חווקה פולמן רבן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חווקה פולמן רבן

חווקה (חווה) פוֹלמן רַבָּןפולנית: Ewa (Chawka) Folman-Raban;‏ 19 באפריל 1924, קיילצה9 בינואר 2014, קיבוץ לוחמי הגטאות) הייתה חברה בתנועת "דרור" בפולין ומחברי הארגון היהודי הלוחם בו שימשה כקשרית. בישראל הייתה ממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, מחנכת ומדריכה בבית לוחמי הגטאות ובמרכז הלימודי על שם צביה לובטקין ויצחק צוקרמן ופעילה בהנחלת זיכרון השואה בארץ ובעולם[1][2][3][4].

ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזליה, וולף, מארק וחווקה פולמן, בפלניצה, 1931

נולדה ב-19 באפריל 1924 בקילצה שבפולין לרוזליה (שושנה)[5] לבית קצנגולד ולאברהם-בנימין פולמן. הצעירה מבין שלושה ילדים, אחות לוולף (וֶוֶק) ומרדכי (מארק) אשר היוו חלק גדול בגיבוש זהותה האידאולוגית. אביה התפרנס מתחזוקת בתי מגורים וניהולם. הוא גדל בבית מסורתי, בעוד אמה לא הקפידה על קיום מצוות, הזדהתה עם הציונות וערכי תנועות הנוער החלוציות[6] ובשל כך הייתה חלוקה עם האב בנושא חינוך הילדים[7]. כשהייתה כבת שנה עברה המשפחה לוורשה.

בהיותה בכיתה ז' עברה המשפחה לגור ברחוב דז'לנה 43, מול דז'לנה 34, שם שכן מרכז תנועת "החלוץ", עובדה שתרמה לבחירת המשפחה להיות מעורבים בפעולות התנועה עם בניית גטו ורשה. באותה שנה החלה ללמוד בגימנסיה "יהודיה" בה לשון ההוראה הייתה פולנית והיו שיעורים ומקצועות יהודיים. מספר רב של מורים ידועים לימדו בגימנסיה, ביניהם ד"ר עמנואל רינגלבלום, לימים יוזם ארכיון "עונג שבת" בגטו ורשה. בהשפעת אחיה מארק, שהיה חבר בתנועת "דרור", הצטרפה בשנת 1939 לקבוצה קטנה של בני נוער, שהייתה לחוג הנוער הלומד של תנועת "דרור".

פעילות בתנועת "דרור"[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעילות חינוכית בתנועת "דרור"[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהתפרסמה הפקודה על הקמת הגטו בוורשה עם כיבוש פולין על ידי הנאצים, משפחת פולמן לא היו צריכים לעבור דירה משום שהרחוב שלהם היה כלול בגבולות הגטו[8]. מורי הגימנסיה ניסו להמשיך את הלימודים במסגרת חוגים מחתרתיים, אולם הדבר לא החזיק מעמד והיא החלה ללכת יותר ויותר לדירה ברחוב דז'לנה 34 שם נפגשה עם חבריה מתנועת "דרור"[9]. לקראת שנת הלימודים של שנת 1940 הגו מארק פולמן ויצחק צוקרמן את הקמת הגימנסיה של תנועת "דרור" בגטו ורשה, בית ספר תיכון במחתרת בניהולו של מארק פולמן, בה היו בחינות ושיעורים לכל מקצוע וגם לימודים ייחודיים של תנועות הנוער[10]. עם המורים נמנה המשורר יצחק קצנלסון. הגימנסיה התקיימה עד קיץ 1942, האקציה בגטו היא זו שהביאה לסיומה. בשנת 1941 עברה חווקה פולמן מבית הוריה לגור בבית "דרור" שם חלקה חדר עם חנצ'ה פלוטינצקה, אחותה הצעירה של פרומקה פלוטניצקה וצעירות נוספות. צביה לובטקין ויצחק צוקרמן שהיו בין המדריכים בבית עיצבו את דרכה בחיים והשפיעו על התנהגותה בימי המלחמה ואחריה, כאשר דחפו להקמתו של קיבוץ לוחמי הגטאות והיו ממעצבי דמותו[11]. ביולי 1940 השתתפה בסמינר הכשרה של תנועת "דרור" שבסיומו יועדה לתפקידי קישור ושליחות מחוץ לגטו[12].

כאסירה בחווה החקלאית בצ'רנוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1941 הוצבה לעבודה בחווה חקלאית בצ'רנוב, בחבל אוסטרוביץ פודולסקי. אחד מתפקדיו של הממשל הצבאי הגרמני בשטחי הכיבוש היה לתרום למאמץ המלחמתי בצד המשקי- כלכלי, לכן התירו הנאצים ליהודים לעבוד במשקים חקלאים שנלקחו מהפולנים לשם ייצור מזון. התנועות החלוציות נאחזו בזה וקיימו במשקים אלו קיבוצים. העבודה הייתה בתנאי אריסות והמשגיחים הפולנים ניצלו את העובדה שעובדיהם יהודים, שילמו להם שכר אפסי והכו את הגברים היהודים. על התנאים הקשים התלוננו חברי הקיבוץ ושלחו משלחת בה הייתה גם חווקה פולמן לבעל האחוזה שיעלה להם את השכר, אך ללא הועיל. לאחר מספר ימים נקראה על ידי התנועה לצאת לשליחות בוורשה ועזבה את החווה שהתפרקה מספר שבועות לאחר מכן[13].

