חדוה ואני

חדוה ואני

מידע כללי
מאת	אהרן מגד
שפת המקור	עברית
הוצאה
הוצאה	הקיבוץ המאוחד
תאריך הוצאה	1953
מספר עמודים	358
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	001817745, 001317396, 001312683, 001817746, 001980077, 002593571, 001283697

חדוה ואני: ופרשת קורותינו בעיר תל-אביב הוא ספרו השני של אהרן מגד, שפורסם בשנת תשי"ד–1953 בהוצאת הקיבוץ המאוחד (ספרית ילקוט) וועדת התרבות של מועצת פועלי חיפה. הספר זיכה את מגד בפרס אוסישקין.

העלילה סטירית ומתארת זוג, חדוה ושלומיק, אשר עובר מן הקיבוץ לעיר. בעלילה, מגד מקביל בין חיי הקיבוץ האידיאליסטיים והשקטים לבין העיר, המוצגת כמסואבת. חדוה מוצגת כבעלת מוטיבציה רבה מאוד להצליח בעיר, בכל מחיר, בעוד ששלומיק מעוניין לשוב לקיבוץ (אליו הזוג שב).

הספר נכתב בשנים הראשונות למדינה והוא אחד ממספר ספרים שבהם משקף מגד, מייצג מובהק של סופרי דור תש"ח, את האכזבה הקשה של בני דור הפלמ"ח – לאחר הקמת המדינה – ממה שנחזה בעיניהם כהסתאבות החברה והמדינה. שורשי "משבר המדינה" היו נעוצים בעובדה שהמדינה הריאלית שהוקמה בהכרח לא יכלה להגשים את האידיאל הרצוי. לכן, הגיבור בספרים אלה – כולל שלומיק – הוא בעצם אנטי-גיבור, שעל אף האידיאליזם בו הוא ממשיך לדבוק ורצונו העז להשתלב במדינה החדשה, הוא דווקא הופך מושא ללעג ולמיאוס. מבקרת הספרות גיטה אבינור תיארה זאת כך:

השאיפה הגדולה של הגיבור המגדי – להיבלע בתוך הכלל, לאבד את עצמיותו, להשתחרר מכבלי האישיות הפרטית, לוותר על האחריות המעיקה ועל הצורך בהכרעה, – אינה יכולה לבוא על סיפוקה, בשל הסתירה הבולטת שבין מצפונו של היחיד לבין ההסתאבות של הכלל. כלל זה, שהינו בתחילה רק חלק מסוים של החברה הישראלית (כגון ב"חדוה ואני") מתרחב בהמשך הזמן עד שהוא מקיף את החברה בכללותה

— גיטה אבינור, "מציאות וסמל ביצירת אהרון מגד", השקף אחורה בעצב: מאמרים בביקורת הספרות העברית, 1974, בעמ' 103

בראיון שהעניק מגד בספטמבר 2008 למוסף "שבעה לילות" של ידיעות אחרונות אמר מגד כי הוא מתחרט על כתיבת "חדוה ואני":

יש ספרים שאני מתחרט שכתבתי. למשל 'חדוה ואני', למרות שהוא הצליח מאוד והפך למחזה ולסדרת טלוויזיה. השפה הזאת שבה הוא נכתב, זה יותר מדי. קצת שלום עליכם, קצת מנדלי מוכר ספרים, קצת הזז ואחרים – זה לא בדיוק אני

—

עיבודו הנודע ביותר של הספר הוא לסדרת הטלוויזיה החלוצית "חדווה ושלומיק" ב-1971. השינויים הרבים שנעשו לסיפור הבסיס הובילו את מגד לבקש לשנות את שם הסדרה. הספר אף עובד למחזה (אשר הוצג בתיאטרון הבימה ב-1954, בבימוי ישראל בקר). במאמר "דמות האישה במחזות ישראלים" מנתחים משה צימרמן ואורית מס את אופן הצגת הנשים במחזה:

חדווה היא האנוכיות בהתגלמותה, ההפך הגמור משלומיק, הקיבוצניק הטיפוסי, זה שחושב תמיד על טובת הכלל ורואה בחברה העירונית רק את המסואב. שלומיק נגרר לעיר אחרי חדווה, ושם היא השלטת. רק לקראת סוף המחזה רואים מי הוא הגבר. {[...]} בסופו של המחזה היא מטיחה בשלומיק דברים, שבהקשר אחר היו יכולים להישמע פחות קטנוניים: "האם חטא כל-כך גדול הוא לרצות ליהנות קצת מהחיים ומן הדברים הפעוטים? כן, כלום לא אהבת בעיר הזאת, לא את הבית ולא את הרחוב, לא את החול ולא את החג...". היא אינה מעלה, את הטענה העיקרית כלפיו, מדוע הוא לא נתן להם כל הזדמנות לבנות לעצמם חיים חדשים בעיר. הדברים בכלל אינם באים לכדי דיון.

—

בראיון מינואר 1958 סיפר מגד על כתיבת "חדוה לבדה", מעין חלק שני ל"חדוה ואני". כתב היד הכיל 157 עמודים. מגד הגדיר אותו "ניסיון שנכשל לכתוב המשך לחדוה ואני".

קישורים חיצוניים

• חדוה ואני, באתר OCLC (באנגלית)