חוקת גרמניה המזרחית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

החוקה של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (הידועה גם כ"גרמניה המזרחית") הוכרזה ב-7 באוקטובר 1949. חלקים נרחבים מהחוקה התבססו על החוקה של רפובליקת ווימאר[1] כך שגרמניה המזרחית תהיה רפובליקה דמוקרטית ופדרלית. ב-1968 הממשלה המזרח-גרמנית אימצה חוקה חדשה שהיית מבוססת על עקרונות המרקסיזם-לניניזם, הנהגה קולקטיבית ויוניטריזם. לחוקה נכנסו תיקונים שונים ב-1974. במהלך המהומות של 1989, נערכו כמה ניסיונות לכתוב טיוטה של חוקה לגרמניה המזרחית, אך הם אף פעם לא יצאו לפועל, בגלל איחוד גרמניה מחדש.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1947 הקונגרס העממי התאסף בברלין. הקונגרס העממי היה אמור להיות אלטרנטיבה ל"כנס השרים הזרים" המערבי אשר נערך באותו הזמן. מטרת הקונגרס העממי הייתה לכונן אספה אשר תייצג את האומה הגרמנית במלואה ותקבע את העתיד הפוליטי של האומה ובכך תמנע חלוקה עתידית של גרמניה. בסך הכל נשלחו לקונגרס 2215 נציגים (664 מהם ייצגו את הגרמנים בשטחי הכיבוש של בעלות הברית). הקונגרס השני, שבנקודה היסטורית זו הוצא מחוץ לחוק בשטחי הכיבוש המערביים, התאסף שנה לאחר מכן ובחר מועצה. (פולקסראט). המועצה הזאת תחפש איך לשרת את אספת הקונגרס אשר מייצגת את המדינה כולה, ללא קשר למעצמה הכובשת. האספה יעדה ועדה אשר מטרתה הייתה לפתח חוקה. שר-הנשיא העתידי, אוטו גרוטווהל היה יושב הראש של אותה ועדה. בחירות נערכו במאי 1949 כדי לקבוע מועצה עממית. הקונגרס העממי הגרמני התאסף פעם שלישי ב-1949 ואישר טיוטה ראשונית לחוקה. הקונגרס העממי נהפך אחר כך לפולקסקאמר של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, והקונגרס העממי עבר רפורמה והפך לקואליציית "החזית העממית".[2]

חוקת 1949[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסודות סמכויות המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה מתחילה בהצהרה על כך שהאומה הגרמנית אינה ניתנת לחלוקה כלאום, ועליונות חלוקת ה"לאנדר" (חלוקה מנהלית של גרמניה המזרחית) בפוליטיקה. הממשל הפדרלי מוגבל בסמכויותיו לעסוק בנושאים אשר יכולים להשפיע על האומה כולה. כל הנושאים האחרים, באחריות המחוזות המנהליים. ברלין, הוצהרה כבירת הרפובליקה.[3]

העם מוכרז כמקור האמיתי של הסמכות הפוליטית. לכן, לאזרחים ישנה הזכות להשתתף בחיים הפוליטיים, במישור המקומי, המחוזי, והלאומי. השתתפות זו כוללת את הזכות להצביע בבחירות, משאלי עם, ויוזמות שונות. לאזרחים יש גם הזכות להיבחר, ולהיכנס לחיים הציבוריים בין אם למשרה פוליטית ובין אם למשרה משפטית. לאזרחים יש הזכות גם לעתור לממשלה.[4]

בשל הסמכות הנובעת מהעם, החוקה מצהירה על כך שהממשלה חייבת לשרת את הרווחה הכוללת של העם. זה כולל את החרות האישית שלהם, סיפוק שלומם, והגנת הדמוקרטיה.

חוקת הרפובליקה מוכרזת כבסיס לכל פעולה ממשלתית והממשלה חייבת לציית לעקרונותיה. לעם יש את הזכות להתנגד לכל פעולה אשר קורית לא לפי העקרונות הללו. אזרחי הרפובליקה והממשלה גם כפופים לחוק הבין-לאומי.[5]

עותק של החוקה של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית.