כקשרית בארגון היהודי הלוחם[עריכת קוד מקור | עריכה]

חווקה פולמן, תצלום בתעודת הזהות הבדויה

בשנים הראשונות של המלחמה ניסו תנועות הנוער בפולין לפרוץ את חומות הגטאות ולקיים קשרים ארציים ומסגרות ארציות באמצעות רשת של שליחים- קשרים ובעיקר קשריות[14]. במסגרת פעולותיה כקשרית העבירה חווקה פולמן פרסומים תנועתיים ומסרים לחברי התנועה במקומות שונים ברחבי גנרלגוברנמן. פרסומי המחתרת הודפסו במכונות שכפול ידניות על נייר דק, כדי לאפשר את הטמנת העיתונים במקומות סתר על גופן של הקשריות. הדבר שאפשר לה לעשות זאת היה המראה החיצוני שלה, כשל נערה פולניה, בלונדינית כחולת עיניים ודוברת פולנית שוטפת ובעגה ורשאית. היציאה מהגטו המוקף חומות והשמור לא הייתה פשוטה. היא נהגה להיצמד לאחת מקבוצות הנשים היהודיות שיצאו לעבודות כפייה ובהימצאותן בצד הארי, בהמולת הרחוב הסואן, הסירה את הטלאי הצהוב וחמקה לדרכה. סכנה נוספת ארבה מצד מלשינים שארבו כדי לזהות יהודים ולסחוט מהם שוחד בשביל שאלו לא יסגירו אותם[15]. גם לאחר שיצאה מהגטו ציפתה לה דרך קשה שהרי כל יציאה מתחומי הגטו כדי לעבור ברחובות העיר עד הרכבת הייתה מסוכנת. אם מראה הפנים היה עצוב היו מזהים זאת, אם היו מסתכלים לעברה והייתה משפילה את מבטה היו רואים זאת כסימן ליהדותה[16].

בהמשך צוידה במסמכים מזויפים ונעה בדרכים בשם הבדוי אמה מרצ'יניאק. בשל גילה הצעיר לא נשלחה מעבר לגבולות הגנרלגוברנמן. בנסיעותיה הראשונות לקרקוב העבירה חומרים להכנת מסמכים ותעודות, לרוב לידיו של אברהם לייב לייבוביץ' (לאבאן), מנהיג תנועת "דרור" בקרקוב. לפני הנסיעות תודרכה על ידי בכירים בתנועה, יצחק צוקרמן ומרדכי טננבוים־תמרוף. מפעם לפעם נדרשה גם להתלוות לחברים, שמראם או הלשון שבפיהם היו עלולים להסגירם. שליחותה הראשונה כקשרית הייתה עם צביה לובטקין לחוות ההכשרה צ'רניאקוב[17]. עקב קרבתה לוורשה, שימשה החווה כתובת בטוחה לקשרים ולקשריות שבאו לגטו או יצאו ממנו, וכן נערכו בה מפגשים בין יהודים ופולנים בענייני המחתרת. היות שבידי הגרמנים הייתה רשימה מדויקת של העובדים בחווה, הכניסה והיציאה חייבות היו להיעשות בהתגנבות וצביה לובטקין, שיהדותה ניכרה במראה פניה, נזקקה לליווי[18].

לאחר שעזבה את החווה בצ'רנוב, עברה לדירת המסתור של תנועת "דרור" בצד הארי של ורשה וגרה עם טוסיה אלטמן וטמה שניידרמן. בדירתן החביאו מזוודה שהכילה אקדחים ורימונים, שהיו אמצעי הלחימה הראשונים שיועדו לפלוגות של הארגון היהודי הלוחם שהלך והתארגן בגטו[19]. באחת הפעמים יצאה עם טמה שניידרמן לשליחות ובה הסתירו בתחתוניהן רימונים לשם העברה לגטו[20]. בנוסף, פעלה להברחת חברות וחברים מהגטאות ליערות במטרה שאלו יחברו לשורות הפרטיזנים[21]. עם קבלת הידיעות על השמדה המונית באזור וילנה ובמקומות אחרים במזרח פולין[22] נשלחו הקשריות, והיא ביניהן, לאסוף מידע ולספר על המתרחש ליהודים בערים השונות. באחת הפעמים נשלחה עם פרומקה פלוטניצקה לעיר הרוביישוב שבמחוז לובלין כדי להיפגש עם חברי התנועה ולהכין אותם לכך שהקשר בינם לבין מרכז התנועה בוורשה הולך להינתק. כשהגיעו לתחנת הרכבת בהרוביישוב ראו מבעד לחלון המוני יהודים שכולם נשלחו להשמדה. בפעם אחרת נשלחה מוורשה כדי לבדוק האם נכונה הידיעה לפיה שולחים אנשים להשמדה בטרבלינקה. כשהתקרבה לתחנה שמעה פולנים מדברים על ריח של אנשים שרופים וחזרה עם הידיעה לוורשה[23]. לראדומסק נשלחה כדי לספר ליהודים על ההשמדה צפויה ואף נפגשה עם ראש היודנראט שם, אך נאצלה להימלט, מחשש שתעורר בהלה שתגרום להסגרתה[24]. בכל מקום אליו הגיעה התמודדה עם חוסר האמונה וההקשבה לידיעות שהביאה עימה, אך היא ידעה כי רק אם תצליח לגרום ליהודים להבין את המציאות הנוראית הם יצטרפו לפעולות המרד[25].

