חוסה אמדור דה לוס ריוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוסה אמדור דה לוס ריוס
José Amador de los Ríos
José Amador de los Ríos.png
לידה 1 בינואר 1816
ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 בפברואר 1878 (בגיל 62)
סביליה, ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי היסטוריה
מקום מגורים ספרד
מקום לימודים
מוסדות האוניברסיטה המרכזית עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Rodrigo Amador de los Ríos y Villalta, Ramiro Amador de los Ríos עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חוסה אמדור דה לוס ריוס (בספרדית: José Amador de los Ríos‏, 1 בינואר 1816, באנה, אנדלוסיה, ספרד - 17 בפברואר 1878, סביליה, אנדלוסיה, ספרד) היה היסטוריון, ארכאולוג, חוקר הספרות הספרדית ומחלוצי העניין בתולדות יהדות ספרד במדינה הספרדית של העשורים המרכזיים של המאה התשע-עשרה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שרבים מהפרטים הביוגרפים על אודותיו עדיין לא אומתו במידה מספקת, ניתן לקבוע כי חוסה אמדור דה לוס ריוס נולד בשנת 1816 בעיר האנדלוסית באנה (Baena), ששם קיבל את ראשית חינוכו. בשנת 1827 בשל רדיפות ממנו סבל אביו בשל דעותיו הליברליות, עברה המשפחה לעיר קורדובה שם למד חוסה אמדור בבית הספר של הקתדרלה המקומית ובסמינר הקונסילארי על שם סן פלגיו. בשנת 1832 עברה המשפחה למדריד, שם יכול היה אמדור הצעיר ללמוד במוסד הלימוד על שם סן איסידורו ולהשתלם בציור באקדמיה לאומנויות על שם סן פרננדו.

בשנת 1837 עברה המשפחה לעיר סביליה, שם התחיל אמדור לו שם כמלומד צעיר ומבטיח והתחיל לפרסם את חיבוריו הראשונים שכללו הן שירים, הן תרגומים של חיבורים מצרפתית והן מונוגרפיה שתיארה תיאור אומנותי ארכאולוגי של עירו סביליה. בשנת 1843, לבקשתם של גורמי השלטון המקומיים, כתב אמאדור את סיפור מאבקה של עירו סביליה ברודן ספרד בלדומרו אספרטרו שהסתיים במפלתו ובעלייתה לשלטון של המפלגה הליברלית השמרנית שנקראה מפלגת המתונים (el partido modearado). הודות לספר זה ולקשרים שקשר עם האינטלקטואלים וגורמי הכוח הבולטים של המפלגה בעיר, הוזמן אמדור בשנת 1844 למדריד על מנת להשתלב במאמצי המפלגה המתונה לשנות את אופי המשטר הספרדי ברוח עקרונות ריכוזיים מודרניים. בכלל, אמדור נשאר כל ימיו נאמן לאידאולוגיה של המשטר הליברלי השמרני ששרר בספרד עד מהפכת ספטמבר 1868. עם הגיעו למדריד התחילה הקריירה האדמיניסטרטיבית והמחקרית של חוסה אמאדור. בשנת 1844 קיבל את משרת המזכיר של הוועדה המרכזית למונומנטים היסטוריים, ויותר מאוחר מונה כפקיד בכיר במשרד המסחר, ההוראה והעבודות הציבוריות. תפקידו במשרד היה לסייע בהקמת מוסדות לחינוך בינוני וגבוה בכול רחבי ספרד. בשנים 1847/8 הודות לפרסום ספרו הראשון על היהודים קיבל אמדור את הקתדרה לספרות ספרדית באוניברסיטת קומפלוטנסה של מדריד וכן מונה כחבר בחברה המלכותית להיסטוריה. מאוחר יותר אף מונה לדיקאן הפקולטה למדעי הרוח ולסגן הרקטור. בשנת 1863 שימש אף לזמן קצר ציר בפרלמנט הספרדי מטעם העיר אלמריה. את הקורטס ייצג מטעם המפלגה