זכויות האזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלק השני של החוקה מתעסק בזכויות האזרחים. כל האזרחים שווים תחת החוק. עם זאת, אזרח המואשם בפשע או עבירה על החוק, נלקחות ממנו זכויות מסוימות ופריבילגיות, כולל הזכות להצביע ולהיבחר לתפקיד ציבורי. שוויון מגדרי הוא "קדוש" וכל חוק אשר מגביל את שוויון הנשים מבוטל.[6]

לאזרחים יש הזכות לחירות אישית, פרטיות הבית, והדואר, והזכות לחיות היכן שיבחרו. לאזרחים יש את הזכות לחופש הביטוי בתוך חוקי החוקה. זה כולל את החופש להתאסף בשלום, ובאופן לא חמוש.[7]

החוקה מכריזה על חופש העיתונות מצנזורה. אין להסגיר אף אזרח, אסור להסגיר גם כן לא-אזרחים אשר מעורבים במאבקים אשר דומים בעיקרונותיהם לעקרונות החוקה. לכל אזרח יש הזכות להגר, וכל שינוי לחוק זה חייב להיות תקף לאומה בכללותה, ולא על בסיס אישי. לעם יש הסכות לחינוך חינם ופיתוח. על אף אדם אסור להיות מקופח בגלל שימוש בשפת האם שלהם במערכת המשפט, חינוך או בפוליטיקה.

האזרחים חופשיים ליצור איגודים והתאחדויות. התאחדויות אשר מיושרות עם עקרונות החוקה ותומכות בדמוקרטיה יכולות להציג מועמדים מטעמן לבחירות.[8]

לאזרחים יש את הזכות להתאגד. ולאיגודי עובדים מוכרים יש את הזכות לשבות. הזכות לעבודה מובטחת. כל עובד רשאי לנופש, חופשה שנתית, ימי מחלה, ופנסיה. ימי ראשון, חגים, והאחד במאי הם ימי חופש אשר מעוגנים בחוק. לאזרחים יש גם הזכות לביטוח סוציאלי אשר יספק להם שירותי בריאות, סיוע כאשר יזדקנו, סיוע באימהות, סיוע לנכות וכו'. זכויות אלו ימומשו דרך איגודי עובדים ומועצות פועלים.[9]

הסדר הכלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכלכלה של הרפובליקה תיבנה על עקרונות הצדק החברתי והצורך לספק לכל האזרחים אמצעים אשר יעזרו לשמר את כבוד האדם. החוקה מכריזה על כך שהכלכלה חייבת לשרת את האומה בכללותה ושכל אדם יקבל את חלקו ההוגן מתשואת עמלו. [10]

הממשלה תתמוך בקואופרטיבים ובפיתוחם של חקלאים, סוחרים, ובעלי מלאכה. הכלכלה נתונה להשגחה על ידי גופי הרשות המחוקקת וזוהי מטרתם של הפקידים הציבוריים לפקח וליישם את המדיניות הכלכלית של המדינה. רכוש פרטי מובטח על ידי המדינה אם הוא יכול להתקיים תחת תחומה. הזכות לירושה גם מובטחת עם מס ירושה אשר מוחלט על ידי החוק. כל ההגבלות על רכוש פרטי חייבות להיכפות רק אם הן ישרתו את טובת הציבור הכללי.[11]

רכוש ומפעלים אשר נמצאים בבעלות של נאצים או אנשים שמרוויחים ממלחמה יופקעו על ידי המדינה ללא כל תמורה. כל התעשיות המונופוליות אשר שוחרות לשלוט על הייצור יאסרו ויבוטלו. נחלות מעל 100 הקטארים יפוזרו ויחולקו מחדש ללא תמורה.

כל אוצרות הטבע המינרליים והניתנים לניצור יועברו לבעלות ציבורית. המדינה מבטיחה שניצולם יהיה עבור טובת החברה כולה.

