חוה סמואל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חוה סמואל
TAL0142 1-2.jpg
חוה סמואל (1964) תצלום מאת בטינה אופנהיימר, ארכיון גבריאל טלפיר, מרכז המידע לאמנות ישראלית
לידה 16 בנובמבר 1904
אסן, גרמניה
פטירה 3 באוקטובר 1989 (בגיל 84)
ישראל
תחום יצירה קדרות

חוה סמואל (16 בנובמבר 19043 באוקטובר 1989) הייתה אמנית ישראלית, ילידת גרמניה, מחלוצות אמני הקרמיקה בישראל וממייסדי אגודת אמני הקרמיקה בישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מירה ליבס וחוה סמואל ליד התנור

חוה (אוה) סמואל נולדה בעיר הגרמנית אסן. אביה, ד"ר סולומון סמואל שימש כחזן וכרב בעיר. בית המשפחה נטה לאמנות. אחיה, הנס-יוחנן היה נגן עוגב ואילו אחותה אדית סמואל הייתה אמנית בובות. בין השנים 19211923 למדה סמואל אמנות בבית הספר "פולקוונג" (Folkwang-Schule) באסן. בעת שהותה בכפר האמנים וורפסדוודה (Worpswede), בשנת 1923, נחשפה לרעיונות של תנועת הבאוהאוס, והושפעה מיצירותיו של פרנק מאזארל (Masereel). את ההתמחות בקרמיקה עשתה בין השנים 1924–1927 בבית המלאכה לקרמיקה "מרגרטנהוה" בראשות וויל לאמארט (Lammert). בשנת 1931 למדה בבית הספר לאמנות מעשית בשטוטגרט.

בשנת 1934 עלתה לארץ ישראל והתיישבה בירושלים. בירושלים הקימה בית מלאכה לקרמיקה בשם "היוצר", בשיתוף המהנדס יצחק רייך. היה זה בית המלאכה הראשון לקרמיקה בקרב היישוב היהודי בארץ ישראל. בית המלאכה מוקם בחצר בית הספר "תורה ומלאכה", שנסגר בשנת 1930. בחודש מאי 1933 נערכה ב"בית הנכות בצלאל" תערוכה מעבודותיה של סמואל. ביוני 1933 הצטרפה לבית המלאכה האמנית פאולה אהרונסון, במקומו של רייך שעזב. השתיים חלקו חדר מגורים בביתה של משפחת בן-דוד ברחוב הנביאים בעיר.

בשנת 1934, בעקבות נישואיה של פאולה, סגרו השתיים את בית המלאכה בירושלים והקימו בית מלאכה לקרמיקה בשם "כד וספל" בראשון לציון. בית המלאכה הכיל תנור בעל שני מבערים ומדחס. העבודות של "כד וספל" כללו מגוון רחב של כלי חרס העשויים בטכניקות קרמיות שונות. בשנת 1936 עזבה פאולה את בית המלאכה[1] בין הפריטים שעוצבו ב"כד וספל" היו דמויות קרמיקה מזוגגת היצוקות בתבניות אותן עצבה סמואל. דמויות אלו, כגון "מוכרת התרנגולות", מאופיינות במוטיבים יהודיים או מזרחיים וכוללות דמויות של מנגנים, דמויות מזרחיות ודמויות מן המסורת היהודית. בנוסף, עיצבה סמואל כלים שונים ועליהם עיטור בסגנון מזרחי, כגון "כד עם דמות פרש".

על העבודות הציבוריות שיצרה נמנים: תבליטי המזלות (1948) עבור מבנה "קולנוע קסם" בתל אביב-יפו, קיר קרמיקה (1965) עבור בית העם במושב סתריה, קיר קרמיקה בבית יד לבנים בראשון לציון וכן קיר (1973) במרתף יקב כרמל מזרחי בעיר.

בשנת 1979 נסגר "כד וחומר" וסמואל עברה להתגורר ברמת גן. היא נפטרה בשנת 1989.

יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שעיקר יצירתה של חוה סמואל היה בתחום הקרמיקה, הרי שהרבתה להציג גם ציור ורישום בתערוכות שונות. היא גישרה ביצירתה בין היותה ציירת להיותה קדרית וב-1940 עדיין הציגה כציירת במוזיאון תל אביב. התייחסותה של סמואל לקדרות היא מנקודת המוצא הדואלית של ציירת ופסלת, גם אם הציור תופס רק חלק קטן מהכלי. זהו ציור דקורטיבי, ספונטני, אך מאופק, שנושאיו בעיקר: הטבע (פרחים וחיות האזור), דמויות מזרחיות וסיפורי התנ"ך.[2] יצירות הקרמיקה שלה כללו דמויות ופריטים היצוקים בתבנית ומעוטרים בזיגוג צבעוני. רבים מפריטים אלו נשאו מוטיבים מן התרבות היהודית. כלי הקדרות שיצרה במפעל עוטרו בציור חופשי שהושפע גם מן הארכאולוגיה הארץ ישראלית. על הייחודיות של סגנונה נכתב ש"סגולתה של חווה סמואל הקדרית בכך שאינה נרתעת מן הקישוט הצבעוני. לפי שהיא ציירת וקדרית כאחת, היא נמנית עם המועטים בארץ, במשך שנים הייתה היחידה, שלא הדירה מאמנותה את השימוש בעיטורים ובזיגוג. ולא מפני שיצירותיה היו לוקות בלי קסם הצבע ובלי חן העיטורים, אלא מפני שמעולם לא חסרה את כוח הדמיון ואת חדוות המשחק היוצרת".[3]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1932 – גלריה ציון (פופר), ירושלים
  • 1932 – מוזאון בצלאל, ירושלים
  • 1934 – גלריה פולורמכר, תל אביב
  • 1940 – בית נכט, רחובות
  • 1944 – גלריה שלוסר, ירושלים
  • 1952 – בית העם, ראשון לציון
  • 1955 – בית צבי, רמת גן (בשתוף עם אדית סמואל)
  • 1957 – טרקלין אמנות, חיפה 1960 גלריה 97, תל אביב
  • 1960 – תמונות וקרמיקה, גלריה אטליה 27, תל אביב
  • 1967 – "יצירות קדרות ופסול קרמי 1932-1967 ", מוזיאון הארץ, תל אביב
  • 1967 – מוזאון הארץ, תל אביב
  • 1969 – בית מניה ביאליק, תל אביב (בשתוף עם אדית סמואל)
  • 1976 – גלריה יוגנהיים, בולר, גרמניה 1978 בית העם, ראשון לציון
  • 1979 – גלריה יפו העתיקה, יפו
  • 1981 – בית יד לבנים, ראשון לציון
  • 1984 – בית תרבות, אפיקים
  • 1985 – "50 שנות יצירה בחומר", בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים
  • 2011 – "רוח מן החומר" מוזיאון ראשון לציון, ראשון לציון

מבחר תערוכות קבוצתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1925 – מוזיאון פולקואנג, אסן, גרמניה
  • 1936-69 – תערוכות ציור ופיסול באגודת הציירים והפסלים בישראל
  • 1940 – מוזיאון חל אביב (קבוצה של שלושה ציירים)
  • 1951 – גלריה בן-אורי, לונדון
  • 1952 – תערוכה ארצית של הציור והפיסול בישראל, למלאות 20 שנה ליסוד המוזיאון, מוזיאון תל אביב, תל אביב
  • 1969 – מוזיאון עירוני, חולון
  • 1970 – קרמיקה ישראל 70, מוזיאון תל אביב
  • 1980 – קרמיקה מישראל, מינכן
  • 1991 – "ראשית הקראמיקה הישראלית 1962-1932", מוזיאון הרצליה לאמנות, הרצליה
  • 1998 – קרמיקה ישראלית ובינלאומית מן המאה ה-20 – תצוגה ומכירה פומבית סות'ביס, תל אביב
  • 2004 – "דרך אניה בלב ים" תערוכת קיץ, גלריה נורה, ירושלים
  • 2014 – "On the Flip Side", בית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית, תל אביב-יפו
  • 2014 – "לאה גולדברג, המשוררת שאהבה לצייר", מוזיאון האדם והחי, רמת גן

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1949 – שני פרסים בתחרות קרמיקה, בית הנכות הלאומי "בצלאל", ירושלים[4]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גדעון עפרת, "ראשית הקראמיקה הישראלית 1962-1932", אגודת אמני הקרמיקה בישראל. (ראו הטקסט המלא באתר "המחסן של גדעון עפרת").
  • ניר פלדמן, חומר מן הרוח, חוה סמואל חלוצת הקרמיקה הישראלית, מוזיאון ראשון לציון, ראשון לציון, 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חוה סמואל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שיתוף פעולה נוסף וחלקי בין השניים היה בשנת 1955.
  2. ^ ראשית הקראמיקה הישראלית 1962-1932, המחסן של גדעון עפרת, ‏2011-01-18 (בhe-IL)
  3. ^ קטלוג "מוזיאון הארץ" (שמו הראשוני של מוזיאון ארץ ישראל / מוז"א) ציורים, רישומים, קריקטורות", בעריכת: רוס יוסף, דפוסת: מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, 1967, מאמרו של אורי בושביץ באסופה.
  4. ^ על המשמר, 22 במרץ 1949