חוקת דרום אפריקה
חוקת דרום אפריקה היא החוק העליון (כלומר המסמך החוקי הגבוה והמחייב ביותר) של דרום אפריקה. החוקה מניחה את היסודות המשפטיים לקיומה של דרום אפריקה כרפובליקה, קובעת את זכויותיהם ואת חובותיהם של אזרחיה, ומגדירה את מבנה הממשל. החוקה הנוכחית, החמישית במספר במדינה זו, נוסחה על ידי הפרלמנט שנבחר בשנת 1994, בבחירות הרב גזעיות הראשונות שהתקיימו במדינה בתום משטר האפרטהייד. היא נכנסה לתוקף בארבעה בפברואר 1997, והחליפה חוקה זמנית שנכתבה בשנת 1993.
מאז 1996 תוקנה החוקה שבע עשרה פעמים, ושמה הרשמי והמלא הוא "חוקת הרפובליקה של דרום אפריקה, 1996"
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
משא ומתן[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדיון בכינון חוקה חדשה ובלתי מפלה לדרום אפריקה היה חלק בלתי נפרד של המשא ומתן לסיום האפרטהייד בדרום אפריקה. אחת מנקודות המחלוקת נסבה סביב התהליך שבמסגרתו תכתב ותאושרר החוקה: הקונגרס הלאומי האפריקאי דרש שהיא תכתב על ידי מועצה מכוננת שתבחר באופן דמוקרטי, ואילו המפלגה הלאומית הלבנה חששה כי תהליך שכזה עלול לקפח את זכויות המיעוטים, והציעה שהחוקה תנוסח במשותף על ידי שתי המפלגות, ולאחר שתזכה בתמיכת שתיהן תאושרר במשאל עם[1][2].
המשא ומתן החל באופן רשמי בדצמבר 1991 ב"וועידה לדרום אפריקה דמוקרטית". הצדדים הסכימו לקיים משא ומתן על חוקה זמנית שתסמיך אספה מכוננת נבחרת לנסח חוקה קבועה למדינה. אולם השיחות כשלו עקב חילוקי דעות, בין היתר, לגבי גודל הרוב מבין חברי האספה המכוננת שיידרש כדי לכונן את החוקה, שכן המפלגה הלבנה דרשה שיהיה זה רוב של שלושה רבעים, מה שייתן לה למעשה זכות וטו.
באפריל 1993 חודשו השיחות, ונוסחו "עקרונות חוקתיים" שבהם תחויב החוקה הסופית לעמוד, כדי להגן על זכויות המיעוט. כעבור כשנה נכנסה לתוקף החוקה הזמנית.
הנוסח הסופי של החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנוסח הסופי של החוקה הקבועה אומץ, בהתאם להוראות החוקה הזמנית, על ידי אספה חוקתית באחד עשר באוקטובר 1996. בארבעה בדצמבר של אותה שנה אישר בית המשפט החוקתי את החוקה בקובעו כי היא הולמת את העקרונות החוקתיים שעליהם הוסכם מראש[3], ונשיא דרום אפריקה נלסון מנדלה חתם עליה שישה ימים לאחר מכן. החוקה פורסמה באופן פורמלי שמונה ימים לאחר החתימה, ונכנסה לתוקף בארבעה בפברואר 1997.
מאז קבלתה, תוקנה החוקה שבע עשרה פעמים.
תוכן החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
החוקה כוללת מבוא, ארבעה עשר פרקים הכוללים 224 סעיפים[4], ושמונה נספחים. כל פרק עוסק בנושא מסוים, והנספחים כוללים מידע משלים להוראות החוקה.
