בעיירה הדמיונית קורינת' (Corinth) בפנסילבניה, בכוונה להרוס את המפעל ולהקים במקומו פארק שעשועים. קופרודוקציה יפנית-אמריקאית בבימויו של הירואקי יושידה, שגם השתתף בכתיבת התסריט, ובכיכובם של הירואקי מורקאמי, ג'ף פאהי וברידג'ט פונדה[68].
אולם הקולנוע המפואר הנטוש בדטרויט, ששימש אתר צילומים בסרט "אלכס קרוס" (תצלום משנת 2010)
  • עלילת סרט הפשע "אלכס קרוס" (2012) מתרחשת בדטרויט, וסצנת השיא לקראת סיום הסרט צולמה בהיכל הקולנוע הנטוש שנמצא ב"בניין מישיגן"(אנ'), נחשב לאחד האולמות היפים בדטרויט, ובו פועל חניון למכוניות[69][70][71].
  • 'בראדוק, אמריקה' (2013, באנגלית: Braddock, America) - סרט תיעודי על מאבק ההישרדות של העיירה בראדוק, פנסילבניה, בעקבות קריסת תעשיית הפלדה במקום. קופרודוקציה אמריקאית-צרפתית בהפקת חברת Program 33 הצרפתית, בבימויים של גבריאלה קסלר (Gabriella Kessler) וז'אן-לואיק פורטרון (Jean-Loïc Portron) שגם כתב את התסריט[72][73].
  • אחים בדם (2013, שם מקורי באנגלית: Out of the Furnace) - סרט פשע שהביקורת משייכת אותו לסוגת ה-Rust Belt Noir[74], ועוסק בפוליטיקה של גזע, מעמד חברתי ומגדר בעיירה צפון-בראדוק, פנסילבניה[75], על רקע המרוץ של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית 2008. במרכז העלילה פועל פלדה שהמפעל שעבד בו נסגר, ואחיו שחזר ממלחמת עיראק. את הסרט הפיקו רידלי סקוט ולאונרדו דיקפריו, וביים סקוט קופר. מככבים: כריסטיאן בייל, קייסי אפלק, וודי הרלסון, זואי סלדנה, פורסט ויטאקר, ווילם דפו וסם שפרד[76][77][78].
  • בסרט ארץ קרה (North Country), בעל מכרה עפרות ברזל במינסוטה מאיים בפיטוריה של אחת הנשים העובדות במכרה, ומתרץ זאת בכך שהנשיא (רונלד רייגן) מציף את ארצות הברית בפלדה מיובאת וגורם לצמצום מקומות העבודה בתעשיית הפלדה המקומית.
  • סרט האימה לא לנשום משנת 2016 עושה הומאז' למצב הכלכלי-חברתי ולבליה העירונית בדטרויט. העלילה, העוסקת בשלושה עבריינים צעירים ששודדים בתי עשירים, מתרחשת ומצולמת בחלקה ברובע נטוש בדטרויט, כשבמרכזה - בית מגורים אמיתי ברחוב בּוּאֶנָה וִיסְטָה[79][80][81], רחוב נטוש שבתיו העזובים מוזנחים ומעלים צמחיית פרא וטחב. הגיבורים מדברים על כך שמדובר ב"אזור רפאים", ואילו רוקי, הדמות הנשית בחבורה, שואפת לעבור לקליפורניה ולעזוב את דטרויט משום ש"כולם עוזבים". הבמאי פדה אלווארז ראה בגיבורי הסרט השתקפויות של הקשיים שדטרויט מתמודדת איתם[82].
  • Rust Belt - סרט תיעודי קצר משנת 2016 שצילמו והפיקו צ'ארלס קאדקין ורוב האנט, וכולו מורכב מצילומים סטטיים ממושכים של מפעלים נטושים וציוד תעשייתי חלוד ורקוב באפסטייט ניו יורק. קאדקין, צלם וקולנוען מקצועי, השתמש במכוון בסרט 16 מ"מ מיושן ופג-תוקף, כביטוי לאבדן החומריות והתעשייה. הסרט פתוח לצפייה חופשית באתר האינטרנט של קאדקין, ובנוגע לסגנון "צילום הריסות", ראו להלן בפיסקת צילום[83][84].

