חוקי התורה וחוקי חמורבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המצבה שעליה נמצאו חוקי חמורבי אשר מוצגת היום במוזיאון הלובר בפריז.

התורה היא השם שניתן לחמשת הספרים הראשונים של התנ"ך, שעל פי המסורת היהודית ניתנו בידי הנביא משה במעמד הר סיני במאה הארבע עשרה לפנה"ס.

חוקי חמורבי הם קודקס החוקים הנודע והמקיף בחוקי המזרח הקדום, והראשון שנתגלה בעת החדשה. הקובץ חובר נחקק ונכתב על אסטלה בשנת שלטונו האחרונה[1] של חמורבי מלך בבל[2], השליט השישי בשושלת הבבלית הראשונה, במאה השמונה עשרה לפנה"ס.

גילויים של חוקי חמורבי בראשית המאה ה-20 עורר פולמוס סוער על יחסי העולם המסופוטמי הקדום והתנ"ך היהודי. בפולמוס לקחו חלק מדענים ותאולוגים יהודים ונוצרים, והוא נסוב על אפשרות השפעתם של חוקי חמורבי על חוקי התורה בשל קדימותם הכרונולוגית והדמיון הלא מבוטל העולה ביניהם.

לצד הדמיון, קיימים גם הבדלים משמעותיים בין קובצי החוקים, וניכר כי הם משקפים עקרונות מוסריים אחרים, ומציאות חברתית שונה.

השוואה בין החוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רצח[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיסור המקראי על רצח, ועונש המוות הכרוך בו, נגזר מצלמו האלוהי של האדם:

שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם: (ספר בראשית, פרק ט', פסוק ו')

מדובר ביסוד מהותי, שהשלכותיו המשפטיות משמעותיות מאוד: בעוד חוקי חמורבי מקנים לגואל הדם זכות למחול על מעשה רצח, לשעבד את הרוצח או לקחת את כספו, בתורה, בה מעשה הרצח מהווה חטא גם כלפי אלוהים, אין זכר לאפשרויות כאלו, ואף נאסר להמיר בכסף את עונשו של רוצח:

וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת: (ספר במדבר, פרק ל"ה, פסוק ל"א)

ביטוי מיוחד להבדל עולה בחוקים העוסקים בנזקי בהמה. על פי משפט התורה, שור שנגח אדם והרגו מוצא להורג בסקילה (בין שור מועד ובין תם), בעוד בחוקי חמורבי אין מקבילה לענישת בעלי חיים.

מקור הדין הייחודי הזה בהשקפת המקרא בדבר צלם האלוהים שבאדם:

וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם: (ספר בראשית, פרק ט', פסוקים ה'ו')

ניאוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמורבי: אם אשת איש נתפסה במשכב עם איש אחר, יתפסו את שניהם ואל המים ישליכום. אם יחיה בעל האישה את אשתו - והחיה המלך את עבדו (הגבר השני) (חוק 129)
תורה: כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם: (ספר דברים, פרק כ"ב, פסוק כ"ב)

חוקי חמורבי (בדומה לחוקי החתים וחוקי אשור התיכונה[3]) מקנים לבעל זכות למחול לאשתו הנואפת ולהצילה מדין מוות, ואילו בתורה לא עולה כלל אפשרות כזו. זאת משום שגם חטא הניאוף, בדומה לרצח, נחשב כחטא כלפי אלוהים, כפי שעולה מדברי יוסף לאשת פוטיפר, בהם דחה את פיתוייה, אך את עוון הניאוף עמה לא תיאר ככפיות טובה כלפי אדונו, אלא "וחטאתי לאלוהים"[4].

