חופש מדת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חופש מדת היא אחת החירויות הניתנות לאזרח במסגרת הזכות לחירות כנספח לחופש דת, בשיטת המשטר דמוקרטיה ליברלית. חירות זו מאפשרת לכל אזרח לבחור שלא להשתייך לדת כלשהי או לעדה דתית כלשהי, שלא לקיים פולחן, מנהגים, חוקים או ציוויים הנובעים מהשתייכות זו, וליהנות מכל זכויות האזרח המקובלות במדינתו ללא קשר לדת.

מימוש החופש מדת עשוי לפגוע ברגשות הדתיים במדינה. על בית המשפט לקבוע איזה מן החופשים נתפס כחשוב יותר לפי מקרה. לטענות על פגיעה ברגשות כוח מוגבל, בעיקר כאשר אין בכוונות החילוני מניעים לפגוע ברגשות הדתי ואמנם יש חוק העונשין מגדיר כעבירה פלילית מקרים של פגיעה ברגשות דתיים.[1]

מגילת העצמאות מצהירה שישראל תעניק לכל תושביה חופש דת מלא, אולם למעשה בישראל הזכות לחופש דת ולחופש מדת היא יחסית, ולכן היא עשויה להידחות מפני זכויות אחרות, אם הפגיעה תקיים את תנאיה של פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. יש הטוענים שהחופש מדת מתקיים בישראל באופן חלקי בלבד, כי חורגים ממנו נושאים כדוגמת החקיקה הקיימת בנושאי נישואין וגירושין, שאינה מאפשרת נישואים אזרחיים או גירושין אזרחיים, ולכן אדם החפץ להינשא או להתגרש בתחומי מדינת ישראל, חייב לעשות זאת על פי חוקיה של אחת הדתות המוכרות במדינה או להידרש להליכים מיוחדים ככל שהנו "חסר דת" על פי הגדרת החוק.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אורלי אילני, "חופש דת וחופש מדת בישראל", מתוך דת חברה ומדינה בישראל (2006)
  • דני סטטמן, גדעון ספיר, "חופש הדת, חופש מדת והגנה על רגשות דתיים", מחקרי משפט כא, תשס"ד (2004)
  • מאמרו של קובי נחשוני על דת ומדינה תשע"ה (בעברית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דני סטטמן, גדעון ספיר, "חופש הדת, חופש מדת והגנה על רגשות דתיים", מחקרי משפט כא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ד 2004, עמ' 52