חד גדיא (קישון)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כותרת הטור "חד גדיא"
כותרת הטור "חד גדיא" (וריאנט נוסף)

חד גדיא הוא טור הומוריסטי-סאטירי מאת אפרים קישון, שהתפרסם בעיתון "מעריב" במשך כשלושים שנה, החל משנת 1952 ועד אמצע שנות ה-80.

טור "חד גדיא" הראשון התפרסם ב-14 במאי 1952.[1] בטורים יצר קישון דמויות אחדות, ובהן ארבינקא הערמומי,[2] הפקיד הממשלתי ד"ר בר-ביצוע,[3] השחקן ירדן פודמניצקי,[4] האינסטלטור שטוכס[5] (ומאוחר יותר: שטוקס[6]) ועוד. כן הופיעו בהם בני משפחתו של קישון: האישה הקטנה[7] וילדיו רפאל, עמיר ורננה.[8]

בחלק מהטורים הגיב קישון על אירועים אקטואליים,[9] אך פעמים רבות הוא עוסק בתלאות היומיום, כדוגמת בעלי מלאכה הנותנים שירות לקוי (האינסטלטור שטוכס,[5] הנגר יוסף קדמון,[10] המוסכניק מיקו המחליף[11]) והביורוקרטיה הבלתי נסבלת.[12]

בטורים נכללו חידושי לשון של קישון, כגון הפועל "לגמוז",[13] שמשמעו לחסל ולהרוס, ונגזר משמו של מבקר התיאטרון הנודע חיים גמזו, משחקי מילים וכן צורות לשוניות אידיוסינקרטיות כגון "באחד האמשים" (כלומר, באחד הימים האחרונים). קישון כינה את טורו "המדור הציבורי" (ובראשי תיבות: "המ"צ").

הטורים לוּו תחילה באיורים פרי עטו של קישון, ובהמשך בקריקטורות, בעיקר מפרי עטו של ידידו זאב.

בראשית 1987 פרסם קישון במעריב "סיבוב שני" של טוריו.[14]

רבים מהטורים שהופיעו בעיתון נאספו לאחר מכן בספרים. הראשון שבהם, "אלף גדיא וגדיא", יצא לאור ב-1954, פחות משנתיים לאחר ראשית הופעתו של הטור (הוצאת כתבים, תשי"ד 1954), ואחריו הופיעו "לא נורא" (נ' טברסקי, תשי"ז 1957), "הכל תלוי" (נ' טברסקי, תשכ"א 1961), "באחד האמשים" (נ' טברסקי, תשכ"ג 1962), "הכל-בו של אפרים קישון" (ספרית מעריב, תשל"ב 1972)[15] ועוד.

חנה זמר עמדה על שיטתו של קישון בטוריו: "הטכניקה של קישון היא ההגזמה. הוא נזקק להפרזה כשם שנזקקים למשקפיים – ומרכיבם לקורא על מנת שיראה את אשר סמוי מעינו הבלתי-מזוינת; יראה ויצחק."[16] הוסיף על כך י. רם: "לדידי, הצד האהוב ביותר של קישון הוא ההומור הפרוע, המגיע לעתים לידי סוריאליזם של חלום בלהות. ... קישון מסוגל לקחת נושא שחוק, כמו הרדיפה אחרי שרברב עמוס עבודה, ולהופכו ליצירת מופת קטנה של בלהה."[17]

בשנת 1958 זיכה "חד גדיא" את קישון בפרס סוקולוב לעיתונאות. ועדת השופטים (פרופ' ישראל אפרת, מאיר גרוסמן, אהרן קלאוס, ברוך קרוא ויעקב רבי) קבעה כי "אפרים קישון ביצר לו טור קבוע ב"מעריב" והצליח להכניס נעימה מיוחדת משלו לפליטון ולרשימה ההומוריסטית העברית. רשימותיו מצטיינות בתכנון החריף, בקיצורן, בשנינותן וגם בלשונן העברית הגמישה והחיננית."[18]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אפרים קישוןאל המוני העם!, מעריב, 14 במאי 1952
  2. ^ הטור הראשון של ארבינקא: ביקור בשיכון, מעריב, 26 ביוני 1952
  3. ^ אפרים קישוןמבצע בבל, מעריב, 27 ביוני 1952
  4. ^ אפרים קישוןשחקן, מעריב, 11 ביוני 1954
  5. ^ 5.0 5.1 אפרים קישוןשטוכס, מעריב, 17 במאי 1954
  6. ^ אפרים קישוןאז גם שטוקס, מעריב, 27 בינואר 1967
  7. ^ אפרים קישוןהקצר, הארוך והגמוז, מעריב, 14 באוגוסט 1970
  8. ^ אפרים קישוןאם תרצו אין זו הגדה, מעריב, 3 באפריל 1970
    אפרים קישוןהמשפחה כנושא, מעריב, 16 במאי 1980
  9. ^ למשל: היד החזקה, מעריב, 15 במאי 1952, שנכתב בעקבות שביתת רעב של עולים מהודו שרצו לחזור להודו.
  10. ^ אפרים קישוןטוטו קדמון, מעריב, 11 בדצמבר 1959
  11. ^ אפרים קישוןמיקו ומדמואזל, מעריב, 3 בנובמבר 1961 ורבים אחרים
  12. ^ אפרים קישוןלשר אוצרי, שלום רב, מעריב, 2 באפריל 1954
    אפרים קישון"חוק זליגזון", מעריב, 7 באפריל 1960
    אפרים קישוןחוק עפרוני, מעריב, 11 ביולי 1961
  13. ^ אפרים קישוןאי אפשר לדעת מראש, מעריב, 31 באוגוסט 1959
  14. ^ הטור הראשון: אפרים קישוןחד גדיא סיבוב שני | משיכת-הבל, מעריב, 6 במרץ 1987.
  15. ^ שבו נדפסו שבעים קטעים שפורסמו במדור בעשרים השנים שלפני כן (ספרים חדשים: עיון ראשון | "כל-בו קישון", מעריב, טור 1, 11 בפברואר 1972).
  16. ^ חנה זמרהומור לשמו, דבר, 23 באפריל 1954
  17. ^ י. רם, הומור להמונים, דבר, 31 במאי 1963
  18. ^ פרס סוקולוב הוענק להפטמן ז"ל, גוטהלף, קישון וריבליס, דבר, 29 באוגוסט 1958; המשך, טור 4.