השליחות לקרקוב עם יצחק צוקרמן והמאסר על ידי הגסטפו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד גטו קרקוב

ב-22 בדצמבר 1942 נקראה לצאת לשליחות בקרקוב עם יצחק צוקרמן במטרה לתאם בין פעילות "החלוץ הלוחם", תנועת המחתרת בקרקוב, לפעילות הארצית של התנועה. בגלל התנגדות יהודים בגטו קרקוב לפעילות מחתרתית, עברו חברי המחתרת לצד הארי ומשם ניהלו את עבודתם. הוחלט כי צוקרמן ייסע כדי לשכנע אותם לחזור לגטו ולתכנן את פעולת המרד מבפנים[26]. כשהגיעו לקרקוב יצרו קשר עם רייזה קלינגברג, הקשרית של אברהם לייב לייבוביץ' (לאבאן), מנהיג תנועת "דרור" בקרקוב, שאמר להם כי כדאי שיעזבו את המקום מפני שבערב עתיד להתקיים מבצע גדול בתיאום עם מפלגת הפועלים הפולנית (P.P.R), היהודים נגד הגרמנים – בקפה "ציגאנריה", מקום הבילוי של אנשי האס.אס[27]. המבצע כלל השלכת רימונים, הדבקת כרוזים אנטי-פשיסטיים והעלאתם באש של מוסכים. פולמן המתינה ללוחמים בבית מסתור ומשחזרו חלקם, הוקף הבית באנשי גסטפו ואזרחים, שהפרידו בין הנשים לגברים, הכו אותם ולקחו אותם לכלא בקרקוב. בחקירותיה הציגה עצמה בזהותה המזויפת וכך נרשם כי היא פולניה שעזרה ליהודים בפעולה זו[28]. חברי תנועת "דרור" בגטו ורשה סברו שנרצחה ולכן כתב המשורר יצחק קצנלסון הספד לזכרה בפנקס ויטל[29]:

חווקה פולמן, 1942

חוה פולמאן היקרה! איך? הן לא הגעת עוד לשנת העשרים? אני לימדתיך, עברנו על ישעיהו, לימדתיך לשחק על הבימה, אותך ואת חבר חברים רכים כמוך ע"י 'החלוץ', דז'לנה 34... עם טל הילדות על שפתותיך ועם הבוקר אור בעיניך ובלב מלא רגש והכרה שלא לפי שנותיך, יצאת עם ניירות של 'גויה' לערים ולעיירות ששם הורגנו... את זאת שנשקפת בחלון על המגרש, שלפני בית הנתיבות וראית את אלפי היהודים שנסחבו להתם כדי לשלחם... לא בכית, היה בך כוח שלא לבכות[...] ואת? איך? עוד בקרקוי את כלואה? בקרקוי נצודות, צדוך, חטפוך, יונתי ובת נשרי! לאחר הפצצות שנפלו בבתי קפה אחדים שהתערו, של רוצחי הס.ס. אסרוך! החשדו בך? הגידי להם שאת עבריה והסירי חשד מעליך... אין הם מאמינים שבת ישראל תזרוק בהם פצצה... ואולם אל, אל תגידי להם- שעבריה את, את העבריה הורגים, יהרגוך, חווה'לי, יהרגוך. עבריה מכיוון שבאה לידם- נהרגת[30].

אולם פולמן נותרה בחיים ונשלחה למחנות אושוויץ ורוונסבריק עד לסיום המלחמה.