הפרק הראשון: הוראות יסוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה מעגן בחוקה עקרונות לאומיים בסיסיים, מגדיר את דגל המדינה ואת המנונה הלאומי, מונה את השפות הרשמיות וקובע מדיניות לשונית. הוא מגדיר את דרום אפריקה כ"מדינה אחת, ריבונית ודמוקרטית" המבוססת על העקרונות של זכויות אדם, עליונות החוקה, שלטון החוק וזכות בחירה אוניברסלית. נכללת בפרק זה אף פסקת עליונות נורמטיבית המפרשת כי החוקה עליונה על כל חוק.
הפרק השני: מגילת זכויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה מעגן בחוקה רשימה של זכויותיהם של תושבי דרום אפריקה, והיא כוללת גם זכויות כלכליות-חברתיות וזכויות פוליטיות. רוב הזכויות הנזכרות בחוקה מובטחות לכל אדם השוהה במדינה, למעט הזכות להצביע, הזכות לעבוד והזכות להיכנס למדינה החלות רק כלפי אזרחים. החוקה מכירה אף בזכויותיהן של ישויות משפטיות שאינן בני אדם (כגון חברה בע"מ) תחת סייגים מסוימים. הזכויות המוכרות על ידי חוקת דרום אפריקה הן:
- סעיף 9: שוויון בפני החוק ואיסור אפליה רקע גזע, מין, מגדר, הריון, מעמד כלכלי-חברתי, לאום, צבע, נטייה מינית, גיל, מוגבלות, דת, מצפון, שפה ועוד
- סעיף 10: הזכות לכבוד
- סעיף 11: הזכות לחיים, כולל איסור על עונש מוות אך ללא איסור על הפלות[5]
- סעיף 12: הזכות לחירות, לביטחון אישי ולשלמות הגוף, כולל הגנה ממעצר שרירותי, ומאסר ללא משפט ולרבות הזכות שלא להיות נתון לאלימות, איסור על עינויים, ועל ענישה אכזרית באופן בלתי רגיל.
- סעיף 13: איסור על עבדות ועל עבודות כפייה
- סעיף 14: הזכות לפרטיות, כולל הגנה מחיפוש ותפיסה
- סעיף 15: חופש דת וחופש דעה
- סעיף 16: חופש הביטוי כולל חופש העיתונות וחופש אקדמי, להוציא תעמולת מלחמה, הסתה לאלימות וביטויי איבה
- סעיף 17: חופש ההתאגדות והזכות למחאה
- סעיף 18: הזכות להתאגד בארגון עובדים
- סעיף 19: זכותו של כל אזרח בגיר להצביע בחירות הוגנות לעיתים מזומנות, להיבחר למשרה ציבורית, להצטרף למפלגה ולהשתתף בתעמולת הבחירות של מפלגה
- סעיף 20: איסור על שלילת אזרחות
- סעיף 21: חופש התנועה, כולל הזכות לעזוב את המדינה, וזכותו של כל אזרח לקבל דרכון ולהיכנס לדרום אפריקה
- סעיף 22: חופש העיסוק והמסחר, למעט הגבלות רגולטוריות לפי חוק
- סעיף 23: זכויות עובדים, כולל הזכות להתאגד ולשבות
- סעיף 24:הזכות לסביבה בריאה, ולהגנה על איכות הסביבה
- סעיף 25: זכות הקניין, איסור על הפקעת רכוש שרירותית או ללא פיצוי
- סעיף 26: הזכות לדיור, כולל הזכות להליך הוגן לפני פינוי בית או הריסתו בהוראת בית משפט
- סעיף 27: הזכות למים, מזון, ביטוח בריאות ועזרה סוציאלית, שעל המדינה לספק באופן פרוגרסיבי לפי משאביה
- סעיף 28: זכויות הילד, כולל הזכות לשם ולאזרחות, הזכות לחיי משפחה וטיפול הורי, תנאי מחיה סבירים, הגנה מפני הזנחה והתעללות, קביעת משמורת לפי טובת הילד, איסור על עבודת ילדים פוגענית, הזכות לא להיכלא אלא כמוצא אחרון, הזכות להיות מיוצג על ידי עו"ד עצמאי בעניינים משפטיים שבהם מעורב הילד, ואיסור על גיוס ילדים כחיילים.
