הסכם באלטה לימאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף חוזה באלטה לימאן)

הסכם באלטה לימאן היה הסכם מסחרי בין בריטניה לבין האימפריה העות'מאנית, שנחתם ב-16 באוגוסט 1838. הסכם זה היה הפתח לכניסת המעצמות לפעילות ברחבי האימפריה בכלל וארץ ישראל בפרט. תוצר לוואי של ההסכם הייתה החלשת כוחו של מוחמד עלי ונסיגת כוחותיו מאסיה הקטנה. להסכם זה הייתה השפעה על החלת הטנזימאת ברחבי האימפריה.

תנאי ההסכם קבעו כי האימפריה העות'מאנית תבטל את כל המונופולים, תאפשר לסוחרים בריטיים וסוכניהם גישה מלאה לכל השווקים העות'מאניים ותחייב אותם במס באופן שווה למס המוטל על סוחרים מקומיים.

ההסכם אינו שוויוני ואין התחייבות בריטית דומה לטובת סוחרים עות'מאניים, כך למשל בריטניה המשיכה לנקוט מדיניות מגן בשווקים החקלאיים שלה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוחמד עלי ניצל את פירוק צבא היניצ'רים ב-1826 על ידי הסולטאן מהמוט השני ואת חולשתו של הוואלי של דמשק לשם מסע צבאי בו כבש את ארץ ישראל, דמשק, הביס כוח של הצבא העות'מאני בחומס ב-8 ביולי 1832, כוח-צבאי נוסף בביילן (אנ') ב-29 ביולי, פלש לאסיה הקטנה, ולבסוף הביס את הווזיר הגדול, רשיד מחמט פאשה (אנ') ב-21 בדצמבר בקרב קוניה (אנ').

מהמוט השני פנה בבקשת עזרה לבריטניה וצרפת, שלא באו לעזרתו, לפיכך פנה לרוסיה. הצאר הרוסי ניקולאי הראשון, שחשש מהשלכות התמוטטות האימפריה העות'מאנית, החליט להתערב ושלח כוחות לסייע לטורקים. ההתערבות הביאה ב-6 במאי 1833 לחתימת האמנה של קוטאהיה (אנ') שהותירה את מוחמד עלי כשליט במצרים, סוריה וארץ ישראל, ג'דה, כרתים, אדנה וסודאן. האמנה אפשרה למוחמד עלי להוריש את תפקידו לבניו אחריו. כתמורה עבור התמיכה הרוסית, חתמו הרוסים והעות'מאנים ב-8 ביוני 1833, על חוזה הונקאר איסקלסי, בו הובטחה ערבות הדדית בין הצדדים למקרה שיותקפו בידי כוח זר, וכן התחייבו העות'מאנים שבמקרה מלחמה, יישארו מיצרי הדרדנלים פתוחים רק בפני אניות רוסיות וייחסמו בפני כל צי זר.

בריטניה (כמו גם צרפת) ראתה בהסכם זה איום על האינטרסים שלה במזרח התיכון, שכן שליטה ימית של רוסיה במצרים אסטרטגיים הייתה מפריעה לנוכחות הימית הבריטית באזור הים התיכון וזאת אחרי התחזקות צרפת בצפון אפריקה, כאשר הצרפתיים ב-1830 לקחו את אלג'יריה מהאימפריה העותמאנית והחלו ליישב את צפון אפריקה ובכך להתחזק ולהפר את שיויי המשקל כפי שראתה אותו בריטניה. חיזוק לחששות הבריטיים היה בספטמבר 1833, עם חתימת אמנת מינכנגרץ (גר') בין אוסטריה, רוסיה ופרוסיה בדבר מדיניות משותפת כלפי האימפריה העות'מאנית, (כמו גם כלפי פולין ונגד התנועה הליברלית). ב-1834 פג תוקפן של קפיטולציות הסחר בין בריטניה לאימפריה העות'מאנית ושיעור המכס היה אמור לעלות, מה שהיה נותן מכה לסחר שבוצע על ידי סוחרים בריטיים. סך איומים אלו נתנו לבריטניה תמריץ למשא ומתן עם הטורקים, כדי לקבל יתרונות בהסכמי סחר במזרח הים התיכון. לשם כך בריטניה הושיטה סיוע להבסת מוחמד עלי ובתמורה דרשה גישה מלאה לשוקי הסחר העות'מאניים.