כאסירה במחנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחנה אושוויץ-בירקנאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חווקה פולמן ביום הגעתה למחנה אושוויץ-בירקנאו
תמונה זאת מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

בינואר 1943 נשלחה למחנה אושוויץ-בירקנאו. ראשה גולח, היא נדרשה לפשוט את בגדיה ולהיכנס למקלחות והמספר 32291 קועקע על ידה. היא קיבלה קבקבי עץ ושמלת פסים אליה הוצמד משולש אדום של אסירה פוליטית. עבודתה הראשונה במחנה הייתה בהעברת אבנים ממקום למקום. בהמשך עבדה גם ב"קומנדו אפינגר" - יחידת עבודה באושוויץ, שם פגשה את זושה, בחורה פולנייה מוורשה, שהגנה עליה עד סוף המלחמה. ב"קומנדו אפינגר", כאשר עסקה במיון חפציהם של המגורשים שנשלחו לתאי הגזים, מצאה תמונה של קבוצת בני נוער בה זיהתה את יצחק צוקרמן. היא גזרה את ראשו והחזיקה בתצלום כמעט שלוש שנים. היה זה הזיכרון הממשי היחיד מחייה מחוץ למחנה. כאשר הייתה מוצאת דולרים או מטבעות זהב הייתה מחביאה אותם ואחר כך משליכה אותם בהסתר לביתי השימוש במטרה להרגיש כי היא פוגעת ברכוש הרייך ומורדת בדרך כלשהי. לאחר כשלושה חודשים במחנה חלתה בטיפוס והועברה לחדר חולים בו שכבה בסמוך לקשרית לונקה קוז'יברודסקה, אחת הקשריות הראשיות בתנועה, שלא הצליחה לשרוד[31].

חווקה פולמן (שלישית מימין) בחברת עצירות משוחררות, שוודיה, 1945

בהמשך נשלחה לעבודת בחווה לגידול בעלי חיים שיועדו לספק מזון לגרמנים במחנה. בחווה זו ערכו הנאצים גם ניסויים בארנבות. ד"ר יוזף מנגלה עקב אחרי ניסויי העיקור בארנבות ואת תוצאותיהם מימש על גופן של אסירות יהודיות במחנה[32]. בתקופת מאסרה במחנה חלתה במלריה, אך המשיכה לצאת לעבוד. זושה גנבה ביצים ודאגה שיהיה לה בשר ארנבות ובכך הצילה אותה. פעם נוספת בה ניצלה בזכות אחווה נשית[33] הייתה כאשר נשלחה ל'שטרפקומנדו' (פלוגת עונשין). בפלוגה זו הומצאו שיטות שונות לענישה, ביניהן לקיחת הנשים לתעלות עמוקות מגובה אדם וכיסויין באדמה. כאשר חזרה לחווה הנשים האחרות רחצו אותה וטיפלו בפצעיה. בזיכרונותיה כתבה כי רק בזכות חברות זו ניצלו חייה[34].

במחנה הריכוז רוונסבריק[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת ההפצצות על אושוויץ-בירקנאו החליטו הגרמנים על פינוי האסירים במחנה. היא וחברותיה נדרשו להעמיס על עגלות את המשק החי וכשסיימו החלו בצעדה מבלי לדעת לאן בחורף המקפיא. לאחר הליכה ארוכה של מספר שבועות הגיעו לתחנת רכבת במקום לא ידוע ובו הועלו על רכבת משא. על פלטפורמות פתוחות עשו את שארית הדרך עד למחנה רוונסבריק הסמוך לברלין[35], שהיה מחנה הריכוז הגדול ביותר לנשים בגרמניה. היו בו אסירות פוליטיות, פושעות פליליות, יהודיות ועוד שהוכרחו לבצע עבודות כפייה שונות[36]. היא נמצאה ברוונסבריק שלושה חודשים ונשלחה לעבוד בבניית גדרות מעץ ומחמת המחסור במזון הלכה ונחלשה[37]. בסוף אפריל 1945 שוחררה ממחנה רוונסבריק בזכות פעולת ההצלה של הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, אז ראש הצלב האדום[38]. את האסירות העבירו לקופנהגן תוך נסיעה ברחבי גרמניה. ב-1.5.45, שמונה ימים לפני סיום המלחמה הגיעה לקופנהגן. מדנמרק הפליגו לשוודיה, שם התרחצו ועברו בדיקות רפואיות. רק שם הרגישה חופשייה לחשוף את יהדותה מול חברותיה. בחצות ליל ה-8 במאי 1945 פרצו עשרות סטודנטים בצעקות כי המלחמה נגמרה. היא לא לקחה חלק בשמחה, בפעם הראשונה מאז תחילת המלחמה הבינה את האובדן שלה וחשה עצב על אובדן חלק גדול ממשפחתה[39].

במרכז "החלוץ" בשוודיה ובפולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגישתה של חווקה פולמן רבן עם אימה בלודז'

"יצחק נטל את ידי והוביל אותי אל אמא, שעמדה שם נטולת נשימה. 'אני לקחתי את הילדה ממך לפני הנסיעה לקרקוב ועכשיו אני מחזיר לך אותה' אמר יצחק בקול רועד מהתרגשות. התחבקנו ובכינו. לרגעים אחדים חזרתי להיות ילדה; עכשיו- כמה כואב לכתוב- הייתי ילדתה היחידה..."