המתונה, והביע שם התנגדות נחרצת למגמות הדמוקרטיות ולרעיון הדמוקרטי שאותו הציג כסרטן. בראשית שנת 1868 מונה אמדור ליושב ראש של המוזיאון הארכאולוגי, אולם בחודשי הסתיו של שנת 1868 לאחר מהפכת ספטמבר 1868 נבאש ריחו של אמאדור בידי המשטר המהפכני החדש הואיל והוא נחשב כאיש המשטר הישן ועל כן נאלץ להגיש את התפטרותו מתפקידו, והקתדרה שלו באוניברסיטה בוטלה אף היא. עם זאת בשנת 1870 הודות לקשרים אישיים עם אישי ממשל, הצליח אמדור לזכות מחדש בקתדרה שלו, וב- 1874 אף מונה למפקח הכללי על החינוך הציבורי. בשנת 1877, עקב מצבו הרפואי, התפטר אמדור מתפקידו באוניברסיטה ובשנת 1878 נפטר בעיר סביליה.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמדור ידוע כאחד מאנשי הרוח הבולטים בספרד של המאה התשע-עשרה ויצירתו הקיפה למעשה חלק גדול מתחומי הידע האנושי וכוללים יותר מ-46 כרכים של כתבים. הוא היה הספרדי הראשון שכתב חיבור היסטורי מקיף של הספרות הספרדית מראשיתה ועד תקופת המלכים הקתוליים וכתב חיבורים רבים בארכאולוגיה ובאמנות של הערים הראשיות בספרד כגון טולדו, סגוביה, סביליה ועוד. אמדור היה בין הראשון שחקר את סגנון הבנייה המוסלמי בספרד של ימי הביניים ואף העניק לו בשנת 1857 את השם "אמנות מודחאר". שם שמקובל עד היום במחקר לתיאור סגנון זה. כמו כן כתב היסטוריה מקיפה של העיר מדריד.

תולדות יהודי ספרד - חיבורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד התחומים שבהן הצטיין חוסה אמדור דה לוס ריוס היה בחקר תולדות היהודים בספרד של ימי הביניים. לנושא חקירתם הקדיש אמדור שני ספרים. הראשון פורסם בשנת 1848, ונקרא בשם: מחקרים היסטוריים, פוליטיים וספרותיים על תולדות היהודים בספרד. הספר כלל מחקר היסטורי על יהודי ספרד מראשית ימיהם בחצי האי ועד גירושם בשנת 1492, ושני מחקרים ספרותיים. הראשון עסק ביצירתם של יהודי ספרד עד הגירוש, והשני עסק ביצירתם של צאצאיהם של יהודי ספרד והאנוסים שברחו מחצי האי האיברי וחזרו ליהדות בצפון אירופה. מחקרו ההיסטורי אף שהתיימר להתייחס לכלל יהודי ספרד התייחס בעצם בצורה שיטתית רק להיסטוריה של יהדות ממלכת קסטיליה. להיסטוריה של שאר יהודי חצי האי התייחס אמדור רק באופן רנדומלי ומההיסטוריה של היהודים בספרד המוסלמית התעלם לגמרי. בשנת 1875/6 הרחיב אמדור את חיבורו הראשון ההיסטורי על יהודי ספרד, ופרסם שלושה כרכים בשם היסטוריה, חברתית, פוליטית ודתית של היהודים בספרד ובפורטוגל. בניגוד לחיבורו הראשון לא עסק אמדור בחיבורו החדש בעניינים ספרותיים כלל, וכן התייחס לא רק ליהדות קסטיליה בלבד אלא אף ליהודים בשאר המלכויות בחצי האי האיברי כולל בספרד המוסלמית. על פי הערות שונות לחיבורו האחרון, נראה שתכנן להוציא גם היסטוריה ספרותית של יהודי חצי האיברי כמעין משלים לחלק ההיסטורי, אולם תוכנית זו לא יצאה מעולם לפועל. בשנת 1855 בתגובה לבקשתו של הרב הגרמני לודוויג פיליפסון מהפרלמנט הספרדי לבטל את צו הגירוש של 1492 ולהתיר ליהודים לחזור לספרד, כתב אמדור תגובה, שפורסמה בעיתונות המקומית, ובה שלל את בקשתו משום הפגיעה באחדות הקתולית שהודות לה לדעתו יכלה ספרד להתחזק ולהפוך לאימפריה עולמית.

