חדיקת אל-אח'באר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חדיקת אל-אח'באר (ערבית: حديقة الاخبار, גינת החדשות) הוא עיתון לבנוני דו-שבועי היוצא בביירות בשפה הערבית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסד בתקופת הנהצ'ה על ידי האינטלקטואל היווני-אורתודוקסי ח'ליל אל-ח'ורי[1] והיה העיתון הראשון שפורסם באופן פרטי בביירות במשך למעלה מ-50 שנים, מ-1858 עד 1911.

שמו הראשון של העיתון היה "אל-פג'ר אל-מוניר",[2] אך במהרה השתנה ל"חדיקת אל-אח'באר".[3][4]

תוכני העיתון תאמו את רעיונות הבורגנות הביירותית בכלל[5] ורעיונותיו של ח'ורי בפרט, ודמו לאלה של עיתונים אירופאיים מקבילים. התכנים נעו בין סיפורת ערבית ומתורגמת (הסיפורת המתורגמת הייתה משמעותית ביותר בשינוי הטעם הערבי הספרותי האסתטי, וסללה את הדרך ללידת נרטיב סיפורי ערבי אותנטי)[6][7][8][9][10] לבין טבלאות ייבוא וייצוא וחדשות מסחריות וכלכליות מביירות ומהמערב, בעיקר בריטניה וצרפת. בנוסף, נכתב בעיתון אודות פעילויות הפוליטיות בפרובינקיות הערביות, וכן אודות פוליטיקה בינלאומית.

פרסומים נוספים בעיתון היו: צווים רשמיים של הממשל העות'מאני, מודעות על ספרים שיצאו לאור בערבית, ופרסומות כגון של חברת מכונות התפירה זינגר.[11] היה זה העיתון הראשון בסוריה הגדולה שהקצה מקום קבוע לפרסומות מסחריות. בנוסף, הודפסו בו לעיתים סיפורים קצרים, הערות שנונות, מכתמים, שירים סאטירים ואנקדוטות הומוריסטיות.[12][6]

קטע מ"אל אח'באר" הדן באהבת המולדת, גיליון 173, אוגוסט 1861.[13]

מימון העיתון ותפוצתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיתון נתמך הן על ידי סוחרים עשירים מאזור ביירות, כדוגמת מיח'איל מדור המארוני[14], במטרה לענות על צורכי קהילת המסחר ההולכת וגדלה בעיר, והן על ידי הממשל העות'מאני, שנהג לגייס את כשרונותיהם של כותבים מוכשרים, ולגייסם כדי לקדם את הדימוי העות'מאני הציבורי באמצעות כתיבתם העיתונאית.[15][3] כיום, למרות שהתפרסם במשך יובל, רק הגליונות של 10 השנים הראשונות השתמרו, בנוסף למספר גליונות משנות ה-1880'; הם נמצאים באוניברסיטה האמריקאית בביירות.

ידוע כי העיתון נמכר בתפוצה רחבה בשלושת החודשים הראשונים לפרסומו, והיו לו כ-400 מנויים, בנוסף למכירות קמעונאיות; סך הגליונות שנמכרו הגיע ל-3,000. בתקופה זו, היה נהוג להקריא עיתונים בבתי קפה ובמפגשים תרבותיים, ולכן מספר האנשים שנחשפו לתכניו הוא רב ממספר המנויים והגליונות שנמכרו.

בשנת 1859 חל גידול בתפוצת העיתון, מחירו ירד והוא נודע על ידי הקהילה המקומית ואף על ידי זרים כעיתון של סוריה.[3] בשנת 1860, הוא אף הפך למעין עיתון רשמי[דרושה הבהרה] של פרובינקיית הר הלבנון, ובשנת 1865 למעין עיתון רשמי של פרובינקיית סוריה.