פולמן רבן, לא נפרדתי מהם, עמ' 145.

מלונד בשוודיה עברה לכפר ריזבי, שם שימשה כאשת קשר בין אסירות משוחררות לבין הממסד השוודי ויצרה קשר עם מרכז תנועת "החלוץ" המקומי ובאמצעותו עם חבריה מהתנועה בפולין ובארץ ישראל[6] שעד אותו הזמן חשבו שנרצחה על ידי הנאצים בפעולה בקרקוב[40]. כשהקשיבה לרדיו הפולני שמעה את שמו של ראש עיריית ורשה, סטניסלב טולוונסקי ונזכרה כי בעבר היו לו קשרים עם אחיה וולף. היא כתבה לו שיעזור לה למצוא את משפחתה והוא מצא את אמה בקרקוב. לאחר כמה שבועות קיבלה מכתב ממזכירות "הקיבוץ המאוחד" בתל אביב בו גילתה לראשונה על גורל אחיה. בהמשך עבדה כמטפלת בסטוקהולם ושמרה על קשר עם אנשי "החלוץ", הוזמנה לכנס התנועה ולבתיהם של אנשי הקהילה היהודית ונפגשה עם זלמן שזר וישראל בר יהודה, שמסר לה כי צביה לובטקין ויצחק צוקרמן מבקשים שתחזור לפולין ותעזור בעבודת התנועה. במזכירות "הקיבוץ המאוחד" רצו שתעלה לארץ, אך היא השתוקקה להיפגש עם אמה ועם חבריה בפולין[41].

עם חזרתה לפולין בנובמבר 1945 הגיעה לדירתו של יצחק צוקרמן שנסע איתה ללודז' לפגוש את אימה. בפולין נשלחה להדריך בקיבוץ של תנועת "דרור" בקרקוב ולשלחויות בסניפי התנועה השונים. גם בשליחויות אלה היה עליה להסוות את זהותה, הפעם בשל גילויי אנטישמיות. בימי פוגרום קיילצה התבקשה לחזור ללודז' והתגוררה בסמיכות לחברי מערכת העיתון של המפלגה "נשו סלובו". באותם ימים כתבה על תפקידיה כקשרית בדרכים ועל ההתקפה בבית הקפה ציגאנריה בקרקוב[42]. לימים תורגמו הרשימות לעברית ופורסמו בשנת 1954 באנתולוגיה "ספר מלחמות הגטאות"[43] שערכו יצחק צוקרמן ומשה בסוק[44]. בדצמבר 1946 נשלחה לקונגרס הציוני ה-22 בבזל במשלחת של התנועה.

העלייה ארצה וקיבוץ לוחמי הגטאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חווקה פולמן עם יצחק צוקרמן, מרכז תנועת "דרור" בלודז', 1946

בנובמבר 1947, מספר שבועות לפני ההחלטה על תוכנית החלוקה באו"ם, הגיעה בעלייה ד' ממרסיי לארץ ישראל[12]. עם הגעתה נפגשה עם מפקדי הפלמ"ח יצחק שדה ויגאל אלון. לאחר מכן נסעה לקיבוץ יגור, שם התרכזו החברים והחברות שהקדימו אותה בעלייתם[45]. תחילה עבדה בחקלאות ואחר כך בעבודות חוץ. בלילות השתתפה בתורנויות השמירה ועל אף שרצתה להתנדב לצבא הוחלט עבורה על ידי חברי הגרעין כי רצוי שהיא לא תעשה זאת מתוך חשש לביטחונה. באפריל 1949 נמנתה עם מייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, והייתה בין הנואמים בטקס העלייה על הקרקע, ב-19 באפריל 1949, יום השנה השישי למרד גטו ורשה[12]. בקיבוץ עבדה בחקלאות ובבתי הילדים. היא למדה הוראה בסמינר אורנים ועבדה כ-14 שנה כמורה בבית הספר.

משפחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כניסת הגרמנים לוורשה, פנו הוריה ואחיה למקומות שונים. בעוד שילדיו ואשתו היו חלק מתנועת "דרור", אביה יצא עם קבוצת עבודה מחוץ לגטו. באחת הפעמים הבריחה לו פולמן תעודת שייכות לקבוצת עובדים. הייתה זו הפעם האחרונה שראתה אותו, ובאקציה של שנת 1942 הוא נשלח לטרבלינקה[12].