צילום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי העשור הראשון של המאה ה-21 פרחה אסכולה בצילום האמנותי, המכונה צילום הריסות (אנ'), ועל דרך הגנאי - "פורנוגרפיה של הריסות", "פורנו הריסות" (Ruins Porn). צלמי אסכולה זו מתמקדים בנושאים הקשורים בבליה עירונית בעולם הפוסט-תעשייתי. אף שהאסכולה איננה ייחודית למאה ה-21 בכלל ולארצות הברית בפרט, פריחתה מיוחסת בעיקרה לשני צלמים שתיעדו בליה עירונית בדטרויט: ג'יימס גריפיין (James Griffioen) שפרסם בשנת 2009 סדרת צילומים מבתי ספר ציבוריים נטושים בעיר, ואנדרו מור (Andrew Moore) שפרסם בשנת 2010 ספר בשם Detroit Disassembled (בתרגום חופשי לעברית: "מפרקים את דטרויט"), הכולל תצלומים של מבנים עזובים ורעועים שצמחיית פרא השתלטה עליהם[85][86][87][88]. צילומי הריסות מאופיינים בתקריבים תוך שימת לב לפרטים, ולעיתים כרוכים בעבירות פליליות של הסגת גבול.

ספרי קריאה ועיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ראו רשימת ספרים באנגלית הכוללת סיפורת ועיון באתר GoodReads.
  • ראו סקירת ספרים באנגלית מאת הסופר והעיתונאי אדוארד מק'ללנד, באתר Belt Magazine. מק'ללנד, יליד לאנסינג, מישיגן (מתגורר בשיקגו, אילינוי), הוא מחבר הספר Nothin' but Blue Skies - The Heyday, Hard Times, and Hopes of America's Industrial Heartland שאליו מפנה הערת שוליים 3 בערך זה (ראו להלן קישור לאתר האישי שלו).

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב משוררי חגורת החלודה הם צעירים בני הדור השני לקריסה הכלכלית. בולטת בהם רושל הרט (Rochelle Hurt) שספרה משנת 2014, The Rusted City ("העיר החלודה"), הוא רומן כתוב בשירה המתאר את קורותיה של משפחה המתגוררת בעיר דמיונית בחגורת החלודה, מנקודת ראותה של בת הזקונים. הרט עצמה היא ילידת דייטון, גדלה בינגסטאון, אוהיו, ומתגוררת בפיטסבורג, פנסילבניה[89][90][91][92].

בנוסף לאתרי אינטרנט המזמינים את משוררי חגורת החלודה לפרסם משיריהם, מתקיימים מדי פעם אירועי פואטרי סלאם בנושא[93].