תפיסת תולדות היהודים בספרד של ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל חוסר היכרותו המספקת של אמדור עם השפה העברית ועם היצירות העבריות של יהודי ספרד, לא יכול היה אמדור להתמקד בחיים הפנימיים של יהודי ספרד. חיבוריו ההיסטוריים עוסקים על כן בעיקר ביחסים בין הרוב הנוצרי לבין המיעוט היהודי. עיסוקו הספרותי ביהודים מתמקד בעיקר בספרות שנכתבה על ידיהם בשפה הספרדית-קסטיליאנית, וכמעט שאין הוא מתייחס כלל לספרות העברית שנוצרה בספרד של ימי הביניים. כתוצאה מכך מחברים כמו פבלו דה סנטה מריה, יהודי לשעבר והבישוף של בורגוס מקבלים מקום נרחב בספרו הראשון בעוד שמחברים עבריים חשובים כגון הרא"ש או הרשב"ם זוכים רק להערות קצרות, שלרוב מועתקים ממקורות שקדמו לו. אמדור הדגיש את החשיבות של העיסוק בתולדותיהם של יהודי ספרד לצורך הכרת ההיסטוריה של ספרד וראה את היצירה הקסטיליאנית של היהודים והקונברסוס כחלק בלתי נפרד מהיצירה הספרדית. לעומת זאת זלזל ביצירה העברית וראה אותה כתאולוגית וכחסרת ערך ספרותי. לדעתו אף שהיו מקצת יהודים שישבו בחצי האי האיברי עוד מזמן קדום, הרי שהם התחילו להגר לשם במספרים הולכים וגדלים לאחר חורבן ארץ ישראל בשל חורבן המקדש ומרד בר כוכבא. בתקופה הוויזיגותית אריאנית יכלו היהודים לגדול ללא הפסקה ולהשיג כוח והשפעה רבה. בשנת 589 לאחר קבלת הדת הקתולית על יד המלך רקרדהחלה רדיפה שיטתית מצד השלטון הוויזיגותי וששיאיה היו הצו של המלך סיסבוט בשנת 613 שחייב את היהודים לבחור בין טבילה לבין גירוש, והצו של המלך אגיקה בשנת 694 שבו הורדו היהודים למעמד של עבדים ופוזרו ברחבי הממלכה כעונש על ניסיונותיהם כביכול לפגוע במלוכה הוויזיגותית באמצעות קונספירציה עם היהודים שגרו מעבר לים. אמדור אינו מגנה את הרדיפות הוויזיגותית, להפך הוא מצדיק אותן הועיל והוא רואה אותם כתגובה צודקת לסכנתם של היהודים לממלכה, סכנה שהוכחה לדעתו בשל שיתוף הפעולה של היהודים עם הכובשים המוסלמים בשנת 711

בשל שיתוף פעולה זה עם המוסלמים צריכים היו היהודים להיות שנואים מאוד בממלכות הנוצריות שהתחילו להתייסד בצפון הנוצרי לאחר הכיבוש המוסלמי, אולם הצורך בביסוסן ובחיזוקן הכלכלי של הממלכות שלא היה יכול להתבסס רק על אצילים ואיכרים הביא את השליטים להזמין את היהודים להתיישב בקירבן בשל יכולותיהם המסחריות והתעשייתיות. היהודים להתבסס בממלכה ולהגיע למעמד חברתי גבוה ולזכות בפריבילגיות נרחבות מידי המלוכה. אולם לדעת אמדור, דווקא בשל כך בשל מעמדם החברתי הגבוה, שנאו ההמונים הנוצריים את היהודים ובמחצית השנייה של המאה הארבע-עשרה כאשר נחלש כוחם של מוסדות המלוכה החלו לתקוף את היהודים במספרים גדולים והולכים. בשנת 1391 נערכו אף מהומות אנטי יהודיות בכול רחבי הממלכה שנקראו בשם פרעות קנ"א. תוצאות הפרעות היו חורבן טוטאלי, הרס קהילות שלמות, והיטבלות מאונס של יהודים רבים על מנת להינצל מהטבח. כתוצאה מכך הצטרפה לחברה הנוצרית קבוצה חדשה של צאצאי יהודים שנחשבו נוצרים על פי דתם ונקראו בשם קונברסוס. קונברסוס אלו הצליחו במהלך המאה החמש עשרה לתפוס משרות בכירות בחברה הנוצרית דבר שגרם להתנגדות מצד הנוצרים הוותיקים שהאשימו אותם בהתיהדות. התנגדות