כל אזרח ומשפחה זכאי לשיכון מתאים. התחשבויות יעשו עבור קורבנות הפשיזם, נכים, וכו'.[12]

כל רכוש ושכר יעבור מס פרוגרסיבי.[13]

משפחה ואמהות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה מצהירה על המשפחה כבסיס לחיים קולקטיביים ועל סמך כך היא מוגנת על ידי המדינה. כל החוקים אשר שייכים למשפחה ומערערים על שוויונה של האישה מבוטלים. בזמן היריון, לאישה יש הזכות לטיפול והגנה מהמדינה. החוקה מתוה על יצירת ארגונים אשר יגנו על זכויות האם וילדיה. היריון מחוץ לנישואים לא נתון לאפליה בכל דרך, גם אם הוא יוצא נגד ילדים קיימים או הורים. כל החוקים אשר מנוגדים לצו זה מבוטלים.[14]

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל אזרח יש הזכות לחינוך, הזכות לבחור את מקצועם, ולימוד אומנות ומדע יהיה חינם. המחוזות המנהליים ייסדו מערכות בתי ספר ציבוריים והלוגיסטיקות להפעלתם, ועל הרפובליקה לספק הכשרה והדרכה למוריהם.[15]

זהו תפקידו של בית הספר לחנך את תלמידיו ברוח הדמוקרטיה והתרבות, עד להפיכתם לאינדיבידואלים אחראיים אשר יכולים לקחת חלק בחברתם. הורים זכאים להתערב במערכת החינוך דרך מועצות הורים.[16]

חינוך הוא חובה עד סוף השנה ה-18 של התלמיד. לאחר סיום בית ספר יסודי, תלמידים יעברו לבתי ספר ציבוריים או בתי ספר מקצועיים. לכל התלמידים תוצע האפשרות להתכונן למבחני הכניסה לאוניברסיטאות דרך שימוש במכינות. זכויות אלה תקפות עבור כל האוכלוסייה.[17]

החינוך הוא חינם. וזה אומר ששכר הלימוד, כל ספרי הלימוד והחוברות, וציוד ההוראה אשר משמשים בחינוך החובה, יסופק ללא מחיר. מלגות יסופקו לתלמידים בהתאם לצורך.[18]

החינוך הדתי שמור למוסדות הדתיים. מוסדות אלה זכאים ויש להם את הזכות להכין חינוך דתי לתלמידים.[19]

ארגון סמכות המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוף המייצג את העם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועצת החוקים של הפולקסקאמר הראשון. בתמונה נמצאים קורט קרוגר, פליקס שפלר ותיאודר בורגש.

הסמכות השלטונית העליונה מוענקת לפולקסקאמר. חברי הפולקסקאמר הם נציגיהם של העם הגרמני והם יבחרו בבחירות אוניברסליות, שוות וישירות בהצבעה חשאית. משך תקופת הכהונה של הנציגים הללו הוא 4 שנים. מספר המושבים שיוקצעו למפלגה מסוימת בפולקסאמר יוחלט לפי בחירות בשיטה היחסית. מספר חברי הפולקסקאמר הוא 400 חברים. חופש ההצבעה ופרטיות ההצבעה מובטחים.[20]

כל האזרחים מעל גיל 18 זכאים לבחור וכל האזרחים מעל גיל 21 זכאים להיבחר.[21]

הנשיא יאסוף בית המחוקקים לא מאוחר מ-30 ימים לאחר בחירות. בחירות חייבות להתקיים לא מאוחר מ-60 ימים לאחר סיום תקופת כהונה ממשלתית. כדי לפזר את בית המחוקקים חייבים להסכים לכך יותר מחצי חברי האספה.[22]

הקוורום כולל לפחות מחצית מהחברים להיות נוכחים בעת הצבעה. אלא אם כן החוקה אומרת אחרת, הצבעת הרוב היא זאת שתשפיע.[23]

תפקידי הפולקסקאמר הם:

  • לקבוע את עקרונות המדיניות, ואת יישום המדיניות.
  • היכולת לאסוף מחדש את הפרלמנט.
  • לקבוע את המדיניות האדמיניסטרטיבית והפיקוח על גופי הממשלה.
  • לחוקק, חוץ מבמקרים של משאלי עם.
  • לשלוט בעניינים הפיננסים של הרפובליקה, כולל תקציב המדינה, תכנון כלכלי, הלוואות ואשראי ממשלתי.
  • בחירת נשיא הרפובליקה[24]

