חוזה לונדון (1946)
 |
ערך שניתן לשפר את מקורותיו
| |
| ערך שניתן לשפר את מקורותיו | |
חוזה לונדון (באנגלית: Treaty of London) הוא חוזה שנחתם בין הממלכה המאוחדת לבין אמירות עבר הירדן ב-22 במרץ 1946 ונכנס לתוקף ב-17 ביוני 1946.[1]
החוזה עוסק בעניין הריבונות והעצמאות של אמירות עבר הירדן שלאחריה יקרא הממלכה הירדנית ההאשמית שתהיה תחת הנהגתו של האמיר עבדאללה הראשון. אך עם זאת בריטניה תמשיך להחזיק בבסיסים צבאיים בתוך המדינה ותמשיך לסבסד ולתמוך בלגיון הערבי.
חוזה לונדון החליף את המנדט בריטי-אמירותי הקודם הידוע בשם החוק האורגני של 1928. מנדט זה נתן לאנשי האזור לנהל הרבה יותר ממה שניתן להם עד אז, אך בריטניה עדיין ניהלה את העסקים הכלכליים ויחסי החוץ של האמירות. לפיכך, מסמך זה נחשב בעיני התושבים שלב בדרך לעצמאות.
ב-18 באפריל 1946 בישיבתו האחרונה של חבר הלאומים הכיר החבר בעצמאותה של אמירות עבר הירדן.
ב-25 במאי 1946 אמירות עבר הירדן נהפכה ל"ממלכה ההאשמית של עבר הירדן" או בשמה הנפוץ ירדן. ביומה האחרון של האמירות נקבע מחדש ה"אמיר" עבדאללה הראשון ל"מלך" עבדאללה הראשון של ירדן על ידי הפרלמנט של האמירות. עם זאת הבריטים רק עזבו את האמירות ב-17 במאי. אך עד היום, 25 במאי מוכר בירדן בתור יום עצמאותה ולא ב-17 ביוני, היום שבו העבירה בריטניה לממלכה ההאשמית את כל הזכויות במדינה.
ב-1946 כשהמלך עבדאללה הגיש את מועמדות מדינתו לאומות המאוחדות החליטה ברית המועצות לחסום את כניסתה לארגון בטענה שהמדינה לא "מספיק עצמאית" משליטה בריטית מה שגרם לבריטים לחתום על עוד חוזה במרץ 1948 להסיר כל מוגבלות על ריבונותה של ירדן. עם זאת ירדן לא נהפכה לחברה רשמית באו"ם עד 14 בדצמבר 1955.