- סעיף 29: הזכות לחינוך, כולל זכותו של כל אדם לחינוך יסודי
- סעיף 30: זכותו של כל אדם להשתמש בכל שפה לפי בחירתו ולהשתתף בפעילות תרבותית לפי בחירתו
- סעיף 31: הזכות של קהילות תרבותיות, דתיות או לשוניות ליהנות מתרבותן, לקיים פולחן או להשתמש בלשונן.
- סעיף 32: חופש המידע, כולל כל המידע שנצא אצל הממשלה
- סעיף 33: הזכות לצדק בפעולות מנהליות של הממשלה
- סעיף 34: הזכות לפנות לערכאות
- סעיף 35: זכויות נחקרים, אסירים ועצירים, כולל זכות השתיקה, הזכות להימנע מהפללה עצמית, הזכות לייעוץ משפטי, הזכות להליך הוגן, חזקת החפות, איסור על סיכון כפול ואיסור על הפללה בדיעבד
- סעיף 36 פסקת הגבלה הקובעת כי הזכויות שלעיל עשויות להיות מוגבלות רק על ידי חוקים בעלי תחולה כללית (כלומר על כל האזרחים באופן שוויוני), ורק במידה שהמגבלה סבירה ומוצדקת ב"חברה פתוחה ודמוקרטית המבוססת על העקרונות של כבוד האדם, שוויון וחירות"[6].
- סעיף 37 מאפשר להגביל זכויות מסוימות בשעת חירום, אך מציב הגבלות פרוצדורליות נוקשות על הכרזת מצב חירום, ומגן על זכויותיהם של מי שיעצרו עקב הכרזה על מצב חירום.
הפרק השלישי: היחסים בין רמות הממשל השונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה עוסק ביחסים שבין הממשלה הלאומית, הפרובינציות והרשויות המקומיות. הוא קובע כי עליהן לעבוד בשיתוף פעולה ובתום לב למען האינטרסים של האזרחים, ודורש מהן לנסות ליישב מחלוקות בידידות טרם פנייה לערכאות.
הפרק הרביעי: הרשות המחוקקת[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה קובע כי הרשות המחוקקת היא הפרלמנט, ומגדיר את הרכבו ככולל שני בתים: האספה הלאומית (הבית תחתון) הנבחרת ישירות על ידי האזרחים, והמועצה הלאומית של הפרובינציות (הבית העליון) הנבחרת על ידי הפרלמנטים של הפרובינציות.
כמו כן, מגדיר פרק זה את העקרונות שלפיהם נבחרים ומפוזרים הבתים, כשירויות לכהונה בהם, דרישות לקוורמים (מספר משתתפים מינימלי בישיבה), נוהלי בחירת יושבי ראש, והסמכויות, הזכויות והחסינויות של הפרלמנט וחבריו. כן קובע פרק זה את יסודות הליך החקיקה, ומייחד הליכים שונים לחקיקת תיקונים לחוקה, חוקים שאינם מתערבים בענייני הפרובינציות, חוקים המתערבים בענייני הפרובינציות וחוקים בענייני תקציב.
הפרק החמישי: הנשיא והרשות המבצעת[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה מגדיר את מבנה הרשות המבצעת ואת סמכויות הנשיא כראש המדינה וראש הרשות המבצעת. בנוסף, הוא קובע את אופן בחירת הנשיא והדחתו על ידי האספה הלאומית, ואוסר על כהונת אדם אחד כנשיא למשך יותר משתי קדנציות בנות חמש שנים כל אחת. כמו כן, הוא קובע כללים באשר למינוי קבינט על ידי הנשיא, וקובע כי הנשיא והשרים אחראיים בפני הפרלמנט.