עדות שקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמורבי: אם יצא איש אל עדות סרה במשפט, ואת אשר אמר לא הוכיח, אם הדין ההוא דין מוות, האיש ההוא יומת: אם יצא אל עדות השעורה או הכסף, את עונש הדין ההוא יישא: (חוקים 4-3)
תורה: כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה: וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה' לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם: וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו: וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו: (ספר דברים, פרק י"ט, פסוקים ט"זי"ט)

בשני החוקים נענש עד השקר בהתאם לעונש שביקש לחייב את זולתו, מידה כנגד מידה. עם זאת, עולה גם הבדל משמעותי - חוקי חמורבי מחייבים עד שקר אם לא הוכיח את טענתו, בעוד התורה מחייבת אותו רק אם בית הדין הוכיח היטב שעדותו שקרית.

חטיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמורבי: אם גנב איש את בנו הקטן של רעהו - יומת: (חוק 14)
תורה: וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת: (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק ט"ז)

גנבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבדל בולט הוא השימוש הנרחב שנעשה בחוקי חמורבי בענישה גופנית ובעונש מוות. מקרים רבים של גנבה וגזל כרוכים בחוקי חמורבי בעונש מוות (למשל, חוקים 7 ו-9), ואילו התורה, בדומה לחוקי אשנונה, נמנעת מהטלת דין מוות על עבירות ממון. אם נתפס גנב ואין בידו כסף לשלם על גנבתו קובעת התורה את דינו לעבדות הקצובה בזמן, ואילו בחוקי חמורבי הוא נידון למוות (חוק 8).

רק במקרה של הבא במחתרת מתירה התורה את הריגתו של גנב, אך לצורך הגנה עצמית בלבד:

אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת - אֵין לוֹ דָּמִים: אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו - דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם, אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ (ספר שמות, פרק כ"ב, פסוקים א'ב')

לעומת זאת, בחוקי חמורבי הבא במחתרת מומת כעונש:

כי יחתור איש בבית ונתפש, בפני המחתרת הזאת יומת ושם יקבר: (חוק 21)

עבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי חוקי חמורבי:

אם אמר יאמר עבד אל אדוניו "לא אדוני אתה" והוכיחו עליו כי עבדו הוא – אדוניו את אזנו יקצץ (חוק 282).

תפקידו של העבד לשמוע בקול אדונו, ולפיכך האוזן מסמלת את העבדות, ועבד שכופר בעבדותו, תקצץ אוזנו. גם בתורה האוזן מסמלת את העבדות, אולם היא נרצעת דווקא במקרה ההפוך, של עבד שמבקש להישאר בעבדותו בתום התקופה הקצובה לה:[5]

וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם[6].

חוקי חמורבי מתירים לאדון לנהוג בעבדו כרצונו, ואילו בתורה, אם הכה אדון את עבדו ועשה בו מום, הוא מחויב לשחררו לחופשי:

וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ: (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק כ"ו)

כמו כן, חוקי חמורבי גוזרים עונש מוות על אדם המחביא עבד בורח (חוק 16), ואילו התורה אוסרת להסגיר עבד בורח לאדוניו:

לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו: (ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ט"ז)

ענישת קרובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבדל חד ובולט נוגע לענישת קרובים. חוקי חמורבי מענישים לעיתים את קרובי המזיק, בהתאם לנזקם של קרובי הניזק: אם הרג אדם אישה בהריון - את בתו ימיתו (חוק 210). אם קרס בית והרג את בנו של בעל הבית - את בנו של הבנאי ימיתו (חוק 230). בתורה לעומת זאת מודגש בצורה חד משמעית:

לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ: (ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק ט"ז)

עקרון מידה כנגד מידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק המקראי קובע:

עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל: (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק כ"ד)[7]

בדומה לכך קובעים חוקי חמורבי:

אם השחית איש את עין רעהו – את עינו ישחיתו (חוק 196).
אם שיבר את עצם רעהו, את עצמו ישברו (חוק 197).
אם את עין משכנם ישחית, או את עצם משכנם ישבור - מנה כסף ישקול (חוק 198).
אם הכה איש את שן רעהו, את שִׁנּוֹ יכו (חוק 200).
אם את שן משכנם יפיל שליש מנה כסף ישקול (חוק 201).

