חולות לוהטים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חולות לוהטים
Brennender Sand
Uri Zohar Daliah Lavi Brennender Sand 1960.jpg
סצנה בסרט. אורי זוהר ודליה לביא
בימוי רפאל נוסבאום
הפקה רפאל נוסבאום
תסריט רפאל נוסבאום
שחקנים ראשיים דליה לביא, אורי זוהר, עודד קוטלר, גרט הופמן (אנ'), נתן כוגן, גילה אלמגור
מוזיקה זיגפריד וגנר (Sigfried Wagner)
צילום יצחק הרבסט (מימיש), וולף גתה (Wolf Göthe)
מפיץ גרמניה: Aero Film GmbH; ישראל: סרטי רן; דרום אמריקה: דוד גולדברג
מדינה ישראל, גרמניה
הקרנת בכורה 21 ביולי 1960
משך הקרנה 97 דקות
שפת הסרט עברית
סוגה סרט פעולה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 200,000 לירות
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
סצנה בסרט. מימין נתן כוגן, לשמאלו גילה אלמגור
קולנוע אור-גיל בירושלים מציג את כרזת הסרט

חולות לוהטים הוא סרט קולנוע משנת 1960 מסוגת הרפתקאות, בבימויו של רפאל נוסבאום (גר'), במאי ומפיק יהודי-גרמני. בסרט, הפקה משותפת ישראלית-גרמנית, הופיעה השחקנית הישראלית דליה לביא לראשונה בקולנוע. הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן ובישראל בחג הסוכות של שנת 1960.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרקו (עודד קוטלר), החבר של דינה (דליה לביא), יוצא עם שלושה חברים ישראלים לחיפוש אחר המגילות הגנוזות, שעל פי השמועות מוסתרות בעיר העתיקה "סיטרה" (היא פטרה) שבירדן. מבין הארבעה, רק לוקאס מצליח לשוב לישראל, בעודו בחיים, אולם פצוע קשה. לפני מותו הוא מספיק לספר לדינה שמרקו נותר בסיטרה ומצא את המגילות הגנוזות. דינה היא רקדנית יפת מראה והיא מפעילה את קסמיה לגיוס קבוצת צעירים וכסף לחילוצו של מרקו. היא מבטיחה למצטרפים להתחלק בעושר הפוטנציאלי הטמון במכירת המגילות. בנוסף לצדיק (אברהם איזנברג), בעל המועדון, שבו דינה מופיעה, מצטרפים עוד שלושה צעירים: דוד (אורי זוהר), רוזן (גרט הופמן) ויואב (עודד תאומי). לכל אחד בקבוצה אינטרס משלו לצאת למסע המסוכן. חברי הקבוצה קונים גמלים וחמורים בשוק הבדואי של באר שבע, מתחפשים לבדואים ויוצאים לדרך לגבול ירדן.

לאחר שהחבורה עוברת את הגבול, הם נתקלים בבדואים הפותחים עליהם באש, ממנה מת חמורו של דינה. לאחר תלאות נוספות מצליחים הצעירים להגיע בשלום לסיטרה. שם הם מוצאים את מרקו שמחזיק במגילות, אולם הוא פצוע קשה ומת זמן קצר לאחר מכן. פסוקים עתיקים באתר מזהירים זרים כי כניסת זרים למתחם הקבר עונשה מוות. בדרך חזרה צדיק לא רוצה לחלוק באוצר ונמלט עם המגילות, הצידה והמים, אולם עקרב מכיש אותו למוות. הרוחות מפזרות את המגילות לכל עבר. שאר בני הקבוצה נרדפים על ידי בדואים ובמהלך חילופי אש עמם נהרגים חלקם.

השיר "סוס עץ" בוצע לראשונה על ידי צמד העופרים בסרט והופיע גם בתקליטון שיצא בעקבות הסרט.

מאחורי הקלעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט היה הקו-פרודוקציה הראשונה בתחום הקולנוע בין ישראל וגרמניה. הסרט צולם בארץ, אולם הוועדה הבין-משרדית לעידוד הסרט הישראלי סירבה להכיר בו כ"סרט ישראלי" ונמנעה מלתמוך בו תקציבית בטענה שהוא "עלול להזיק למדינת ישראל ולשמה הטוב". הבמאי קיבל אישור מירדן לצלם בפטרה. הצילומים החלו בתחילת נובמבר 1959. הצלם הראשי ומהנדס הקול הגיעו מגרמניה, שאר העובדים היו ישראלים. הסרט נערך ונחתך בגרמניה.

בין השנים 1953 ל-1957, נהרגו 12 מן היוצאים הישראלים לפטרה, בארבעה מסעות שונים. למרות שחלק מן היוצאים היו חיילים, צה"ל התייחס בסלחנות לתופעה. גם השיר "הסלע האדום", שנכתב בשנות ה-50 על המסע לפטרה, נאסר להשמעה החל מיולי 1958.

משום שהסרט דמה לסיפורם של ארבעת הישראלים היחידים שיצאו לפטרה בשנות החמישים וחזרו חיים (מאיר הר ציון, רחל סבוראי, כושי רימון וויקטור פרידמן), ניסה ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, לגרום למועצה לביקורת סרטים ומחזות לאסור על הקרנת הסרט בישראל. לשם כך פנה לשר הפנים דאז, משה חיים שפירא, שהמועצה הייתה כפופה למשרדו. השר טען שראה את הסרט ואין סיבה עניינית לפסלו מהקרנה.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יובל אליצור, מעריב: "לא עוד עלילה 'ציונית מתקתקה'. לא עוד גיבורים אידיאליסטים (ומשעממים) המוכנים למות כל רגע למען המולדת; לא עוד דיאלוג המזכיר את מלות 'התקווה' [...] הפעם נראה על הבד צעירים ישראלים המבלים זמנם במסבאות, המוכנים 'לגנוב' את הגבול ולהגיע ל'סלע' (רמז שקוף לסלע האדום) כדי לגנוב מגילות גנוזות, הרוצחים בדואי בלתי מזוין, ואף הורגים זה את זה במדבר והיחיד שמצליח להימלט ניצל הודות לנדיבותו של בדואי".
  • נחמן בן-עמי: "אמת נכון, אין בו 'אידיאה', הוא אינו מרומם 'אידיאל', איננו מביא 'בשורה' [...] התסריט הוא בינוני, אבל יש בו לעורר עניין. הבימוי והמשחק הם בינוניים, אבל לא מצאנו בהם נקודות צורמות. הליווי המוזיקלי הוא למעלה מבינוני, ועבודת הצילום – המציגה בפנינו את נופי הנגב – היא ממדרגה ראשונה. ובסך-הכל, זהו סרט ללא ספק ישראלי, שמותר ואפשר להציג בעולם".
  • דוד בן-גוריון: הסרט "מנבל את המטיילים ומלא פורנוגרפיה ומחלל שם הנופלים".
  • חיים משה שפירא (שר הפנים): "סבורני כי אכן הסרט הוא למטה מבינוני".

הסרט זכה להצלחה מדודה בקופות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]