חתימת ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

יזמים בריטיים, בעידוד לורד הנרי טמפל פנו למוחמד עלי בבקשה שיאפשר להם לסלול מסילת ברזל בין החוף הסורי למפרץ הפרסי, אולם סורבו.

לכן פנו הבריטים לשער הנשגב בהצעה לשתף פעולה על מנת להקטין את הכנסותיו של מוחמד עלי ובכך להחליש את כוחו, במקביל, דוד ארקהרט (אנ') שכיהן כמזכיר בשגרירות הבריטית בקושטא, התחיל, באישור השגריר הבריטי הלורד פונסונבי (אנ'), לנהל משא ומתן על נוסח הסכם סחר חדש במקום זה שהיה אמור לפקוע ב-1834. את המשא ומתן על ההסכם החדש ניהל מול ראשיד פאשה (אנ') שלאחר מכן, בעת חתימת ההסכם היה שגריר האימפריה העות'מאנית בלונדון. על מנת ליצור דעת קהל אוהדת להסכם, ארקהרט פרסם מאמרים בעיתוני איסטנבול, המפרטים את היתרונות של שוקי סחר חופשיים; האינטרס הבריטי היה בעיקר מציאת שווקים לתוצרי התעשייה של המהפכה התעשייתית ואפשרות רכישת חומרי גלם זולים. הנקודה בה נפגשו האינטרסים הבריטים עם האינטרסים של הסולטאן הייתה העובדה שהצפת השוק (כולל השוק המצרי שהיה עדיין כפוף לשער הנשגב) בתוצרת בריטית הייתה מחסלת את תעשיות הינוקא המצריות ומפחיתה את הכנסותיו של מוחמד עלי ובכך מחלישה את כוחו. לעזרת הבריטים עמד חוסר ההבנה וחוסר הניסיון של הטורקים בצמיחה תעשייתית ובהשלכותיה וחוסר ההבנה מה, מבחינה כלכלית, יעשה ביטול המונופולים.

האינטרס העות'מאני היה החלשת כוחו של מוחמד עלי וביטחון שכוחות מצריים לא יפלשו בשנית לשטחי טורקיה עצמה.

האמנה נחתמה בבאלטה לימאן ב-16 באוגוסט 1838. על ההסכם חתמו מהצד הבריטי הלורד פונסונבי ומהצד העות'מאני מוסטפא ראשיד, מוסטפא כיאניה ומחמט נורי.

