חוכא ואטלולא

חוּכָא וְאִטְלוּלָא (לפי הערוך: חוכא וטלולא) הוא ביטוי תלמודי, שמופיע גם בספרות ההלכה ופירושו "צחוק וליצנות".

מקור הביטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הביטוי מופיע פעם אחת בלבד בתלמוד, בהסברו של רבא לגבי דין ביטול רשות. הוא טען שיש ביטול מחצר לחצר, ומצד שני אין מבטלין וחוזרין ומבטלין^[1]:

דלא ליהוי מילתא דרבנן כחוכא ואטלולא

— תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"ח, עמוד ב'

כלומר, "שלא יהיו דברי חכמים כחוכא ואטלולא".

פירוש הביטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי רש"י, פירוש המילה "חוכא" היא "שחוק" או "צחוק", וכיום מרבים לתרגם מילה זו ל"לעג"^[2]. מקור המילה היא בשורש חו"ך, שמקורו בעברית, וממנו המילה "חיוך"^[3].

מקור המילה "אטלולא" היא בשורש טל"ל, שמשמעו "לשחק" או "להשתעשע"^[4]. רש"י מפרש מילה זו כ"ליצנות", ולפעמים מתרגמים אותה ל"קלס"^[5] או "לעג"^[3].

לפי גרסת הערוך^[6], צריך לומר "חוכא וטלולא", ולעיתים כותבים כך את הביטוי. יש המשנים את הביטוי ל"חוכא והתלולה"^[5], ויש הכותבים "חוכא ואיטלולי"^[7].

השלכות הלכתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

שני אנשים שהלכו בשני שבילים שונים, אשר אחד טהור והשני טמא, והגיעו יחד לבית דין, שניהם טמאים^[8]. התוספות מסביר כי הטעם הוא מפני שאם אחד יהיה טהור והשני טמא, יראה הדבר כחוכא ואטלולא^[9].