עם יחזקאל רבן ובנם בנימין

וולף פולמן, אחיה הבכור, הצטרף לארגון המחתרת הקומוניסטי "ארמייה לודובה" ועסק בזיוף תעודות. בפברואר 1943 יצא עם חבורת פרטיזנים פולנים ליערות ובהתנגשות עם הגרמנים נורה ונהרג בגיל 29[6]. אחיה האמצעי מארק השתתף בינואר 1943 בתחילתו של מרד גטו ורשה, נפל לידי הגרמנים ונשלח לטרבלינקה. בדרך קפץ מהרכבת, חזר לוורשה והצטרף ליחידת הפרטיזנים של ה"ארמייה לודובה". הוא השתתף במרד גטו ורשה באפריל 1943 ויצא דרך תעלות הביוב עם חברי אי"ל. משם עבר לבנדין וניסה ליצור קשר עם קבוצה פולנית שבגדה בו ובקבוצתו. מארק שהרגיש אשם בכישלון, עזב את בנדין ובדרכו לוורשה נלכד על ידי הנאצים ונורה במקום. בן 27 היה במותו[46]. על פעולותיו קיבלה אמו בשמו את עיטור "צלב הגבורה", מאת הפיקוד העליון של הצבא הפולני[47].

אימה, רוזיליה פולמן, פנתה ליצחק צוקרמן וצביה לובטקין וביקשה להתקבל כפעילה במחתרת במקום בניה[48]. היא עברה לדירה בצד הארי והעבירה כספים שהיו מגיעים מלונדון ליהודים שהסתתרו בוורשה[6]. היא עלתה לארץ ישראל, התגוררה בתל אביב ונפטרה בשנת 1954. בנו של אחיה וולף, עלה ארצה עם אמו ותקופה מסוימת אומץ על ידי צביה לובטקין ויצחק צוקרמן בקיבוץ יגור. בשנת 1953 החליטה אמו, שנישאה מחדש, להגר לקנדה, שם הוא חי עד היום[49]. בזיכרונותיו כתב יצחק צוקרמן כי "הייתה זו משפחת מפוארת שראוי כי תיכתב עליה אפופיאה! הבנים והאם - משפחת לוחמת!"[50].

ביגור פגשה את יחזקאל רבן, הם נישאו בזמן מלחמת העצמאות בשנת 1948. רבן עלה לארץ ישראל טרם מלחמת העולם השנייה ובמלחמה התנדב לצבא הבריטי ושירת ביחידת תותחנים ארצישראלית, שפעלה במזרח התיכון ובאירופה. עם הקמתו של קיבוץ לוחמי הגטאות עסק בחינוך ובעיקר בעיתונות ושימש כעורך במוזיאון בית לוחמי הגטאות[51]. יחזקאל רבן נפטר בשנת 1998 לאחר מחלה ממושכת. לשניים נולדו שלושה ילדים: בנימין, רזי ומאיה[12].

פעילותה החינוכית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיום הקמתו של מוזיאון בית לוחמי הגטאות בשנת 1949 הייתה מעורבת בפעילותו ובשנת 1985 החלה להדריך ולהנחות קבוצות במרכז החינוכי של המוזיאון. בשנת 1954 נשאה בפעם הראשונה את "דבר הלוחמים" בעצרת הזיכרון בקיבוץ לוחמי הגטאות ומאז עשתה זאת פעמים רבות. היא ליוותה מסעות נוער לפולין, סיפרה את סיפורה האישי ואת סיפור התנועה.

חווקה פולמן רבן מדליקה משואה עם נכדתה בטקס בקיבוץ לוחמי הגטאות, 21 במאי 1997

היא ראתה חשיבות רבה בהפצת סיפורה ברבים בגלל הסבל שראתה והאלימות שחוותה. פולמן רבן השתמשה בסיפורה להעברת השקפת עולמה ולכן העבירה בהרצאותיה מסרים חינוכיים הקשורים לזכויות אדם, ואף את עמדותיה הפוליטיות[52]. במסגרת הסדנאות שמעביר המרכז ההומניסטי במוזיאון, שעוסק במשמעויות האוניברסליות ובדילמות השונות שעולות מתקופת השואה, נפגשה עם קבוצות נוער שונות מהמגזר היהודי והערבי[53]. בעצרת בבית לוחמי הגטאות בשנת 2013 אמרה:

המשיכו במרד, מרד אחר, עכשווי, נגד כל רוע, גם זה שפגע בארצנו האהובה והיחידה. תמרדו נגד גזענות ואלימות ושנאת אחר. בחוסר שוויון, בפערים, בעוני, ברדיפת בצע ובחמדנות. חיזוק חינוך להומניות וערכי מוסר וצדק גם הם מרד נגד אלכוהוליזם בקרב הנוער ותופעות מחרידות של תקיפת קשישים. תמרדו בכיבוש - לא! לנו אסור לשלוט בעם אחר, להשפיל אחר. הכי חשוב להגיע לשלום ולקץ מעגל הדמים. הדור שלי חלם על שלום, אני כל כך רוצה להספיק לזכות בו. יש לכם כח לעזור. כל תקוותי בכם. לו יהי![54]

