חופש העיסוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חופש העיסוק הוא הזכות הטבעית של כל אדם לעסוק בכל עיסוק או מקצוע שיחפוץ בו. חשיבות זכות זו נובעת מההשלכה על רוב תחומי החיים, החל מקיום פיסי בסיסי, דרך מעמד בחברה וכלה באפשרות הפנאי להגשמת שאיפות. הזכות נכללת בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם שנתקבלה באו"ם בשנת 1948. בישראל נחקק בשנת 1992 חוק יסוד: חופש העיסוק המסדיר את מעמדו של חופש העיסוק כעיקרון על-חוקי, אולם מגביל את עיסוקיו של אדם לעיסוק שלא נאסר בחוק (לדוגמה איסור על עיסוק כעורך דין ללא רישיון לעריכת דין) ומסדיר את מעמד חופש העיסוק אם קיימת התנגשות עם חוקים אחרים. פסקת ההגבלה הקיימת בחוק היסוד מאפשרת חריגים מצומצמים . לחופש העיסוק יש השפעה נרחבת על חוקים אחרים כגון חוק שעות עבודה ומנוחה משנת 1951 וחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם משנת 1996.

חופש העיסוק במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בימי ראשית המדינה קיבל חופש העיסוק ביטוי בפס"ד בז'רנו נ' שר המשטרה מבית המשפט העליון:

כלל גדול הוא, כי לכל אדם קנויה זכות טבעית לעסוק בעבודה או במשלח-יד אשר יבחר לעצמו, כל זמן שההתעסקות בעבודה או במשלח-יד אינה אסורה מטעם החוק

בג"צ 1/49 בז'רנו נ' שר המשטרה

בשנת 1992 נחקק חוק יסוד המעניק לחופש העיסוק מעמד עליון בחוק הישראלי. על פי רוב משתדל בית המשפט לצמצם פגיעה בחופש העיסוק כאשר הדבר אפשרי.

בשנת 1999 נתן בית הדין הארצי לעבודה פסק דין תקדימי המעדיף את חופש העיסוק של העובד על פני זכותו של המעביד להגנה על סודותיו המסחריים[1][2]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אייל גרוס "כיצד הייתה "התחרות החופשית" לזכות חוקתית? - בנפתולי "הזכות לחופש העיסוק" עיוני משפט כג, 229 (2000).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כתבה בעולם העבודה, 5 בדצמבר 2012
  2. ^ ד"ר שלומית יניסקי רביד, אתר ביזפורטל, 17 בנובמבר 2010