הפולקסקאמר יכנס ועדת חוקה. הוועדה הזאת תייצג את כל המפלגות (עם ייצוג יחסי בתיאום עם הרכב הפולקסקאמר), שלושה חברי בית המשפט העליון, ושלושה פרופסורים גרמניים למשפט חוקתי אשר לא חברי הפולקסקאמר. הסמכות היחידה של ועדת החוקה היא לסקור את חוקיות החקיקה. אם חצי מחברי הוועדה מטילים ספק בחוקיות החוק הוא יכול להיבחן מחדש. הפולקסקאמר מאשר כל החלטה של ועדת החוקה.[25]

לאנדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלאנדר (המחוזות המנהליים של גרמניה המזרחית) ייוצגו בתא חוקתי אשר ידוע גם כ"תא המדינות" (לאנדרקאמר). לכל לאנדר יהיה ייצוג על ידי לפחות נציג אחד ויהיה לפחות נציג אחד עבור כל 500 אלף תושבים. הנציגים הללו ייבחרו על ידי הרשויות המחוקקות של הלאנדר (לנדטאג). תהליך זה יבוצע באופן יחסי לחוזקת המפלגות בתוך הלנדטאג.

תא זה יבחור פרזידיום, אשר יכלול נשיא, פקידים שלו וחברים אחרים. הנשיא יוכל לאסוף את התא מתי שצריך, או כשחמישית מחבריו רוצים בכך.

פגישות התא יהיו פתוחות לציבור הרחב. עם זאת יכול להיות שיהיו נושאים שיצרכו דיון בדלתיים סגורות מחוץ לעיני הציבור. כל ההחלטות שיוחלטו, יוחלטו על ידי הצבעת רוב, אלא אם כן החוקה אומרת אחרת.[26]

חוקת 1968[עריכת קוד מקור | עריכה]

במושב המפלגה השביעי של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה באפריל 1967, אולבריכט קרא ליצירת חוקה חדשה, אשר תצהיר על כך שהחוקה הקיימת אינה תואמת "את היחסים של החברה הסוציאליסטית והרמה הקיימת של התפתחות היסטורית". חוקה חדשה הייתה דרושה כדי להתאים לאמונה המרקסיסטית לניניסטית שההתקדמות של ההיסטוריה ותפקידו של מעמד העובדים מיוצג על ידי מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה. החוקה החדשה גם תייצג את תפקיד המדינה ככלי של המפלגה בהשגת המטרה של חברה סוציאליסטית ואחר כך קומוניסטית. ועדה חדשה בפולקסקאמר נאספה בדצמבר 1967 במטרה לייצר טיוטה לחוקה חדשה. חודשיים לאחר תחילת עבודתה של הוועדה, היא סיפקה טיוטה אשר נבחרה ברוב של 94.6 אחוזים להיות החוקה האפקטיבית החדשה של גרמניה המזרחית, ב-9 באפריל 1968.

בזמן שחוקת 1949 היוותה באופן שיטחי מסמך ליברל-דמקורטי, חוקת 1968 הייתה מסמך קומוניסטי באופן מלא. החוקה נצמדה לקווים של החוקה הסובייטית של 1936, היא צימצמה כמה מהזכויות שניתנו בחוקת 1949. הסעיף הראשון של חוקת 1968 מתחיל במילים האלו "הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית היא מדינה סוציאליסטית של העם הגרמני. היא הארגון הפוליטי של העובדים בערים ובכפר, אשר התאספו יחדיו תחת הנהגתם של מעמד העובדים ומפלגתו המרקסיסטית-לניניסטית תשחר לסוציאליזם."

בזמן שהמסמך הישן לא מציין את מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה כלל, הפרק הראשון של החוקה החדשה מצהיר באופן חד-משמעי: "הנהגת המדינה תיטל על מעמד העובדים ומפלגתו המרקסיסטית-לניניסטית - מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה". חוקת 1949 הצהירה על גרמניה כ"רפובליקה דמוקרטית" כאשר החוקה החדש תיארה את גרמניה המזרחית כ"מדינה סוציאליסטית של העם הגרמני". תחת החוקה הישנה הכוח נבע "מהעם" בזמן שהפרק השני של החוקה החדשהה ציין ההכח נובע "מהפועל בכפר ובעיר".