חווקה פולמן רבן טענה כי לימוד השואה לבני נוער צריך להתקיים באמצעות חשיפה לסיפוריהם של ניצולי השואה, כך ילמדו לא רק את ההיסטוריה אלא יראו את האדם שמאחוריה[55]. ב-9 בינואר 2014, ח' בשבט תשע"ד נפטרה ונטמנה בבית העלמין בקיבוץ לוחמי הגטאות. עם פטירתה ספד לה נשיא המדינה, שמעון פרס:

חווקה הייתה דוגמה ומופת לגבורה יהודית יוצאת דופן, עת שירתה כקשרית ולוחמת בזמן מרד גטו וורשה, כאשר נתפסה על ידי הגרמנים וישבה בכלא, כשגורשה והועברה למחנות, כשצעדה את מצעד המוות וכשהייתה עדה לזוועות הרצח ולהבות העשן הנאצים. חווקה מעולם לא הפסיקה לחלום על ארץ ישראל ועל הקמת חיים חדשים בה... הייתה אמיצה גם במחשבותיה בצורה בלתי רגילה, לרגע לא פחדה לבטא את תקוותיה וחרדותיה בנוגע למדינה. עם ישראל איבד היום גיבורה גדולה[56].

פרסומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לא נפרדתי מהם; עריכה: צביקה דרור, לוחמי הגטאות: בית לוחמי הגטאות ('פנקסי עדות'), 1997.
  • 'במצפון טהור, מזיכרונותיה של קשרית', מבפנים, יב, יוני 1947.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שרון גבע, אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.
  • צביקה דרור (מראיין ועורך), דפי עדות, כרך ג', לוחמי הגטאות: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984.
  • צביקה דרור (עורך), קיבוץ לוחמי הגטאות- סיפור מקום, לוחמי הגטאות: הוצאת קיבוץ לוחמי הגטאות, 2005.
  • משה בסוק, יצחק צוקרמן, ספר מלחמות הגיטאות: בין החומות, במחנות, ביערות, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ד.
  • צביה לובטקין, בימי כליון ומרד, לוחמי הגטאות: הוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1979.
  • יצחק צוקרמן, שבע השנים ההן, לוחמי הגטאות: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990.
  • דליה עופר, "חקר נשים והשואה: תרומה משמעותית או תופעה אופנתית?", בשביל הזיכרון, 16, 1996.
  • דליה עופר, "תפקיד המגדר בחקר השואה: הערות בשולי מחקר", ילקוט מורשת, סז, אפריל 1999.
  • אסתר הרצוג (עורכת), נשים ומשפחה בשואה, תל אביב: אוצר המשפט, 2006.
  • Ofer.D, Weitzman. L.G (eds), Women in the Holocaust, New Haven: Yale University Press, 1998