בעליו, אל-ח'ורי, האמין שאימוץ של ז'אנר ספרותי מערבי חדש, אל תוך המסורת הספרותית הערבית, יספק לתרבות הערבית כלים להחייאת השפה הערבית הספרותית, וליצירת דרכי הבעה חדשות.[6][12]

הסגנון הספרותי בחדיקת אל-אח'באר[עריכת קוד מקור | עריכה]

התרבות הספרותית הערבית התפתחה במאה ה-19 במסגרת הקשרים היסטוריים ונסיבות פוליטיות רחבים. כתוצאה מכך, הסגנון הספרותי של העיתון הוא בלתי נפרד מההתפתחויות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות שהתרחשו בתקופה בה הוא יצא לאור. התפתחות הספרות משקפת שינויים בתפיסות כלליות. כשליש מהעיתון הוקצה לספרות ולעורכיו הייתה מודעות לתפקידה בפיתוח החינוך והלאום.

מטרה נוספת הייתה החייאת השפה הערבית, כדי להופכה לכלי להבעת משמעויות חדשות ולהביאה לרמת עושר לשוני של שפות מודרניות, שניתן לבטא באמצעותן מידע רב בתחומי האומנות, הקידמה והציוויליזציה.[6] מצב השפה הערבית בעיני ח'ורי לא איפשר לה לתמוך בתהליך ההתפתחות הרצוי. לכן, באמצעות העיתון הוא ניסה להשתמש בשפה הערבית ככלי להתעוררות הכללית של האומה, וראה בחוסר הגמישות של השפה הערבית את אחת הסיבות לנחשלות האוריינטלית מול המערב.[6] בנוסף, פורסמו בעיתון חדיקת אל-אח'באר תרגומים מצרפתית של נובלות, שאותם ניסה אל-ח'ורי להציג כמודלים לטעם ספרותי חדש. המטרה של תרגומים אלה הייתה לסייע לתהליך היצירה הספרותית בשפה הערבית להתגבר על קשיי ההבעה שלה, ולהאיץ שינוי בתפיסות הכתיבה, כדי לתרום ליצירת סוגות ספרותיות ונרטיבים ערביים אותנטים.

הפרסומים הספרותיים בחדיקת אל-אח'באר הם סיפורת נרטיבית מתורגמת מצרפתית במקביל לספרות ערבית קלאסית, כולל שירה, ביוגרפיות של משוררים ואנשי ספרות וכן ספרות מפי של כותבים בני המאה ה-19.[6] ככל הידוע, חדיקת אל-אח'באר היה העיתון הערבי הראשון שהיו בו נרטיבים מתורגמים. העיתון החל לפרסם עבודות ספרותיות מתורגמות בגיליון מספר 50[16]. אל-ח'ורי הודיע על הכוונה לפרסם רומן מתורגם שישעשע את הקוראים.[6]

למרות שהעיתון החל כפרויקט מסחרי, הוא הפך למיזם ערבי-סורי לאומי, והייתה בו קריאה זהירה למודרניזציה, כזו המשלבת את התרבות הערבית האסלאמית עם השפעות אירופאיות.

השפעתו של קהל הקוראים ניכרת בדפי העיתון. כך לדוגמה, כאשר הקוראים שאלו מיהו המתרגם של חלק מהרומנים, אל-ח'ורי פרסם את שמו באחד הגיליונות הבאים.[17][6][18]

בין תריסר הרומנים שתורגמו בהמשכים במהלך העשור הראשון של פרסום העיתון, ניתן למנות את:

  • Al-Mārkīz dī Fūntānj\Mademoiselle Mārs Tajriba,
  • Alīṣābāt\Alphonse Karr
  • Būlīnih Mūlyān\Iskandar Dīmās
  • Al-Zanābīr\Alphonse Karr
  • Al-Jirjisayn\Mademoiselle Mārs[6]