זו הביאה להקמת האינקוויזיציה כבית משפט שמטרתו לחקור ולהעניש את הקונברסוס שנחשבו נוצרים על פי הדוקטרינה הנוצרית על פשעי ההתיהדות. אמדור דה לוס ריוס סירב לראות בקונברסוס מתייהדים בסתר כטענת תומכי האינקוויזיציה, ואת כל ההאשמות של מתנגדי הקונברסוס הוא פתר כמבוססים יותר על שנאה ועוינות דתית וגזעית מאשר על עובדות בשטח. הוא אכן הודה שבסופו של דבר נמצאו קונברסוס שהתיהדו והאינקוויזיציה לא תמיד טעתה בהערכותיה אולם סבר כי ההתיהדות הייתה תגובה לרדיפותיה של האינקוויזיציה ולא תוצאה של הקמתה. בכך הקדים את תפיסתו של החוקר בן ציון נתניהו. זאת באשר לקונברסוס, אולם בניגוד להם טען אמדור התדרדר מאוד מצב היהודים במאה החמש עשרה, והיחסים בינם לנוצרים הגיעו לנקודת רתיחה. הנוצרים ערכו ביהודי מעשי טבח המוניים, והיהודים לעומתם נקמו באמצעות מעשי רצח של נוצרים אינדיבידואלים. אמדור לא שלל לגמרי את עובדת קיומן של עלילות הדם, והאמין באמיתות חלק מההאשמות כגון רצח הילד הקדוש מלה גוורדיה.

גירוש יהודי ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לראות הבדל משמעותי בדרך שבא שפט אמדור את הגירוש בין ספרו הראשון לשני. בעוד שבספר הראשון נטה להצדיק אותו בספרו השני נטה לדחות אותו. בספרו הראשון הצדיק אמדור את הגירוש בשל בעיית ביטחון הציבור. לדעתו, בשל כיבוש ממלכת גרנדה המוסלמית, הגיעו הרגשות הדתיים של ההמונים הנוצריים לנקודת רתיחה. המלכים הקתולים חששו כי רגשות אלו יביאו לפרעות ביהודים כפי שקרה ב- 1391, ועל כן, על מנת למנוע את הפורענות מראש החליטו על גירוש היהודים כמעין צעד מקדים. לדעתו גירוש היהודים גם הוביל לאחדות דתית, דבר שבזכותו הפכה ספרד למעצמה החזקה ביותר באירופה של המאה השש-עשרה. לעומת זאת בספרו השני, אף שהצדיק את חששם של המלכים הקתוליים מפני הפרת הסדר הציבורי שיסכן את קיום היהודים בממלכה גינה הפעם את הגירוש משום אי חוקיותו. לדעתו המלכים הקתולים היו צריכים להגיש את הצו לאישורם של הפרלמנטים (מוסדות הקורטס) של מלכות קסטיליה ומלכות אראגון, ומשלא עשו כן יש לראות בכך אקט שרירותי ודיקטטורי. ראוי לציין שגם בספרו הראשון שבו תמך אמדור בגירוש, הוא הודה בכך שהיה בו משום כפיות טובה כלפי היהודים כיוון שהם גורשו מספרד בדיוק לאחר שסייעו לנוצרים לכבוש את הממלכה המוסלמית של גרנדה. לגבי שאלת נזקי הגירוש הכיר אמדור בנזק כלכלי משמעותי בשל עזיבתם של יהודים רבים בעלי כישורים פיננסיים ומסחריים את ספרד, אולם, הנזק התרבותי לא היה לדעתו גדול בשל המרתם של מלומדים יהודים רבים לנצרות במהלך המאה החמש עשרה ובשל השפעת הרנסאנס האיטלקי שאיפשרה לנוצרים להגיע לעצמאות תרבותית ללא צורך במלומדים היהודים. עם זאת טען בספרו האחרון כי מן הראוי היה להכיר תודה ליהודים על שירותיהם בעבר ולא לגרש אותם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נ' שנאן, קרבנות או אשמים: תולדות היהודים בראי ההיסטוריוגרפיה הספרדית בשנים 1759–1898, ירושלים תשע"ב.
  • נ' שנאן, "על קנאות דתית ומחירה: גישה היסטוריוגרפית יברלית בספרד לגירוש היהודים", היספניה יודאיקה 6, תשס"ט 2008, עמ' צא-קטו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]