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חווקה פולמן רבן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דף הבית של חווקה פולמן רבן, אתר בית לוחמי הגטאות.
  2. ^ אורן כחלון, "חווקה פולמן רבן (1924-2014)- יהי זכרה ברוך"
  3. ^ אתר תנועת הנוער העובד והלומד, 10.1.14; אלדר גילרן, "הלכה לעולמה לוחמת המחתרות חווקה פולמן רבן"
  4. ^ אתר גלי צה"ל, 10.1.14; חווקה פולמן-רבן ז"ל - התנועה הקיבוצית אבלה על מותה, אתר התנועה הקיבוצית
  5. ^ שושנה פולמן, דבר, 10 בנובמבר 1954.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 צביקה דרור (מראיין), עדותה של חווקה פולמן רבן, ארכיון בית לוחמי הגטאות, מחשב מס' 2708.
  7. ^ חווקה פולמן רבן, לא נפרדתי מהם, לוחמי הגטאות: הוצאת בית לוחמי הגטאות, 1997, עמ' 35-37.
  8. ^ פולמן רבן, לא נפרדתי מהם, עמ' 31-32.
  9. ^ צביקה דרור (מראיין ועורך), דפי עדות, כרך ג', לוחמי הגטאות: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1984, עמ' 1221.
  10. ^ יצחק צוקרמן, שבע השנים ההן, לוחמי הגטאות: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990, עמ' 63.
  11. ^ פולמן רבן, לא נפרדתי מהם, עמ' 45-46.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 12.4 רוני מנט (ראיינה), ראיון עם חווקה פולמן רבן, קיבוץ לוחמי הגטאות, 28.4.13.
  13. ^ פולמן רבן, לא נפרדתי מהם, עמ' 58-60.
  14. ^ יחיעם ויץ, תנועות הנוער ומרד הגיטאות, ירושלים: הוצאת מרכז ההסברה, 1993, עמ' 18-19.
  15. ^ פולמן רבן, לא נפרדתי מהם, עמ' 49-50.
  16. ^ צביה לובטקין, בימי כליון ומרד, לוחמי הגטאות: הוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1979, ע"מ 53.
  17. ^ דרור, דפי עדות, עמ' 1219.
  18. ^ לובטקין, בימי כליון ומרד, עמ' 40.
  19. ^ זיוה שלו, טוסיה: טוסיה אלטמן - מההנהגה הראשית של השומר הצעיר למפקדת הארגון היהודי הלוחם, תל אביב: הוצאת מורשת, 1992, עמ' 168.
  20. ^ פולמן רבן, לא נפרדתי מהם, עמ' 61-62.
  21. ^ פולמן רבן, לא נפרדתי מהם, עמ' 71-75.
  22. ^ ויץ, תנועות הנוער ומרד הגיטאות, עמ' 19-20.
  23. ^ דרור, דפי עדות, עמ' 1232.
  24. ^ פולמן רבן, לא נפרדתי מהם, עמ' 74.
  25. ^ שרון גבע, אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 31.
  26. ^ פולמן רבן, לא נפרדתי מהם, עמ' 53-55.
  27. ^ יעל פלד (מרגולין), "החלוץ הלוחם", האנציקלופדיה של השואה, כרך ב, ירושלים: הוצאת יד ושם, 1990, עמ' 361-360.
  28. ^ פולמן רבן, לא נפרדתי מהם, עמ' 93-104.
  29. ^ חווקה פולמן רבן, "יצחק קצנלסון- המורה שלי", נאום ביום העיון חלום חלמתי, בית לוחמי הגטאות, 25.12.2005.
  30. ^ יצחק קצנלסון, כתבים אחרונים, לוחמי הגטאות: הוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1968, עמ' 183-184.
  31. ^ פולמן רבן, לא נפרדתי מהם, עמ' 105-111.
  32. ^ דרור, דפי עדות, עמ' 1240-1241.
  33. ^ עוד על הבדלים מגדריים בנושא הישרדות בתקופת השואה ראו: דליה עופר, "תפקיד המגדר בחקר השואה: הערות בשולי מחקר", ילקוט מורשת, סז, אפריל 1999; אסתר הרצוג (עורכת), נשים ומשפחה בשואה, תל אביב: אוצר המשפט, 2006; שרון גבע, אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010; נעמה שי"ק, "חקר הנשים בשואה- מדוע? וקווים מרכזיים בהיסטוריוגרפיה", 'זיקה', העיתון המקוון להוראת השואה בהוצאת 'יד ושם', אוקטובר 2007.
  34. ^ פולמן רבן, לא נפרדתי מהם, עמ' 116.
  35. ^ פולמן רבן, לא נפרדתי מהם, עמ' 123-124.
  36. ^ רושל סיידל, פישר אברי (תרגם), הנשים היהודיות במחנה הריכוז רוונסבריק, ישראל: הוצאת בית לוחמי הגטאות ויד ושם, 2007, עמ' 12-18.
  37. ^ פולמן רבן, לא נפרדתי מהם, עמ' 124-125.
  38. ^ סיידל, הנשים היהודיות במחנה רוונסבריק, עמ' 12-18.
  39. ^ פולמן רבן, לא נפרדתי מהם, עמ' 125-128.
  40. ^ חוקה פולמן- חיה!, דבר, 26 ביולי 1945
  41. ^ פולמן רבן, לא נפרדתי מהם, עמ' 129-142.
  42. ^ דרור, דפי עדות, עמ' 1247.
  43. ^ משה בסוק, יצחק צוקרמן, ספר מלחמות הגיטאות: בין החומות, במחנות, ביערות, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ד.
  44. ^ פולמן רבן, לא נפרדתי מהם, עמ' 148.
  45. ^ פולמן רבן, לא נפרדתי מהם, עמ' 163-174.
  46. ^ פולמן רבן, לא נפרדתי מהם, עמ' 82-90.
  47. ^ מארק - מוטל פולמן, חבר תנועת "דרור" ו"הארגון היהודי הלוחם" בגטו ורשה, אתר של ארכיון בית לוחמי הגטאות.
  48. ^ צוקרמן, שבע השנים ההן, עמ' 206.
  49. ^ פולמן רבן, לא נפרדתי מהם, עמ' 173-174.
  50. ^ צוקרמן, שבע השנים ההן, עמ' 396.
  51. ^ דף הנצחה ליחזקאל רבן, אתר קיבוץ לוחמי הגטאות.
  52. ^ פולמן רבן, לא נפרדתי מהם, עמ' 191-197.
  53. ^ רוני מנט (ראיינה), ראיון עם רעיה קליסמן - מנהלת המרכז ההומניסטי בבית לוחמי הגטאות, קיבוץ לוחמי הגטאות, 28.4.13.
  54. ^ חווקה פולמן רבן, דבר הלוחמים בעצרת בבית לוחמי הגיטאות, 9.4.13.
  55. ^ ברברה אנגלקינג, ראיון עם חווקה פולמן רבן לעיתון פולני, 18.4.2012, ארכיון בית לוחמי הגטאות.
  56. ^ נשיא המדינה שמעון פרס ספד לחווקה פולמן רבן - ניצולת שואה, אתר נשיא המדינה, 9 בינואר 2014.