חוניו השלישי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוניו השלישי בן שמעון (נרצח ב-171 לפנה"ס) היה כהן גדול בן בית צדוק ומשמרת ידעיה, צאצא למשפחת כהנים גדולים, בנו של שמעון השני ונכדו של הכוהן הגדול חוניו השני. בנו היה חוניו הרביעי.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחבר ספר חשמונאים ב' מתאר את חוניו כאיש טוב רודף צדק ודואג לטובת הכלל. נראה שחוניו נקט במדיניות פרו תלמית, בניגוד לאביו הפרו סלאוקי, מדיניות זו משקפת בעיקר בשל קשרי הידידות שלו עם הורקנוס בן יוסף, הפרו תלמי המובהק. חוניו גם שמר על כספים של הורקנוס בבית המקדש.

לחוניו היה יריב פוליטי בשם שמעון ששימש כפקיד בהנהלת בית המקדש (לפי "חשמונאים ב׳", היה שמעון נגיד בית המקדש). שמעון שאף למשרה גבוהה בפקידות של ירושלים, חוניו סירב לתת לו את המשרה, והנ"ל הלשין עליו לשלטון הסלאוקי. שמעון טען לפני אפולוניוס, הנציב הסלאוקי של סוריה ופניקיה, שחוניו מחזיק בבית המקדש כספים אחרים בנוסף על אוצרות בית המקדש (כנראה התכוון לפיקדונות שהפקידו שם לטובת אלמנות ויתומים, ולכספו של הורקנוס). שמעון שכנע את אפולוניוס שהשלטון הסלאוקי צריך להחרים את כספים אלה, כדי למנוע מחוניו הפרו תלמי להשתמש בהם נגד המלך הסלאוקי. הלשנתו של שמעון הובילה לשליחתו של האציל הסלאוקי הליודורוס לירושלים על ידי המלך סלאוקוס הרביעי, כדי להחרים את אוצרות בית המקדש. מהלך האירועים לאחר הגעתו של הליודורוס לירושלים לא ברור, אולם הליודורוס נכשל, או ויתר על משימתו, וחזר לאנטיוכיה בידיים ריקות.

כישלון תוכניתו הראשונה של שמעון לא ריפה את ידיו, והוא העלה האשמות חדשות באוזני השלטון הסלאוקי נגד חוניו, האשמות שטענו שחוניו נהג עם הליודורוס בחוסר כבוד, ושהוא חותר תחת השלטון הסלאוקי. האשמות אלה הובילו להבאשת ריחו של חוניו אצל הסלאוקים. מצבו הפוליטי של חוניו הדרדר, מעמדו כמנהיג נחלש, הנציב אפולוניוס הראה כוונות ממשיות להתערב בענייניה הפנימיים של יהודה, וסכנה של מלחמת אזרחים ביהודה הייתה בפתח.

חוניו החליט לנסוע לאנטיוכיה כדי לפרוש את גרסתו לאירועים בפני המלך סלאוקוס ועל ידי כך לחזק את מעמדו בפני השלטון. אולם לרוע מזלו מת באותה שעה סלאוקוס הרביעי ואחיו אנטיוכוס אפיפנס עלה לשלטון בשנת 175 לפנה"ס. מדיניותו של אנטיוכוס כללה יד קשה כלפי מצדדי בית תלמי, וחוניו, שאהד את תלמי, סבל מכך. בני טוביה ניצלו את העדרו ויחד עם אחיו המתייוון של חוניו, יאסון, השתלטו על משרת הכהונה הגדולה. יאסון נסע לבקר את אנטיוכוס והצליח, תמורת הגדלת כמות המס המובטחת, לקנות ממנו את משרת הכוהן הגדול. מעשיו של חוניו כתגובה לאירועים אלה אינם ברורים, לפי ספר "חשמונאים ב" הוא ברח לספרטה, אולם נראה שבשלב מסוים חזר לאנטיוכיה וחי שם בגלות.

יאסון הודח אחרי שלוש שנים על ידי אחיו של שמעון, המתייוון הקיצוני מנלאוס. מנלאוס ניצל את שליחותו בידי יאסון אל אנטיוכוס כדי לקנות את הכהונה לעצמו בכסף רב יותר, דבר שגרר מלחמת אזרחים בין יאסון למנלאוס, שמנלאוס ניצח בה. אולם מנלאוס לא היה יכול לעמוד בתשלומים שהתחייב לשלם לשלטון הסלאוקי ונאלץ לנסוע לאנטיוכיה כדי להסדיר את חובותיו. כשהגיע מנלאוס לאנטיוכיה הוא הצליח לדחות את מועד התשלום של המסים על ידי שיחודו של אנדרוניקוס, פקיד סלאוקי גבוה שמילא את מקום המלך בהיעדרו, בכלים מבית המקדש. חוניו, שישב אז באנטיוכיה, יצא נגד מעשיו של מנלאוס ונזף בו בפומבי על שימושו בכלי בית המקדש הקדושים ליהודים כשוחד. נזיפה זו השאירה רושם רב על הקהילה היהודית באנטיוכיה וביהודה. לאחר מעשה זה ברח חוניו, שחשש מנקמתו של מנלאוס, לעיר דאפנה שליד אנטיוכיה כדי להתגונן ממנו. מנלאוס חשש שחוניו, הכהן הגדול החוקי, יוכל לנצל את הסתבכותו בענייני המסים כדי לשכנע את המלך הסלאוקי להחזירו לכהונתו. כדי למנוע מהלך כזה הוא שיחד את אנדרוניקוס על מנת שיהרוג את חוניו. זה הוציא את חוניו ממחבואו בהבטחות שווא, והוציאו להורג באנטיוכיה.

לפי הסיפור ב"מלחמות היהודים" של יוספוס פלביוס בנה חוניו השלישי את מקדש חוניו במצרים, אולם סיפור זה מפוקפק וסותר גרסאות אחרות של המקורות (כולל גרסתו המאוחרת של יוספוס בעצמו ב"קדמוניות היהודים") שמציינות את חוניו הרביעי, בנו של חוניו השלישי, כמקים המקדש.

החשיבות ההיסטורית של מאורעות חיי חוניו היא העובדה שהדחתו היוותה תקדים מסוכן בתולדות משרת הכהונה הגדולה. עד ימיו של חוניו הייתה המשרה מועברת בירושה, כאשר השליט הסלאוקי רק מאשר או דוחה אותה. מעשיו של יאסון הפכו את משרת הכהן הגדול למשרת פקידות של המלך הסלאוקי, שכל המרבה במחיר יכול לקנותה. תקדים זה היה פתח עתידי ומסוכן להתערבות של השלטון הזר הסלאוקי בענייניים הפנימיים והדתיים של יהודה. עם תום שלטונו של חוניו נפתח עידן מלחמות האזרחים ביהודה בכלל, ובין תושבי ירושלים בפרט. הדחתו והריגתו של חוניו העמיקו את הקרע בין המתייוונים הקיצוניים למתייוונים המתונים, ואת הפער שנוצר בין העם לשכבות האצולה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רומן וילק - "מקלט חוניו בדפני" סיני קח, תשנ"א עמ' רפה-רפז
  • מנחם שטרן, "מותו של חוניו השלישי", מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, הוצאת יד יצחק בן צבי, 2004, עמ' 35–50

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]