במקביל לתרגומים מספרות מערבית שהופיעו בעיתון, אל-ח'ורי גילה עניין מיוחד בספרות ערבית קלאסית וסיפורת נרטיבית מקומית, שהיה לה מקום בולט בעיתון. נראה כי בבחירת החומרים היה ניסיון למשוך קבוצות שונות. הספרות המתורגמת התאימה יותר לקוראים העירוניים בלבנון ובסוריה. הרומנים הערביים עסקו בנושאים כמו המפגש בין המזרח למערב, הצורך באיזון בין התרבויות ובשימוש בזהות הערבית המקורית כדי להשיג מודרניזציה אמיתית (למשל הרומן: وي.. إذن لست بإفرنجي).[6]

לספרות חשיבות רבה לפיתוח מחשבה מודרניות ותפיסות שאל-ח'ורי השתדל לפרסם בעיתונו. תפקיד החלוץ של הרומן הקצר בא לידי ביטוי ביצירתו של אל-ח'ורי "وي.. إذن لست بإفرنجي" בהיבטים הבאים:

  1. הוא קדום לכל הניסיונות האחרים של פרסום סיפורת ערבית נרטיבית מודרנית.
  2. בתחום הסיפורת הערבית המודרנית, אל-ח'ורי סלל את הדרך לכינון שיח ערבי חדש אשר במסגרתו נעשה שימוש בטכניקות מהספרות העממית הערבית המסורתית. שיח זה מוביל מעבר לפרוזה הערבית המסורתית. יתר על כן, הוא הניח את אבן הפינה לדור חדש של סופרים ערביים בסוריה ולבנון, שהמשיכו בדרכו, בהם פרנסיס מראש, סלים אל בוסתאני וג'רג'י זידאן.
  3. המודעות החלוצית של הכותב ביחס לתפקיד הקורא בתהליך יצירת הנרטיב ניכרת בעבודתו. ישנה פנייה ישירה לקוראים, צורכיהם ושאלותיהם נלקחים בחשבון והכותב מאמץ טכניקות מערביות מודרניות לכתיבה ומשתמש בהם כדי לקדם ולפרסם את עיתונו.[6]

העיתון הפך למדיה חדשה וחשובה שתרמה לשינוי במערכת המידע והידע בתקופה זו. אל-ח'ורי האמין בצורך לקדם שינוי בתפיסות החינוכיות והפוליטיות. הוא פעל ויצר במסגרת רחבה יותר של אינטלקטואלים וסוחרים בביירות, שמטרתם הייתה לפתח את חברתם ולהובילה לאופקים תרבותיים חדשים. העיתון לא רק סיפק מידע וחדשות אלא גם יצר פורום ספרותי חיוני, שהפיץ חינוך וספרות בשלהי שנות ה-50' של המאה ה-19.[6]

תרומת העיתון לספרות הערבית המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחלק מהרומנים שתורגמו בעיתון הייתה השפעה נכבדת על התפתחות הסיפורת הערבית. למשל: התרגום הראשון של אחת מעבודותיו של אלכסנדר דיומא היה במסגרת העיתון, 11 שנים לפני שהופצו התרגומים הראשונים שנהיו פופולריים בשנות ה-70' של המאה ה-19. מטרת התרגומים כפי שהוצהרה על ידי המתרגם סלים נופל, הייתה להוות דוגמה לספרות האירופאית הידועה כ"רומאנס" או שירה פואטית, שמתארת את המצב החברתי באופן שמושך את הקורא ומשפיע על רגשותיו. סיבות נוספות לתרגום ספרות הרומאנס היו מוסריות, שכן הרומאנס נמנע מתיאורים פיזיים ודן באהבה טהורה ובתולית, שקיימת בהרמוניה עם האסתטיקה, הספרות והטעם החברתי שהיה נפוץ בביירות או בלאד אל שאם והארצות הערביות באופן כללי. תרגום זה הכיל את הזרעים הרגשיים למהפכה הרומנטית, והציג את הניצוצות הראשונים של מהפכה זו לספרות הערבית. התרגום היה קרוב למקור ככל האפשר.[6]