על אף העקרון המשותף של ענישה מידה כנגד מידה, מצוי כאן גם פער בולט: בעוד בתורה ישנו שוויון בפני החוק, בחוקי חמורבי החוק תלוי במעמדות חברתיים - נזק גופני גורר עונש מידה כנגד מידה, אך אם הנפגע הוא בן המעמד הנמוך (משכנם) המזיק מתחייב בקנס כספי בלבד. גם גובה הפיצוי בדיני ממונות מבוסס על מעמד חברתי.

משכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

התורה מגבילה מאוד את יכולתו של נושה לקחת משכון מבעל חובו:

לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל: (ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק ו')
אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: כִּי הִוא כסותה [כְסוּתוֹ] לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי: (ספר שמות, פרק כ"ב, פסוקים כ"הכ"ו)

לעומת זאת, חוקי חמורבי קובעים שניתן לקחת כמשכון אפילו בני אדם:

כי תהיה לאיש על רעהו משאת בר וכסף וחבל חבולתו נפש, ומתה הנפש החבולה בבית חובלה כמות כל האדם, אין טענה על כך בדין. וכי תמות הנפש החבולה בבית חובלה, כי התעמר בה והלך עמה בקרי, והוכיח בעל הנפש החבולה על הסוחר, אם בן האיש הוא - את בנו ימיתו, ואם עבד האיש הוא - שלישית המנה כסף ישקול, וגם כל אשר הִלווה אבד (חוקים 115-116).

ממצאים ארכאולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקי חמורבי נמצאו על גבי מצבת אבן גדולה בחפירה שנערכה בשנים 1902-1901 בעיר שושן, בירת עילם, על ידי משלחת צרפתית. תקופת חמורבי מתוארכת בדרך כלל בין השנים 1958 ל-1916 לפני הספירה[8]. בשנות ה-40 נמצאו בעיראק חוקי אשנונה המוקדמים יותר, הקדומים לחוקי חמורבי ושנמצאו באזור שנכבש על ידו.

בשנת 2010 נמצאו בתל חצור תעודות מהמאה ה-17 או ה-18 לפני הספירה, בחפירה שבוצעה על ידי אמנון בן תור ושרון צוקרמן, שמצאו דמיון סגנוני ותוכני בין התעודות לחוקי חמורבי. התעודות נכתבו באכדית, שהיא הייתה השפה הנפוצה למסחר במזרח התיכון של אותה העת, שתי התעודות שנמצאו הכילו כ-20 מילים, ומתוכן פוענחו שתי מילים: "אדון" ו"עבד", ומילה נוספת "הקשורה לחלקי גוף"[9].

משמעות הדמיון בין החוקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקי חמורבי נחקקו מאות שנים לפני שניתנה התורה על פי הכרונולוגיה המקראית, וכאלף שנים לפני שנכתבה לפי מבקרי המקרא. הדמיון בין חוקי חמורבי לחוקי התורה הוביל כמה מן החוקרים לטעון להשפעה ישירה של חוקי חמורבי על חוקי התורה. אך טענה זו, שהייתה מקובלת מאוד עם גילוי החוקים, אינה רווחת עוד בספרות המחקר[10]. השינוי בעמדת החוקרים נבע הן מן הקושי להוכיח השפעה ספרותית ישירה, הן מגילויים של קובצי חוק אחרים מאזור מסופוטמיה, ובייחוד חוקי אשנונה, המקיימים אף הם זיקות לחוקי התורה. בניגוד לחוקי חמורבי, חוקי אשנונה לא הועתקו ונלמדו לאורך הדורות, וקשה מאוד להניח שהחוק המקראי הושפע מהם ישירות[11]. כיום מעדיפים רבים מן החוקרים להסביר את הדמיון בקיומן של מסורות אוראליות קדומות, שהיו משותפות לעמים שונים במזרח הקדום, ואילו אחרים טוענים שמדובר בהתפתחויות מקבילות, שהדמיון ביניהן מקרי בלבד.

