חוה ראוכר

חוה ראוכר
לידה	5 ביוני 1944 (בת 79); בולגריה
לאום	ישראלית
מקום לימודים	אוניברסיטת תל אביב; מכון אבני; אוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס ;
תחום יצירה	ציור, פיסול, מיצב
פרסים והוקרה	קרן התרבות אמריקה-ישראל; ministry of education and culture

חוה ראוכר (נולדה ב-5 ביוני 1944) היא אמנית רב תחומית העוסקת בציור, פיסול, ומיצבים במרחב הציבורי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוה ראוכר נולדה בבולגריה בשם חוה פנחס, הוריה מילכה ונפתלי פנחס גורשו יחד עם יתר יהודי סופיה למחנה מגורשים בעיירה פרדיננד שסמוכה לגבול היוגוסלבי. האב נלקח למחנה מעצר עם עבודת פרך והאם שהייתה בהריון מתקדם נשארה במחנה המגורשים, בו נולדה האמנית. ב-1948- עלתה המשפחה ארצה.

המשפחה נשלחה יחד עם עולים ועקורים אחרים שהגיעו מאירופה, לגור ביפו בשכונת עג'מי. בית הגידול של האמנית, כילדה, בקרב ניצולי שואה, פליטים, עקורים ואנשים קשי יום, בחלקם הגדול שבורי גוף ונפש, יטביעו את חותמם על עבודות האמנות שלה. המשפחה נקלעה למצוקה כלכלית קשה עקב מחלת האב, וב-1956 בת 11, נשלחה לקיבוץ אלונים לחברת נוער של ילדים. כעבור שנתיים חזרה ליפו. שרתה בצבא בין השנים 1962–1964. ב-1964החלה לימודיה באוניברסיטת תל אביב במקצועות מדע המדינה והיסטוריה. נישאה לדניאל ראוכר ב-1965 ב-1966 נולדה בתה אלונה, ב-1971 נולד בנה יוסי.

ב-1973 קיבלה תיאר B.A מאוניברסיטת תל אביב. בין השנים 1972–1976 למדה במכון אבני לאמנות.

ראוכר החלה להציג את עבודותיה בשנים 1976 ו-1977 בשתי תערוכות קבוצתיות. בתערוכה 'אקלים' בחיפה, קבוצה שכללה אמנים כאליהו גת, אורי רייזמן ורחל שביט. ובתערוכה 'פנים חדשות' בתיאטרון ירושלים באוצרותו של יונה פישר .

ב-1977 נסעה עם בעלה המדען וילדיה לארצות הברית. תחילה שנתיים לניו יורק ואחר כך חמש שנים לסנט לואיס מיסורי. שם למדה לתאר M.F.A ב-Washington University.

ב־1983 חזרה עם משפחתה ארצה והחלה ללמד ציור ורישום במכון אבני עד לשנת 1988.

כמו כן לימדה במכללת קי בבאר שבע בין השנים 1991–1993 ובמכללת תלפיות בתל אביב בין השנים 1988- 2010.

במהלך השנים הציגה ראוכר במוזאונים וגלריות בישראל ומחוצה לה.

יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוה ראוכר מתבוננת באדם ובגופו, במבט מפוכח חף מכל אידיאליזציה, הדימויים נבנים מתוך התבוננות במבט נוקב באנשים סביבה, אותם היא מזמינה אליה לסטודיו.

הציור של ראוכר איננו ציור ריאליסטי אקדמי מובהק, יש בו חיבורים קונספטואליים, האמנית מתבוננת בדמות האדם, לא רק בעין חיצונית שכלתנית אלא גם בעין פנימית רגשית, לכן התוצאה איננה נטורליסטית, אלא מלאת הבעה עם עיוותים קלים של הדמויות המצוירות, כשכל עיוות כזה מעניק לדמות עומק פסיכולוגי. חלל התמונה גם הוא איננו ריאליסטי אלא קולאז' המנותק מהמציאות.

נושאים בעבודתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיסאות נח על חוף הים 1975–1979[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציורי אקריליק בסגנון פוטוריאליסטי. האור החזק המציף את החוף, הופך את דמויות האנשים לצלליות על גב כיסאות הנח, "צללים וצלליות" מוזאון ישראל.