לרוב, נשמרו בתרגומים שמות הדמויות, המקומות המקוריים וכן הרקע התרבותי של מהלך האירועים. כמו כן, במסגרת התרגומים הללו יוחס לנשים ותפקידיהן החברתיים והמוסריים תפקיד חדש: הדמויות הנשיות ייצגו את האישה העירונית הפעילה, שהייתה שותפה להחלטות בנוגע לקדמת החברה. בתרגומים אלה, הדמויות הגבריות התעמתו עם דמויות נשיות שלא נהגו לפי דפוסי ההתנהגות השכיחים בחברה האוריינטלית. הנשים נעו מהשוליים החברתיים למרכז וזכו לחלק שווה ופעיל והשתתפות אמיתית בקבלת ההחלטות. עם זאת, למרות המודל החדש שהוצג לנשים, הן לא נעו אל מחוץ לטווח ההגעה של הגברים ופעולותיהן נותרו במסגרת החברתית והמוסרית המקובלת.[6]

שינויים בתפיסות העיתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיתון חדיקת אל-אח'באר מילא חלל תרבותי שהצטלב עם צרכים פוליטיים, כלכליים ועירוניים, ובזמן קצר הפך לאמצעי להפצת אידאולוגיות ביחס לפרט, לזהויות ולקהילה. תפקידו היה לא רק להפיץ חדשות אלא גם לחנך ולחשוף את קהל הקוראים לרעיונות חדשים. לדעת ח'ורי, העיתונות היא אחד מהכלים החשובים ביותר לחינוך הציבור.[10]

למרות ששרדו רק עשרות גליונות, מהעשור הראשון לתפוצתו, ניתן לראות שינויים בתפיסות שהציג העיתון: בשלב הראשון (1858-1861) הדיון היה בעיקר אודות התרבות הערבית, השפה הערבית והערביות בכלל. לאחר מכן, אחרי הטבח בהר הלבנון (1861) המיקוד עבר מהערביות לסוריות - לשפה ולזהות הסורית, וישנם יותר מונחים סוריים. בתקופות המאוחרות יותר (1870-1880 בקירוב) שעליהן ידוע פחות, חלה ככל הנראה חזרה מהסוריות לערביות.[19] למשל: בגיליון 173 שהתפרסם באוגוסט 1861 (ראו חלק ממנו בתמונה), כתב אל-ח'ורי לקוראיו איך יוכלו ליצור ביניהם ובתוכם אהבה פטריוטית: מבחינתו, הפטריוטיזם בא לידי ביטוי באהבת האדם לאזור בו נולד. קטע זה הוא הגדרה ראשונית ל'וטניה' (وطنية) - פטריוטיזם, ובהקשר של התקופה והאזור - הכוונה היא לסוריות, כלומר זהות מקומית בניגוד לזהות הערבית הרחבה יותר.[19] הקטע אף מהווה הטפה לווטניות, ובו מתמקד אל-ח'ורי בנקודות הבאות:

  1. יש צורך בתחושה פטריוטית, מפני שזה הדבר שיביא לאיחוד בין כולנו. לכן, הוא רואה מתפקידו לכתוב על הנושא ולהטיף לזה.
  2. יש להזהיר את האנשים מפילוג, שכן זה דבר שלילי.
  3. יש להזהירם מעוינות ואיבה עדתית, או בין אסכולות.
  4. יש להזהירם פן יהיו בעלי קנאות דתית מוגזמת, שכן היא הסיבה להרחקת כל הצלחה מהאזור הזה.
  5. כל אדם צריך להבין שהאינטרסים האישיים פחות חשובים מהאינטרסים הכלליים.