בית ההוצאה Belt Publishing מדפיס אנתולוגיות סיפורת ושירה של יוצרים תושבי ערי חגורת החלודה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Congress of the United States, Office of Technology Assessment, Technology and Steel Industry Competitiveness: Chapter 4, The Domestic Steel Industries Competitiveness Problems, Washington, D.C., 1980, pp. 115-144
  2. ^ קוק, אלי,העיר שמאחורי עידן טראמפ, כלכליסט, 24.12.2016
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 יפתח דיין, מכה מתחת לחגורה / מיהן המדינות אשר צפויות להכריע את הבחירות הכלליות, על פילים וחמורים, ‏26.4.2016
  4. ^ Edward McClelland, Nothin' but Blue Skies - The Heyday, Hard Times, and Hopes of America's Industrial Heartland, Bloomsbury Press, New York, 2013, pp. 104-106
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Anne Trubek, Why “RUST BELT” matters (and what it is), Belt Magazine, 15.4.2016
  6. ^ Walt, Vivienne, Inside France's Rust Belt, Time, ‏16.3.2017
  7. ^ Rustbelt Britain - The urban ghosts, The Economist, ‏12.10.2013
  8. ^ Nohara, Yoshiaki. Fujioka Toru & Moss, Daniel, Japan’s Rust Belt Counting on Robonomics to Run Assembly Lines, Bloomberg, ‏18.12.2016
  9. ^ Which one of the following islands is called as ‘rust belt’ of Japan ?- General Knowledge Today, www.gktoday.in (בAmerican English)
  10. ^ The Nine Nations of China: The Rust Belt, www.theatlantic.com
  11. ^ Anne Trubek, Where is the Rust Belt?, Belt Magazine, 9.12.2013
  12. ^ Erin Mahaney, Rust Belt - The Rust Belt is The Industrial Heartland of the United States
  13. ^ David J. Wishart (Editor), The Breadbasket of North America, Encyclopedia of the Great Plains
  14. ^ בעיתונות בישראל, יש נוהגים לכנות את האזור "אסם התבואה של אמריקה".
  15. ^ Sun On The Snow Belt, Chicago Tribune, 25.8.1985
  16. ^ 16.0 16.1 The Rust Belt - coal's destination, coalcampusa.com
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 17.3 Grant Hurst (14 ביולי 2017), Why the Rust Belt Keeps Shrinking, בדיקה אחרונה ב-30 באוגוסט 2018 
  18. ^ Lee E. Ohanian, Competition and the Decline of the Rust Belt, Federal Reserve Bank of Minneapolis, 20.12.2014
  19. ^ Simeon Alder et.al., Competitive Pressure and the Decline of the Rust Belt: A Macroeconomic Analysis, Department of Economics - Yale University, 9.1.2015, pp. 5-14
  20. ^ National Industrial Recovery Act, United States History
  21. ^ קוק, אלי, הדרך לטראמפ: מסע עירוני אל קריסה אמריקאית, שפת רחוב - מגזין לחדשנות עירונית, 13.12.2016
  22. ^ James P. Miller & Rick Popely, Auto industry's center goes south - Sun Belt's gain is Midwest's pain, Chicago Tribune, 26.1.2005
  23. ^ אנליסטים בבנק אוף אמריקה מזהירים: ארה"ב בדרך לסטגפלציה נוסח שנות ה-70', כלכליסט, ‏25.03.16
  24. ^ Edward McLelland, The month that killed the middle class: How October 1973 slammed America, Salon, ‏7.3.2015
  25. ^ 25.0 25.1 יואב קרני, עוצרים ב"רצועת החלודה", גלובס, ‏6.3.2016
  26. ^ R. Jason Faberman, Job flows and labor dynamics in the U.S. Rust Belt, Bureau of Labor Statistics, September 2002
  27. ^ 27.0 27.1 27.2 27.3 Joel Kotkin, Mark Schill, Ryan Streeter, Clues From The Past: The Midwest As An Aspirational Region. Sagamore Institute, February 2012