דיוקן עצמי קונספטואלי 1979–1984[עריכת קוד מקור | עריכה]

העבודות הוצגו בתערוכת התזה בגמר לימודי ה-M.F.A באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, מיסורי בארצות הברית. ראוכר בוחנת את דיוקנה לא באמצעות התבוננות במראה, אלא כפי שהוא משתקף בעיני האחרים. ציורי אקריליק, פנדה ועפרונות, המיצרים אשליה של קולאג' אמיתי. ראוכר הזמינה חברים שאינם אמנים מיומנים לצייר את דמותה על הציור האשליתי של הקולאז', וכך נוצר ניגוד בין הציור המיומן, החותר לשלימות, של ראוכר לבין הציור הפרימיטיבי אותנטי של המציירים הלא מיומנים. הניגוד שבין המעודן והמלומד לבין הפרימיטיבי והלא יודע, מייצר אזכורים לציורים מתוך תולדות האמנות המודרנית. הדמות מיקומה ואופן הצגתה. חגי ארגוב פברואר 1993 עיתון ערים.

מהגרים, פליטים, ועקורים 1991–1994[עריכת קוד מקור | עריכה]

"עדות" - מיצב ציור של תשע נשים מבוגרות "גדולות מהחיים". הדמויות נישאות לגובה 2.20 מטר בעירום פרונטלי מלא, כאילו מאיימות בגודלן על הצופה. ציורי השמן צוירו מתוך התבוננות בנשים עולות מחבר העמים בזמן אמת, בעת העלייה הגדולה בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. הדמויות מנותקות מהרקע, ניתוק המגביר את תחושת הגלות. נשים גולות, עקורות, כאילו עולות על דוכן כדי למסור עדות. את ה"עולות" ציירה ראוכר מתוך אמפתיה והזדהות מלאה עם מצבן כפליטות מהגרות, היא ראתה בהן מעין דיוקן עצמי שלה ושל אמה.

פרופ' גרגורי אוסטרובסקי כתב במאמר שפורסם ב"ארבע על חמש" בנובמבר 1994: "חוה מתבוננת במבט אובייקטיבי נטול רגש, כביכול, מפוכח ולא מעורב. אולם דווקא בהסתכלות הזו היא מגיעה להתחברות רגשית טעונה ביותר ומזהה את העצמי שלה במודלים". פרופ' אבישי אייל ראה בהן "איקונות-יהודיות-חילוניות" העומדות במעיין סלקציה נצחית לשיפוטו של קצין נעלם שיגזור את גורלן.

בנים חיילים – עקדה 1994–1997[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנער נחשון רוצה להיות גיבור מלחמה 1994 - 1997.

ראוכר מתבוננת בנער נחשון במשך שנה וחצי בזמן אמת, כשהיה בן חמש עשרה, בן חמש עשרה וחצי ובן שש עשרה. דמותה של האמנית מופיעה בפינת הציור כמו אם המגדלת את בנה. יש המפרשים את הציור כ"עקדה" של אם העוקדת את בנה.

"עקדה" – הציור, ובו דמותו של נחשון המתחפש לחייל שוכב, הנושא נלמד במאגר מידע של מקראט.

"הפיתוי" 1996-2006[עריכת קוד מקור | עריכה]

"נערות לוח שנה" סדרה של ציורי נשים מבוגרות בלבוש חלקי בתנוחות של פיתוי. סדרה המעלה את השיח על מוסכמות של דימויי גוף אידיאלים, על הפולחן שנוצר מסביב למוסכמות אילו ועל הנידוי של מראה הגוף הלא קנוני, הגוף המזדקן.

ב-2005 הציבה ראוכר, מיצב ענק של הדפסים דיגיטליים על הקיר החיצוני של בית האמנים בתל אביב. "נערות לוח שנה ושירי שרמוטה" דימויים של שתי נשים מבוגרות וצעירה אנורקטית בלבוש חלקי, שנלקחו מתוך ציוריה של ראוכר, ושירי שרמוטה של המשוררת חוה פנחס-כהן.

עיריית תל אביב בקשה להוריד את העבודות בגלל "תוכן בעייתי למקום". בעקבות הבקשה, פנו האמניות במכתב גלוי לראש העיר, שפורסם באתר מארב אפריל 2005.

במאי 2006 הציגה ראוכר תערוכה בנושא זה בבית האמנים בתל אביב.

נשים ונערות אתיופיות. שמן על בד, 2004 – 2010.[עריכת קוד מקור | עריכה]

"כתוב באמהרית" היא סדרת ציורי שמן שצוירו מתוך התבוננות בנשים ונערות אתיופיות. פורסם בכתב העת טרמינל בספטמבר 2007 .העבודה "כתוב באמהרית" נלמדת בבתי הספר בחטיבת הביניים.

באוקטובר 2007 הציבה ראוכר את המיצב "אמהות קדושות", הדפסים דיגיטליים גדולי ממדים שעטפו את כל המבנה של בית האמנים בתל אביב. ויצרה מעין מקדש, היכל לאם היהודיה.

