חוקות הגויים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development.svg ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה.
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.
חוקות הגויים
(מקורות עיקריים)
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לא תעשה ל', ספר החינוך, מצווה רס"ב.

חוקות הגויים הוא איסור מהתורה הנמנה בתרי"ג מצוות. לפיו יש לעם ישראל להבדל ממנהגי הגויים לא רק בפולחן ואמונה אלא אף בדברים המתבטאים במאפיינים חיצוניים. מטרת האיסור לשמר את אופיו החיצוני של עם ישראל משאר העמים שסביביו.

מצווה זו נמנתה בספר המצוות, לא תעשה ל' ובספר החינוך, מצווה רס"ב.

איסור זה הוא חלק משרשרת חוקים שמטרתם להרחיק מעם ישראל כל קשר לפולחן אלילי. איסורים דומים: הקפת הראש והזקן וכתובת קעקע.

איסור דרכי האמורי נכלל (בחלקו) באיסור זה, אולם הוא מתמקד ספציפית בהרחקת אמונות טפלות.

מקור האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה נכפל איסור זה כמה פעמים מה שמראה על חשיבותו.

  • "ולא תלכו בחוקות הגוי" (ויקרא, כ', כ"ג) המציין את עמי כנען כפרוצים בעריות.
  • "ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא, י"ח, ג') לפיו יש להתרחק מהנהגות אנשי ארץ מצריים ואנשי ארץ כנען.
  • "השמר לך פן תנקש אחריהם" (דברים, י"ב, ל') אזהרה מהמשכות אחר תושבי ארץ כנען השורפים את בניהם לאליל.

פרשנות חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי פרשנות חז"ל[1] לפסוקים, ובעקבותיהם בפסיקה ההלכתית[2], עולה שציווי זה מתמקד בצורת הלבוש ובצורת התספורת, ובסגנון הבניה.

לבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרי (פרשת ראה, פיסקה פא) נדרש שיש להתרחק אף מהלבוש של גויים.

... שלא תאמר הואיל והם יוצאים בטנא אף אני אצא בטנא. הואיל והם יוצאים בארגמן אף אני אצא בארגמן. הואיל והם יוצאים בתולסין אף אני אצא בתולסין ואעשה כן גם אני.

על פי הגאון מווילנה האיסור כולל כל סוגי המלבושים של הגויים אף שאין בהם כלל שייכות לעבודה זרה[3]. אולם המהרי"ק (שורש פ"ח) הגביל איסור זה רק לבגדי עבודה זרה, ולבגדי פריצות (=ארגמן). על סמך פסיקה מקלה זו, התבססו פסיקות רבות המתירות לערוך טקסים צבאיים והנחת זרים על הקברים ועוד[4]לבוש מודרני מותר ואינו בכלל האיסור[5]. למרות זאת בציבורים מסוימים, מקדשים את הלבוש היהודי המסורתי, בטענה שהבדלות מעין זו גורמת לחיזוק שמירת מצוות ולאי פריקת עול. בהגדה של פסח (המבוססת על מדרש הלכה) מוזכר שבני ישראל כשהיו במצריים היו שונים בלבושם מהמצרים המקומיים.

תספורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תספורת קומי (מוהיקן)

לדעת ר' יהודה בן בתרא חלק מאיסור זה הוא שאין להסתפר כמו הגויים "שלא תגדל ציצית ושלא תספר קומי".

לפי רוב הפרשנים תספורת קומי הכוונה להשארת השערות במרכז הראש וגילוח השער שמעל האזניים הנקראת בימינו מוהיקן. אולם יש שפירשו "קומי" - גילוח השערות שמלפנים והשארת שערות כלפי העורף (קוקו).[6] גם לגבי גידול שער לנוי (לבנים) יש מהפוסקים שאוסרים[7]

בתלמוד בבלי מובא שבמקרים של צורך לאומי איסור זה מותר.

וכדתניא: המספר קומי הרי זה מדרכי האמורי, אבטולמוס בר ראובן התירו לו לספר קומי, מפני שהוא קרוב למלכות; של בית רבן גמליאל התירו להם לספר בחכמת יונית, מפני שקרובים למלכות.