סעיפי ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. כל הזכויות, היתרונות והחסינויות שהוקנו לנתינים או ספינות של בריטניה על ידי הקפיטולציות והאמנות הקיימות, מקבלים אשרור מעכשיו ולתמיד, מלבד אלו המשתנים באופן ספציפי על ידי אמנה זאת: יותר מכך, נקבע במפורש, כי כל הזכויות, ההרשאות, או חסינויות שהשער העליון מעניק כעת, או יעניק לאחר מכן, לספינות ונתינים של כל מעצמה זרה אחרת, או שהוא יסכים שיהיו תקפים לספינות ונתינים של כל כוח זר אחר, יינתנו באופן שווה לניצול והנאה על ידי נתינים וספינות של בריטניה הגדולה.
  2. נתינים של הוד-מלכותה, או הסוכנים שלהם, יהיו רשאים לרכוש, בכל מרחב השליטה העות'מאני (בין אם לצורכי מסחר פנימי או יצוא), כל סחורה, ללא כל יוצא מן הכלל כלשהו, המיוצרת, צומחת, או מופקת של הדומיניונים הללו; השער העליון מתחייב באופן רשמי לבטל את כל המונופולים של תוצרת חקלאית, או של כל תוצרת אחרת, כמו גם את כל ההיתרים מהמושלים המקומיים, הן לצורך רכישה של כל סחורה, או להעברתה ממקום אחד למשנהו לאחר הרכישה; כל ניסיון לחייב את הנתינים של הוד-מלכותה לקבל היתרים כאלה מהמושלים המקומיים, ייחשב כהפרה של האמנה, והשער העליון יעניש בחומרה ווזירים ונושאי משרה אחרים שיהיו אשמים בהתנהגות בלתי הולמת מעין זו, ולפצות בצדק מלא נתין בריטי לכל נזק או הפסד שהוא יכול להוכיח כדין.
  3. על כל מוצר שמיוצר, צומח, או מופק באימפריה העות'מאנית, שנרכש על ידי סוחר בריטי או הסוכן שלו לצורך מכירתו לצריכה פנימית באימפריה העות'מאנית, הסוחר הבריטי או הסוכן שלו ישלם, במעמד הרכישה והמכירה של מוצרים אלה, ובכל דרך של סחר בו, אותם היטלים שמשלמים, בנסיבות דומות, על ידי המעמד המועדף ביותר של נתינים עות'מאנים העוסקים בסחר פנימי באימפריה העות'מאנית, בין אם הם מוסלמים או שאינם מוסלמים (râya)
  4. כל מוצר אשר מיוצר, צומח או מופק באימפריה העות'מאנית, הנרכש לשם יצוא יועבר על ידי הסוחר הבריטי או הסוכן שלו, חופשי מכל סוג של תשלום או היטל כלשהי, למקום נוח למשלוח, בכניסתו למקום זה יהיה מחויב במס קבוע של תשעה אחוזים, לפי הערך, במקום כל היטלי הפנים האחרים. בנוסף לכך, עם היצוא, ישולם היטל של שלושה אחוזים, כפי שקיים בהווה, אבל כל המוצרים שנרכשו כמשלוח לייצוא, ושכבר שולמו עליהם היטלי הפנים בכניסה לאותו מקום, ישולם עבורם רק היטל ייצוא בגובה שלושה אחוזים.
  5. התקנות לפיהן מנפיקים פירמנים לספינות סוחר בריטיות לחציית הדרדנלים והבוספורוס תנוסחנה כך שתגרם טרחה מזערית לספינות אלו.
  6. מוסכם על ידי הממשלה הטורקית, שהתקנות הכתובות באמנה הנוכחית תהיינה בעלות תוקף בכל רחבי האימפריה העות'מאנית, הן באירופה, הן בטורקיה, הן באסיה, במצרים, או טריטוריה אחרת באפריקה השייכת לסולטן. התקנות תחולנה על כל הנתינים לסוגיהם השונים של האימפריה העות'מאנית; והממשלה הטורקית מסכימה בנוסף, שלא להתנגד לכך שמעצמות זרות אחרות ובססו את המסחר שלהם על בסיס אמנה זו.
  7. לשם מניעת קשיים ועיכוב באמדן השווי של סחורות מיובאות אל טריטוריות בשלטון העות'מאני, או מיוצאים ממנו על ידי נתינים בריטיים, היה נהוג בין בריטניה הגדולה והשער העליון, למנות, במרווחים של ארבעה עשר שנים, וועדה של אנשים המכירים היטב את תנועת הסחר בין שתי המדינות, שיקבעו את תעריפי ההיטלים במטבע של הסולטאן (הגרנד סיניור). היטלים שצריכים להיות משולמים כחובה על כל מוצר ומוצר; הסתיימה תקופת ארבעה עשר השנים, שבמהלכן הייתה בתוקף ההתאמה האחרונה של התעריף, לאחר שפג תוקפו, בעלי האמנה הסכימו למנות נציבים חדשים לתקן ולקבוע את סכומי הכסף שישולמו על ידי נתינים בריטיים, כהיטל של שלושה אחוזים, על הערך של כל הסחורות מיובאות ומיוצאות על ידם; והנציבים יקבעו הסדר שוויוני להערכת היטלים הפנימיים שמוטלים על ידי חוזה זה, על מוצרים טורקיים המיועדים ליצוא, וגם יקבעו את המקומות [נמלים] שבהם נוח לגבות היטלים כאלה.
    התעריף החדש יהיה בתוקף שבע שנים לאחר שנקבע, בסוף זמן זה יהיה בכוחו של מי מהצדדים לדרוש תיקון של התעריף; אבל אם לא תועלה דרישה כזו על ידי אחד משני הצדדים, בתוך שישה חודשים לאחר תום שבע השנים הראשונות, התעריף יישאר בתוקף במשך שבע שנים נוספות, מחושבות מתום שבע השנים הקודמות, וכך יהיה בסוף כל תקופה רצופה [נוספת] של שבע שנים.
  8. אמנה זו תאושרר כחוק, האישורים יוחלפו בקונסטנטינופול במהלך 4 החודשים הבאים, כעדות לכך חותמים מיופי-הכוח של שני הצדדים.

השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין נתוני סחר רשמיים לאימפריה העות'מאנית לפני 1878, אולם ידוע שהצפת השוק במוצרי טקסטיל בריטיים צמצמה את תעשיית הטקסטיל ברחבי האימפריה.

ב-1839 הסולטאן ששאף להכניע את מוחמד עלי, שיגר צבא נגד הכוחות המצרים בפיקודו של איברהים ופתח במלחמה המצרית-עות'מאנית השנייה (אנ') ב-24 ביוני זכה איברהים בניצחון בקרב נציבין (אנ'). זמן קצר לאחר מכן נפטר הסולטאן מהמוט השני ובנו, אבדילמג'יט הראשון בן ה-16 עלה לשלטון.

בריטניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית התערבו בניסיון להציל את האימפריה העות'מאנית, שלחו צי גדול כאיום על אלכסנדריה וכפו על איברהים לעזוב את סוריה ולהחזירה לשלטון עות'מאני.

ב-15 ביולי 1840 נחתם הסכם לונדון (1840) בין המעצמות האירופיות בריטניה, אוסטריה, פרוסיה, ורוסיה מצד אחד, והאימפריה העות'מאנית מן הצד השני. כחלק מההסכם, מוחמד עלי היה צריך לכבד את ההתחייבויות שקיבלה בריטניה בהסכם באלטה לימאן ובמיוחד את סעיף 6 המציין במפורש את מצרים. המעצמות האירופיות התחייבו לעשות כל מאמץ אפשרי ליישם את תנאי ההסכם בדרכי שכנוע, אולם מוחמד עלי, בתמיכתה של צרפת, סירב לקבל את תנאי ההסכם. עמדתו של מוחמד עלי הובילה לקונפליקט צבאי בשנת 1840 במזרח התיכון שבמהלכו התקיפו כוחות בריטים ואוסטרים את העיר עכו והביסו את כוחותיו של מוחמד עלי. תבוסה זו הייתה תחילתה של ירידת כוחו של מוחמד עלי במזרח התיכון אשר לוותה בהתקוממויות מקומיות בשטחים שבהם שלט.

לאחר המשבר צרפת החליפה צדדים והפסיקה את תמיכתה במוחמד עלי, מוחמד עלי הבין שעליו לקבל את ההצעה הכלולה בהסכם. כך זכו סוחרים בריטיים בעדיפות על שאר הסוחרים בכל השטחים שמוחמד עלי פינה, כולל ארץ ישראל.

הסכם נוסף ב-1849[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 במאי 1849, בעקבות התהפוכות של אביב העמים בשנת 1848, נחתם בבאלטה לימאן הסכם בין האימפריה העות'מאנית לבין האימפריה הרוסית. הסכם זה הסדיר את המצב הפוליטי של שתי נסיכויות הדנובה (נסיכות מולדובה וולאכיה) שנכבשו על ידי רוסיה. נוכחות צבאית משותפת נשמרה עד שנת 1851. ההסכם הוביל למינוים של בארבו שטירביי (אנ') כהוספודר (אנ') ולאכיה, וגריגורה אלכסנדרו גיקה כהוספודר מולדובה. הסכם זה בוטל בחוזה פריז (1856).