"כיכר העיר" 2011[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2011 הציבה ראוכר את המיצב כיכר העיר שהיה מורכב מעשרות פסלי אלומיניום של דמויות אדם מוקטנות, צבועים בצבע גוף. עשרות גברים ונשים בעירום מלא.

"הקלונים קמו לתחיה" שיחה בין מרים גמבורד לחוה ראוכר כפי שפורסמה באתר "ערב רב. ב-7/11-2011.

"ונוס מרימה ידיים" 2014[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכת יחיד גדולה במיוחד שהשתרעה על שתי קומותיו של בית האמנים בתל אביב.

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

1993 – "הגירה",מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח. אוצר גבריאל מענית.
1979 – "חוה ראוכר – עבודות", סוהו ניו יורק, ארצות הברית National Art Center.
1980 – "מול הים", Ninety Nine Gallery, מיאמי, פלורידה, ארצות הברית
1981 – "דיוקן עצמי", Timothy Burns Gallery, שיקגו, ארצות הברית,
1985 – "דיוקן עצמי", ירושלים, גלריה אלון שבתאי.
1992 – "ציור", תל אביב, גלריה שרה ארמן.
1993 – "עבודות ישנות", רשפון, גלריית ארסופ.
1994 – "עדות", רשפון, גלריה ארסופ.
1999 – "דמיון/הדמיה", חוה ראוכר- ציור. הורית הרמן – פלד עבודות מחשב. תל אביב, אגודת הציירים והפסלים בישראל. אוצרת נחמה גולן.
2005 – "נערות לוח שנה", עבודה במרחב הציבורי על הקיר החיצוני של בית האמנים תל אביב.
2007 – "אמהות קדושות", עבודה במרחב הציבורי. על הקיר החיצוני שלבית האמנים, תל אביב.
2007 – "25 במאי 2006", תל אביב, בית האמנים. אוצרת ציפורה לוריא.
2009 – "לא למכירה", עבודה במרחב הציבורי, על הקיר החיצוני של בית האמנים, תל אביב.
2010 – "אמהות קדושות", עבודה במרחב הציבורי, רמת השרון, שדרות ויצמן, לרגל יום המאבק באלימות במשפחה, אוצר סורין הלר.
2011 – "כיכר העיר", מיצב פסלי אלומיניום צבועים בצבעי שמן, תל אביב, בית האמנים.
2014 – "ונוס מרימה ידיים", תל אביב, בית האמנים, אוצר ליאב מזרחי.
2014 – "קיים חשש סביר לשיבוש", מיצב חלון, תל אביב, גלריה גל און.

תערוכות קבוצתיות נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

1976 – "אקלים", חיפה, אוניברסיטת חיפה.
1977 – "פנים חדשות", ירושלים, תיאטרון ירושלים. אוצר יונה פישר.
1980 – "תערוכת תזה", סנט לואיס מיסורי, ארצות הברית, המוזאון ע"ש שטיינברג.
1981 – "34 Annual Mid –State Art Exhibition", אינדיאנה, ארצות הברית, מוזאון אוונסוויל. מאונט ורנון, אילינוי, מוזאון ע"ש מיטשל.
1983 – "Art International" Chicago Navy Pier שיקגו ארצות הברית באמצעות Thimoty Burns Gallery .1981
1986 – "רגע 6", תל אביב, גלריית רגע.
1989 – "ציור מן הטבע", רחובות, המרכז לתרבות ע"ש סמילנסקי. אוצרת עדה נעמני.
1990 – "18 אמנים מישראל", ברלין, גרמניה "Die Pumpe".
1995 – "מיןאני Gender Bent", ירושלים, בית האמנים, אוצרים חגי שגב ונירית נלסון.
1995 – "קו השני", רמת אליהו, הסדנא החדשה לאמנות, אוצרת מרים גמבורד.
1996 – "ארבעה ציירים ריאליסטים" [מיטש בקר, ישראל הירשברג, שלום פלש, חוה ראוכר] חיפה, מוזאון ראובן ועדית הכט. אוצר פרופ' אבישי אייל.
1996 – "לאחות את הקרע", יפו, גלריית ידיים, אוצרת ורד שמרון.
1997 – "בגובה העיניים", ירושלים, בית האמנים, אוצרת נלה קסוטו.
1999 – המשלחת הישראלית לסלון הסתיו פריס, צרפת. Salon D"Automne Espace Eiffel–Brandy
2000 – "הצבע השלישי", ירושלים, בית האמנים, אוצרת עיינה פרידמן.
2000 – "שפת האור ושפת הצל", מוסקבה, המשלחת הישראלית למוסקבה.
2003 – "תערוכת המאה להסתדרות המורים", ירושלים, בניין הכנסת.
2003 – "THE ART OF AGING", ניו יורק, המוזאון של ההיברו יוניון קולג'.
2004 – "לשלוף שפן מהכובע", רחובות, פורום המוזאונים, אוצרת יהודית מצקל.
2005 – "מעבר לכביש", תל אביב, בימת מיצג מקלט 209.
2006 – "תהו ובהו וחושך על פני תהום", רמת השרון, בית יד לבנים אלימות נגד נשים, אוצרת שולה קשת.
2006 – "צללים וצלליות", ירושלים, מוזאון ישראל. אוצרת עיינה פרידמן.
2006 – "מעברים", תל אביב, בית האמנים. אוצרת גלית סמל.
2007 – "הוי ארצי מולדתי–2007", תל אביב, בית האמנים, אוצר אבנר בר חמא.
2008 – "מלח הארץ", מוזאון וילפריד ישראל לאמנות וידיעת המזרח. אוצרת שיר ימגוצי.
2008 – "בלונדינית", רמת השרון, בית יד לבנים, אוצרת ענבר דרור.
2009 – "כשהאור פגש את הצל", חולון, בגובה העיניים מוזאון הילדים.
2010 – "לראות את האחר שבתוכי", הגלריה של מכללת אורנים. אוצרת שיר מלר ימגושי.
2013 – "'חילון הקודש – גוף ישראלי גשמי שלם–מקוטע–היברידי", רעננה, האוניברסיטה הפתוחה. אוצר ד"ר אליק מישורי.
2016 – "להיות במקום", ראשון לציון, בית גורדון לונדון, אוצרת אפי גן.