משה צבי סגל הציג את ההבדל העקרוני בין קובצי החוקים כך: ”הקרבה היא רק בצורתם החיצונית של החוקים. בכל הנוגע לרוחם של החוקים ולתוכנם המוסרי רחוקים הם חוקי חמורבי מחוקי התורה כרחוק הדת האלילית מאמונת יי הצרופה. חקי חמורבי הם תקנות שתקנו השליטים במדינה כדי לשמר על הסדר והשלום בחברה ועל זכיותיהם של התקיפים. חקי התורה הם מצוות מאת יי שנועדו להגשים בחיי היחיד והחברה את הצדק והמוסר של התורה ולהגן על החלש מפני התקיף ממנו.”[12]

במשנת הרב קוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראי"ה קוק הציע בכתביו שתי אפשרויות שונות להסברת הדמיון.

הראשונה היא שאין זיקה ישירה בין קובצי החוקים, אך ייתכן שלשניהם היה מקור אלוהי משותף, וחוקי חמורבי משקפים מסורות שהונחלו דרך נביאים קדומים כאדם הראשון, נח, שם ועבר. האפשרות השנייה היא שהאנושות בכללה טובה בטיבעה בשל צלם אלוהים המייחד אותה. לשכל האנושי הישר ולנבואה יש אותו מקור אלוהי, לכן אין להתעלם מהישגיה המחשבתיים והמשפטיים של התרבות האנושית, כולל סיפורי העמים הקדומים וחוקיהם, אליהם התחנכו בני האדם עוד לפני מתן תורה. ממילא התורה השאירה אותם תוך העלאתם "למעלה מוסרית נצחית ומתפתחת"[13].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קובצי הדינים ואוספים משפטיים אחרים מן המזרח הקדום, מאיר מלול. פרדס הוצאה לאור, חיפה תש"ע עמ' 101
  2. ^ יש המזהים בחמורבי, שנודע גם כעמורפי, את הדמות המקראית אמרפל מלך שנער, המזוהה במקרא עם בבל: "וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם... עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" (ספר בראשית, פרק י"א, פסוקים ב'ט').
  3. ^ חוקי החתים, 197, חוקי אשור התיכונה, 14
  4. ^ בראשית לט, ט
  5. ^ פ. קורנגרין, "השוואת חוקי העבדות שבתורת משה עם חוקי הבבלים האשורים והחתים : היחס בין העבד ואדוניו", מתוך פרסומי החברה לחקר המקרא בישראל, ספר י', תש"ך
  6. ^ ספר שמות, פרק כ"א, פסוקים ה'ו'
  7. ^ התורה שבעל פה - המשנה התלמוד הבבלי והירושלמי, מפרשת זאת שאין הכוונה בפסוקים לעיל בחוק לקיים באופן פיזי מידה כנגד מידה, אלא שישומו (מלשון: שומה - הערכת שווי) כמה שווה לו לאדם בממוצע לאבד עין או שן או את האיבר הספציפי שחברו איבד לו והמזיק ישלם לניזוק את השווי.
  8. ^ ארץ ישראל ושכנותיה : חוקי חמורבי - השוואה לחוקי התורה
  9. ^ בראשונה: ארכאולוגים מהאוניברסיטה העברית חשפו תעודת חוקים הכתובה בסגנון חוקי חמורבי, הידען
  10. ^ אחד הניסיונות האחרונים להוכיח השפעה ספרותית ישירה הוא מחקרו של רייט: D. P. Wright, Inventing God's Law: How the Covenant Code of the Bible Used and Revised the Laws of Hammurabi, Oxford, 2009.
  11. ^ Eckart Otto, Review of John Van Seters, The Edited Bible: The Curious History of the “Editor” in Biblical Criticism, Review of Biblical Literature (2007).
  12. ^ מ. צ. סגל (1967), מבוא המקרא (מהדורה שביעית), קרית ספר, ירושלים. עמודים 86-87.
  13. ^ (אדר היקר ד) (עמ' מ"ב בהוצאת מוסד הרב קוק) וראו גם בספרו לנבוכי הדור פרק לב.