מכאן, הוא הטיף לאהבה בין האנשים שתביא להרמוניה 'וטנית', להתחשבות, לאיחוד ולהדגשת הדברים הטובים לכולם והדרת הדברים הפוגעים במכנה המשותף של אנשי הווטן.[19]

דימוי האישה בעיתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

דימוי האישה היה נושא מרכזי במהלך תקופה זו במרחב הפוליטי והתרבותי, שעלה לדיון בעולם הערבי לראשונה בסוריה הגדולה.[12] הדיאלוגים החוזרים ונשנים בין אל-ח'ורי וקהל הקוראות מעידים על רמת ההשפעה של קבוצת קוראות אלה על החומרים שפורסמו בעיתון, במיוחד הספרותיים (ראו דוגמה להלן, טלגרף חדש). בהקדמה לספר "אל נסאא" (הנשים, les femmes) של אלפונס קאר, הדגיש אל-ח'ורי שבחר לפרסם חלק מהספר בעיתון, ונמנע מלפרסם חלקים שהכילו הערות מזלזלות כלפי נשים, מתוך מודעות לקהל הנשים של העיתון. לדברי אל-ח'ורי, לחלק זה מקהל הקוראים שלו הייתה השפעה על התכנים שפורסמו. לא כל שכן, אל-ח'ורי נמנע מפרסום ביקורת נוקבת כלפי נשים.[6][12]

אל-ח'ורי ייחס חשיבות רבה לקהל הקוראות שלו וכיוון אליהן לא רק מסיבות כלכליות ופיננסיות אלא גם מטעמים אידאולוגיים ומוסריים. בראייתו, לנשים תפקיד משמעותי בהתפתחות מדינות ערב, והעבודות המתורגמות היו אמצעי לחינוך החברה בכלל ונשים בפרט. קהל הנשים הלך וגדל, וכתוצאה מכך העיתון התאים את תכניו לקוראים שקראו ולעיתים הגיבו לתכנים מסוימים. ברומנים המתורגמים הוצגו נושאים כמו: יציבות אישית, אהבה, סבל ונישואין, תפקידן הפעיל של נשים בחברה וכן הקרבה, התנהגות נאצלת של נשים וגברים, סולידריות חברתית ואחדות בנסיבות קשות. ניכר כי אלה היו חיוניים לתהליך המודרניזציה שאליו כיוון אל-ח'ורי בעיתונו, ולאמונתו שמן ההכרח שנשים יהיו בעלות תפקיד פעיל למען התפתחות החברה.[6]

טלגרף חדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1858 התפרסמה בעיתון אנקדוטה שכותרה "המצאה של טלגרף חדש": אם אתה רוצה להעביר מידע מהר ממקום אחד לשני, עליך לספר אותו לאישה ותראה שתוך זמן קצר ההודעה תעבור ממקום אחד לשני, כהרף עין". קהל הקוראות לא ראה את ההומור באנקדוטה זו - "ציפינו לריחות נעימים מפרי הגן הזה [חדיקה] והיום הרחנו ניחוחות פוגעניים ומעליבים", כך מתחיל מכתב מקבוצת נשים מטריפולי שיועד לנשות ביירות. הנשים כעסו לא רק משום שנאת הנשים החבויה באנקדוטה, אלא גם על כך שעמיתותיהן הביירותיות לא פעלו להגן על עצמן. במכתבן הן זועמות על אל-ח'ורי, שהדפיס את האייטם שמתאר את כל הנשים כטיפשות, קלות דעת וחסרות טקט, וטענו שאם הנשים לא תתנגדנה לכך, הן יאשרו את אמיתות האנקדוטה. "הדבר שהודפס הוא האשמה נפוצה ובלתי מנומסת שלא יכולה להתקבל על ידי העיתונות, ואנו דורשות התחשבות נאותה והולמת את כבודנו מממציא מילים אלה". הזעקה הציבורית הנשית שנבעה כתוצאה מכך, הביאה את אל-ח'ורי להדפיס את המכתב בגיליון הבא ולהתנצל בפני קהל הקוראות. זוהי הדוגמה הידועה הראשונה בעיתונות הערבית לדיבייט בו נשים התנגדו לדעות העוינות של גברים אודות נשים, והדגישו את ההיבט התרבותי ולא רק המיני של מגדר.[12]