פרסים, מלגות וציוני דרך[עריכת קוד מקור | עריכה]

1976 – ת"א, מלגה לאמן צעיר, משרד החינוך.
1976 – ת"א, מלגה לאמנים צעירים, קרן שרת.
1977 – ת"א, מלגה לאמן צעיר. קרן תרבות אמריקה ישראל.
1981 – אינדיאנה ארצות הברית, פרס רכישה ע"ש ברונשטיין, מוזאון אוונסוויל.
2014 – שופטת בפרס "אמן בקהילה" מטעם משרד התרבות והספורט.
2014 – חברה במדור לאמנות פלסטית של משרד התרבות והספורט.
2015 – שופטת בפרס "אמן צעיר" מטעם משרד התרבות והספורט.

אוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית, אינדיאנה. מוזאון אוונסוויל לאמנות ומדע.

מאמרים מאת האמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"נשים זקנות וזועמות" - ערב רב
"נערת החודש" - ערב רב
"אנדי וסנדי" - ערב רב
חוה ראוכר, יומן אשפוז עם תמונות (וקצת חום), באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, ‏09 ביוני 2021

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא חוה ראוכר בוויקישיתוף

אתר האמנית
מידע על חוה ראוכר בקטלוג הספרייה הלאומית
"חוה ראוכר איקונין חילוני", פרופ' אבישי אייל (אורכב 09.11.2016 בארכיון Wayback Machine), כתב עת "ארבע על חמש". מאי 1993
עקדה - פרשנות לנושא העקדה משנות השמונים: כיוונים פוליטיים - חברתיים, מחברת: אורנה סילברמן
עיריית ת"א מצנזרת עבודת אמנות, באתר וואלה!‏, 11 באפריל 2005
הגלריה יצאה לרחוב עם נערות לוח השנה ושרמוטה, מארב, אפריל 2005
"26 במאי 2006" - ציפורה לוריא, אסימון - אתר הנשים של ישראל
"כתוב באמהרית" - חוה ראוכר, כתב העת טרמינל בספטמבר 2007
אמהות קדושות - חוה פנחס-כהן, אסימון - אתר הנשים של ישראל
"הקלונים קמו לתחיה" - שיחה בין מרים גמבורד לחוה ראוכר, אתר ערב רב
ספנסר טוניק לא לבד -" כיכר העיר" מלאה עירום, באתר ynet, 27 באוקטובר 2011
"ונוס מרימה ידיים" - סרטון על התערוכה
אודות התערוכה "ונוס מרימה ידיים"
רות מרקוס, חוה ראוכר: הגירה כמצב נפשי וקיומי, כנס נשים ומגדר באמנויות, 2017
חוה ראוכר, יומן אשפוז עם תמונות (וקצת חום), באתר "הַמּוּסָךְ - מוסף לספרות" של הספרייה הלאומית, יוני 2020
רות מרקוס, "גבול הזיקנה - על העירום של הגוף הנשי המבוגר", שירת המדע, מכון ויצמן, 2023, עמ' 156-161. https://www.weizmann.ac.il/Arts/sites/Arts/files/shirat2023_hng_-_mvngsh.pdf