  28. ^ ג'ואל קוטקין, טראמפ קורץ לבוחרים בלב ליבה של חגורת התעשייה של אמריקה, אל-מוניטור, ‏אוחזר ב-30.6.2016
  29. ^ 29.0 29.1 Reid Wilson, Rust Belt Manufacturing Hubs Bleed Population, Morning Consult, 20.5.2016
  30. ^ 30.0 30.1 Palash Gosh, A Tale Of Three Cities: Detroit, Toronto, And Pittsburgh In A Post-Industrialized World, International Business Times, 9.10.2013
  31. ^ Jim Russell, What the Rust Belt Can Teach Us About White Flight, Gentrification, and Brain Drain, Pacific Standard, 6.10.2015
  32. ^ Study ties economic woes to murder rates in some small cities, EurekAlert, 14.5.2001
  33. ^ טל מויסה, אל תגידו שלא הזהרנו: 10 הערים המסוכנות ביותר בארה"ב, גלובס, 29.5.2011
  34. ^ אירופה בבעיה? ראו מה קורה בארה"ב, הכלכלה האמיתית, 9.8.2012
  35. ^ George Ritzer (Editor), "Rustbelt", gangresearch, Retrieved 10.7.2016
  36. ^ Christopher Jencks, What is the underclass - and is it growing?, pp.14-16, ‏Retrieved 10.7.2016
  37. ^ MEN DISAPPEAR FROM RUST BELT AS UNEMPLOYMENT AND ADDICTION RISE, University of Wisconsin-Madison, ‏31.5.2017
  38. ^ [https://detroitfuturecity.com/wp-content/uploads/2017/11/DFC_139-SQ-Mile_Population-Trends.pdf Population Trends], Detroit Future City
  39. ^ U.S. Census Bureau QuickFacts selected: Detroit city, Michigan; Michigan, www.census.gov (באנגלית)
  40. ^ בית משפט בארה"ב קבע: דטרויט חדלת פירעון, כלכליסט, ‏3.12.13
  41. ^ העיר פלינט ננטשת בעקבות זיהום המים, Ynet, ‏11.02.16
  42. ^ ג'ון אליגון, ניו יורק טיימס, זיהום מי השתייה במישיגן מציף דיון על יחס מפלה כלפי תושבים שחורים ממעמד נמוך, הארץ, ‏26.01.2016
  43. ^ אסף יחזקאלימחדל במישיגן: "המים מזוהמים והתינוק שלי לא גדל כבר שנה שלמה", Mako, ‏13.2.2016
  44. ^ Rebecca Cook, Flint has highest rate of vacant homes in United States: report, Reuters, ‏11.2.2016
  45. ^ U.S. Census Bureau QuickFacts selected: Flint city, Michigan; Michigan; UNITED STATES, www.census.gov (באנגלית)
  46. ^ City and Town Census Counts: STATS Indiana, www.stats.indiana.edu (באנגלית)
  47. ^ U.S. Census Bureau QuickFacts selected: Gary city, Indiana, www.census.gov (באנגלית)
  48. ^ Engel, Pamela, Gary, Indiana Is Deteriorating So Much That It May Cut Off Services To Nearly Half Of Its Land, Business Insider, ‏20.6.2013
  49. ^ Rethink the Rust Belt, Silicon Rust Belt, 19.5.2013
  50. ^ Susan Milligan, An Urban Revival in the Rust Belt, U.S.News, 2.9.2014
  51. ^ קופין טאן, השיבה הביתה, גלובס, ‏29.1.2013
  52. ^ Red, White and Blueprints: A Rust Belt Documentary - Cleveland International Film Festival :: April 4 - 15, 2018, www.clevelandfilm.org
  53. ^ Red, White and Blueprints: A Rust Belt Documentary (2013), בדיקה אחרונה ב-2 ביולי 2017 
  54. ^ patrick Sisson, Young Rust Belt Preservationists Banding Together to Save Industrial Heritage, Curbed, ‏7.4.2016
  55. ^ RBCoYP – RBCoYP!, rustbeltcoalitionofyoungpreservationists.com (באנגלית)
  56. ^ 2008 Electoral College, Real Clear Politics, ‏Retrieved 10.7.2016
  57. ^ Presidential Election Results: Donald J. Trump Wins, The New York Times, ‏10.11.2016
  58. ^ Tami Luhby, Jennifer Agiesta, Exit polls: Clinton fails to energize African-Americans, Latinos and the young, CNN, ‏9.11.2016
  59. ^ Patrick Gillespie, Donald Trump check: Has NAFTA 'destroyed our country?', CNN, ‏16.9.2016