כתוצאה מהתגובות שהגיעו למערכת, פנה אל-ח'ורי ישירות אל קהל הנשים וטען שהוא רק הדפיס את האנקדוטה, שמקורה בעיתון אנגלי. הוא הכיר בכך שהופעל לחץ משמעותי על צוות העורכים בנוגע לאייטם זה ואולי חש צורך ליישר את ההדורים ולכן פרסם את המכתב של נשות טריפולי. בנוסף, בגליונות הבאים הוא הדגיש יותר את חשיבות קהל הקוראות שלו ונראה שהתייחס אליהן כשבחר אילו כתבות יהיו בעיתונו - למשל: כתבים צרפתיים פופולריים שדנו בנשים, ואף עבודות שנכתבו על ידי נשים.[12]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ח'ליל אל-ח'ורי - خليل الخوري, 1836-1907
  2. ^ אל-פג'ר אל-מוניר - الفجر المنير, בערבית: "השחר מאיר העיניים"
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 Fruma Zachs, "Building a Cultural Identity: The Case of Khalil al-Khuri," In From the Syrian Land to the States of Syria and Lebanon eds. Thomas Philipp and Christoph Schumann (Beirut: Orient-Institut der Deutschen Morgenländischen Gesellschaft, 2004), 27-39
  4. ^ الجيش اللبناني, "مجلة الدفاع الوطني: الصحافة اللبنانية ودورها في أزمنة السلم والحرب,"
  5. ^ ראו: נהדה
  6. ^ 6.00 6.01 6.02 6.03 6.04 6.05 6.06 6.07 6.08 6.09 6.10 6.11 6.12 6.13 6.14 6.15 Basiliyus Bawardi, "First Steps in Writing Arabic Narrative Fiction: the Case of Ḥadīqat al-Akhbār," Die Welt Des Islams 48, no. 2 (2008): 170-195
  7. ^ Butrus Abu-Manneh, "Sultan Abdulhamid II and Shaikh Abulhuda Al-Sayyadi," Middle Eastern Studies 15, no. 2 (1979): 131-153
  8. ^ Ami Ayalon, "Modern Texts and Their Readers in Late Ottoman Palestine", Middle Eastern Studies 38, no. 4 (2002) 23
  9. ^ Ş. T. Buzpinar, "The Repercussions of the British Occupation of Egypt on Syria, 1882–83," Middle Eastern Studies 36, no. 1 (2000): 83-4, 90. http://dx.doi.org/10.1080/00263200008701298.
  10. ^ 10.0 10.1 Fruma Zachs, "Pioneers of Syrian Patriotism and Identity: A Re-evaluation of Khalil al-Khuri’s Contribution," in The Origins of Syrian Nationhood: Histories, Pioneers and Identity, ed. Adel Beshara (Abingdon, Oxon: Routledge, 2011), 91-107.
  11. ^ Uri M. Kupferschmidt, "The Social History of the Sewing Machine in the Middle East," Die Welt Des Islams 44, no. 2 (2004): 201
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 12.4 12.5 Fruma Zachs and Sharon Halevi, "From Difa Al-Nisa to Masalat Al-Nisa in greater Syria: Readers and writers debate women and their rights, 1858-1900," International Journal of Middle East Studies 41, no.4 (2009): 615-633.
  13. ^ פרומה זקס, "התגבשות התפיסה הסורית בכתבי משכילים במאות ה-19 וה-20" (חוברת הקורס, אוניברסיטת חיפה, תשע"ב), עמ' 7
  14. ^ ميخائيل مدور, נולד 1822
  15. ^ Ami Ayalon, "sihafa": the Arab Experiment in Journalism,", Middle Eastern Studies 28, no. 2 (1992): 269
  16. ^ (18\6, דצמבר 1858)
  17. ^ גיליון 66 (9.28, אפריל 1859) סלים נופל (1828-1902) מטריפולי, סוריה
  18. ^ ראו בנוסף דוגמה להלן, טלגרף חדש
  19. ^ 19.0 19.1 19.2 פרומה זקס, "התגבשות התפיסה הסורית בכתבי משכילים במאות ה-19 וה-20" (הרצאות, אוניברסיטת חיפה, 2011)