שינויים משמעותיים שהוצגו בחוקת 1968 כללו בין היתר את:

חוקת 1968 תיארה באופן אפקטיבי את הלך הרוח ששרר ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית שני עשורים. החוקה החדשה הייתה אחד מניצחונותיו המשמעותיים ביותר של אולבריכט לפני הדחתו ב-1971.

תיקוני החוקה של 1974[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיקוני החוקה של 1974, חתומים על ידי יושב ראש מועצת המדינה, וילי שטוף.

עם עלייתו של אריך הונקר במאי 1971 וההכרה הבין-לאומית הגוברת ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, המשטר ניסה לנטוש את הרעיון שהרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית הייתה הממשלה הלגיטימית היחידה של האומה גרמנית כולה. במקום, המדיניות של "אבגרנצונג" (הבדלה) נקבעה, עם השאיפה של יצירת זהות לאומית נפרדת לגרמניה המזרחית. כתוצאה מכך, חוקת 1968 תוקנה על ידי הפולקסקאמר ב-27 בספטמבר 1974 כדי למחוק את ההפניות לאומה הגרמנית, וכך באמת הנוסח "האומה הגרמנית" נמחק כמעט למינימום. המסמך המתוקן הגביר את הדגש על סולידריות וחברות עם ברית המועצות. בפועל עם זאת, הקשרים בין גרמניה המזרחית ועמיתיהם המערב-גרמנים התגברו, כחלק ממדיניות הדטאנט והאוסטפוליטיק של המזרח והמערב במשך שנות השבעים.

הפרק הראשון של חוקת 1974 התחיל במילים האלו, "הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית היא מדינה סוציאליסטית של עובדים וחקלאים. היא הארגון הפוליטי של העובדים בערים ובכפר תחת הנהגתו של מעמד העובדים ומפלגתו המרקסיסטית-לניניסטית".

הצעות לשינוי, 1989-1990[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות "המהפכה הידידותית" ונפילת חומת ברלין, החוקה עברה רוויזיה משמעותית בנובמבר 1989 כדי לעקור מתוכה את האופי הקומוניסטי. השינוי הניכר ביותר היה בפרק הראשון, אשר נתן למפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה מונופול על הכח, אותו פרק נמחק.

באפריל 1990, הפורום הדמוקרטי "רונדר טיש" (שולחן עגול) פיתח הצעה עבור חוקה חדשה לרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית אשר תייצג את השינויים הדמוקרטיים החדשים שהתרחשו בה. עם זאת, בזמן הזה, הפולקסקאמר החדש שעט אל עבר איחוד מחדש עם גרמניה, והטיוטה לחוקה החדשה לא התקדמה לשום מקום.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://web.wm.edu/law/publications/lawreview/documents/Vol49-4_Markovits.pdf?svr=law(הקישור אינו פעיל)
  2. ^ (Thomaneck Mellis 1989, p.12-31)
  3. ^ (State Dept. 2015, p.2)
  4. ^ (State Dept. 2015, p.2)
  5. ^ (State Dept. 2015, p.2-3)
  6. ^ (State Dept. 2015, p.3)
  7. ^ (State Dept. 2015, p.3)
  8. ^ (State Dept.2015, p.4)
  9. ^ (State Dept. 2015, p.4-5)
  10. ^ (State Dept. 2015, p.5)
  11. ^ (State Dept. 2015, p.5)
  12. ^ (State Dept. 2015, p.6-7)
  13. ^ (State Dept.2015, p.6-7)
  14. ^ (State Dept. 2015, p.7-8)
  15. ^ (State Dept.t 2015, p.7)
  16. ^ (State Dept. 2015, p.7)
  17. ^ (State Dept. 2015, p.7-8)
  18. ^ (State Dept. 2015, p.7-8)
  19. ^ (State Department 2015, p.7-8)
  20. ^ (State Dept. 2015, p.11)
  21. ^ (State Dept. 2015, p.11)
  22. ^ (State Dept. 2015, p.11)
  23. ^ (State Dept. 2015, p.11)
  24. ^ (State Dept. 2015, p.12-14)
  25. ^ (State Dept. 2015, p.12-14)
  26. ^ (State Dept. 2015, p.15-16)