ארכיטקטורה (בתי כנסת)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לאיסורים אלו מובא בספרא שאין לחקות את הגויים גם בעשיית מבנים כמותם. "ובחקותיהם לא תלכו ... שלא תלכו בנימוסות שלהן בדברים החקוקין להם כגון תיטריות וקרקסאות והאסטריות" יש דעות שונות בין הפוסקים בהבנת דברים אלו. רובם מבינים שהכוונה שאין לעשות צורת בית הכנסת כצורת מבני עבודה זרה. על אף איסור זה ציינו חוקרי בית הכנסת העתיקים (סוקניק ואחרים) שבתי הכנסת בעת העתיקה היו דומים מאד בצורתם לבתי פולחן גויים, רצפת הפסיפס והקישוטים נלקחו ממוטיבים הנהוגים ברומי, אף דמות אל השמש (הליוס) הופיע בכמה בתי כנסיות עתיקים.

על סמך פסיקה זו יש פוסקים שכתבו לאסור לעשות בבית הכנסת צריח[8]. ביהדות תימן אף נמנעו מטעם זה מבניית כיפה על בנין בית הכנסת[9].

סייגים לאיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג העמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב האזכורים במקרא מובאים בהקשר לעמי מצרים וכנען. ספר יראים הגביל איסור זה רק לעמים אלו[10]. אולם לרוב הפרשנים ההיבדלות היא מכל עובדי עבודה זרה. והיו שהרחיבו את האיסור אף לגויים שאינם עובדים עבודה זרה.

מנהגים המוזכרים במקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד בבלי מובא שמנהג שהגויים נוהגים אולם הוא מוזכר במקרא הוא מותר. לדוגמה: [11]

בדברים שיש בהם טעם[עריכת קוד מקור | עריכה]

דעת רבינו ניסים, והרב יוסף קולון במנהגים שיש להם הסבר הגיוני לא שייך איסור חוקות הגויים. אולם הגאון מווילנה חלק בחריפות על פסק זה.

איסורים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת ההשכלה נדרשו רבים מחכמי הזמן (בעיקר החת"ם סופר ותלמידיו) לשאלות הנוגעות לאיסור זה. בין הדברים אפשר למנות: עוגב בבית הכנסת, עשיית חופה בבית הכנסת, מיקום הבימה בבית הכנסת סגנון בגדי החזן, הליכה ללא כיפה, הנחת זרים על הקברות ועוד. אולם הרב אהרן וולקין[12] הסתייג מספרות זו, שעל פי דעת היראים האיסור הוא רק בדברים שנעשו לשם עבודה זרה.

(נמצאת אומר: הטענה שהעוגב, לדוגמה, הוא כלי זמר יהודי במקורו - וקרוי "מנים" במקרא - אין בה כדי להתיר את הבאתו לבית כנסת; שהרי אין ספק, שכלי זה משמש עתה לבית תפילה של אמונה לא - יהודית)

פירושו של הרש"ר הירש לויקרא, י"ח

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חוקות הגויים באתר עולמות.
  • חוקות הגויים באתר דעת
  • תספורת מודרנית באתר דין:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספרא ט,ט. ספרי פרשת ראה פא.
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר מדע, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק י"א שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קע"ח, סעיף א'
  3. ^ ביאור הגר"א סימן קעח סעיף קטן ז
  4. ^ ראה בהרחבה יביע אומר, יורה דעה חלק ג' סימן כג.
  5. ^ הרב יונתן שטייף (סימן קכ"ו), והרב משה פיינשטיין (אגרות משה חלק א סימן פ"א).
  6. ^ פירוש רש"י לתלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ט, עמוד ב'. וכן פסק הפרי חדש
  7. ^ סעיף ד' בב"ח על השולחן ערוך, יורה דעה, סימן קע"ח, סעיף א'
  8. ^ הרב יהודה אסאד יהודה יעלה סימן ל"ט
  9. ^ כתבים חלק ב עמוד 954. שלחן ערוך המקוצר עמוד שנ"ב
  10. ^ ספר יראים סימן שיז.
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ב, עמוד ב'
  12. ^ ספר סביב ליראיו על היראים סימן פ"ח סעיף ג http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=22401&st=&pgnum=105&hilite=