  60. ^ Rochelle Hurt, The Aesthetics of Ruin: "Come rummage through our guts", Best American Poetry, ‏7.7.2014
  61. ^ RustBeltNoir, www.rustbeltnoir.com (בAmerican English)
  62. ^ Moira McAvoy, New Year Reading List, Nano Fiction, ‏28.12.2015
  63. ^ Lawrence Webb, New Hollywood in the Rust Belt: Urban Decline and Downtown Renaissance in The King of Marvin Gardens and Rocky, http://sro.sussex.ac.uk/, ‏November 2015
  64. ^ JM Tyree, Why Christopher Nolan is taking Batman to the rustbelt, The Guardian, ‏12.4.2011
  65. ^ Roger & Me (1989), IMDb, ‏20.12.1989
  66. ^ Stephen Marche, Michael Moore's Roger & Me at 25: Still the Best Movie About the U.S. Economic Collapse, Esquire, ‏19.12.2014
  67. ^ Michael O'Sullivan, Library of Congress announces 2013 National Film Registry selections, The Washington Post, ‏18.12.2013
  68. ^ Iron Maze (1991), IMDb, ‏1.11.1991
  69. ^ Alex Cross (2012), בדיקה אחרונה ב-27 בספטמבר 2018 
  70. ^ How A Historic Movie Palace Became America’s Most Unusual Parking Garage, Huffington Post, ‏6.12.2017
  71. ^ S.A. Rogers, Detroit’s Michigan Theater: A Most Beautiful Parking Lot, Web Urbanist, ‏Retrieved 28.8.2018
  72. ^ Braddock America (2013), IMDb, ‏12.3.2014
  73. ^ Jeannette Catsoulis, Ravaged by Time, a Steel Town Tries to Hold On, The New York Times, ‏30.10.2014
  74. ^ Colin Covert, 'Out of the Furnace' is a Rust Belt noir, Star Tribune, ‏5.12.2013
  75. ^ Making A List of Rustbelt America Movies: Reflecting on the Race, Class, and Gender Politics of the New Film "Out of the Furnace", www.chaunceydevega.com
  76. ^ Akhim ba'dam (2013) Out of the Furnace (original title), IMDb, ‏12.12.2013
  77. ^ Matt Zoller Seitz, Out of the Furnace, RogerEbert.com, ‏4.12.2013
  78. ^ עופר ליברגל, "אחים בדם",סקירה, סריטה, ‏14.12.2013
  79. ^ IMDb: Most Popular Titles With Location Matching "2488 Buena Vista St, Detroit, Michigan, USA", IMDb
  80. ^ 2488 Buena Vista St | Global Film Locations, globalfilmlocations.net (באנגלית)
  81. ^ Redfin, 2488 Buena Vista St, Detroit, MI - 2.5 baths, Redfin
  82. ^ Hinds, Julie, 'Don't Breathe' is latest movie to use Detroit as its scary setting, Detroit Free Press, ‏25.8.2016
  83. ^ Rust Belt, בדיקה אחרונה ב-30 באוגוסט 2018 
  84. ^ Resident Video 20: Rust Belt, Facets, ‏1.2.2017
  85. ^ Silver, Leigh, 15 Things You Need to Know About Ruin Porn, complex, ‏18.8.2013
  86. ^ James Griffioen, School's Out Forever, Vice, ‏2.2.2009
  87. ^ "Detroit Disassembled: Photographs by Andrew Moore at the National Building Museum". National Building Museum (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-22 באוגוסט 2018. 
  88. ^ Andrew Moore Detroit Disassembled ARTBOOK | D.A.P. 2010 Catalog Damiani/Akron Art Museum Books Exhibition Catalogues 9788862081184, www.artbook.com
  89. ^ Rochelle Hurt, Rochelle Hurt
  90. ^ Rochelle Hurt, Rochelle Hurt
  91. ^ Harriet Staff, The Rustbelt Rises from the Ruins: Rochelle Hurt at Best American Poetry, Poetry Foundation, ‏Retrieved 13.4.2017
  92. ^ Anthony Frame, Interview with Rochelle Hurt, The Indianola Review, ‏Retrieved 1.5.2017
  93. ^ Rustbelt Midwest Regional Poetry Slam 2014, RustBeltPoetry, ‏Retrieved 1.5.2017