הפרק השישי: הפרובינציות[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה מקים את תשע הפרובינציות של דרום אפריקה וקובע את הסמכויות ואת המבנה של ממשליהן. גבולות הפרובינציות נקבעים לפי נספח 1A לחוקה.
הממשלות הפרובינציאליות מקבלות סמכויות בלעדיות לגבי מספר עניינים המנויים בנספח 5, וסמכויות חופפות לסמכות הממשל הלאומי לגבי נושאים אחרים המנויים בנפח 4. פרק זה קובע את התנאים והנסיבות שבעטיים יבגרו חוקים לאומיים על חוקי הפרובינציות ולהפך.
הפרק השביעי: הרשויות המקומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה עוסק בממשל במרה המוניציפלית. הוא מחייב הקמת רשויות מקומיות בכל שטח המדינה, ומסווג את הרשויות המקומיות לפי שלוש קטגוריות: אזורים מסוימים נשלטים על ידי רשות מקומית יחידה, ומסווגים ב"קטגוריה A"; ואחרים נשלטים על ידי שתי רשויות מקומיות: רשות אחת גדולה מ"קטגוריה C", המחולקת למספר רשויות קטנות יותר מ"קטגוריה B". פרק זה מעניק לרשויות המקומיות מספר סמכויות ביצועיות המנויות בנספחים 4 ו-5 לחוקה, ומורה על קיום בחירות לרשויות המקומיות מדי חמש שנים.
הפרק השמיני: מערכת המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה עוסק במערכת המשפט של דרום אפריקה. הוא מגדיר את ההיררכיה בין הערכאות השונות: בתי משפט שלום (Magistrates' Courts), בית המשפט הגבוה (High Court), בית המשפט העליון לערעורים וכן בית המשפט החוקתי. בנוסף, הוא עוסק במינוי שופטים על ידי לפי עצתה של ועדה למינוי שופטים בת עשרים וחמישה חברים, הכוללת פוליטיקאים ומשפטנים.
הפרק התשיעי: מוסדות לתמיכה בדמוקרטיה חוקתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה מקים מספר גופים נוספים שתפקידם להגן על הדמוקרטיה ועל זכויות האדם ולקדמם: נציב קבילות הציבור, מועצת זכויות האדם הדרום אפריקנית, הנציבות לקידום והגנה על הזכויות של קהילות תרבותיות, דתיות ולשוניות, הנציבות לשוויון מגדרי, מבקר המדינה, ועדת הבחירות, ורשות התקשורת העצמאית.
הפרק העשירי: השירות הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה מונה את העקרונות ואת הערכים שלאורם צריך השירות הציבורי לפעול, ומקים ועדה לפיקוח על השירות הציבורי.
הפרק האחד עשר: שירותי הביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה מעגן את מעמדם החוקתי של הצבא, של המשטרה ושל שירותי המודיעין. הוא מכריז כי הנשיא הוא המפקד העליון של הצבא, אך קובע תנאים להפעלתו ומחייב דיווח על פעולות הצבא לפרלמנט. המשטרה נמצאת באחריות הממשל המרכזי, אך כפופה לפיקוח מצד הפרובינציות.
הפרק השנים עשר: מנהיגים מסורתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה מכיר במעמדם ובסמכותם של מנהיגים מסורתיים ושל החוק השבטי המסורתמסי, הכפוף לחוקה.
הפרק השלושה עשר: תקציבים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה עוסק בתקציבים הציבוריים של המדינה. הוא קובע כי הוצאה תקציבית תהיה רק על פי חוק (לאומי או פרובינציאלי לפי העניין), ומורה על חלוקה הוגנת של התקציבים בין הפרובינציות והרשויות המקומיות השונות. כמו כן, הוא מסמיך את הפרובינציות ואת הרשויות המקומיות להעלות שיעורי מס שונים. כן מחייב פרק זה שקיפות תקציבית בכל רמות הממשל, ומסמיך את משרד האוצר לפקח על תהליכים תקציביים. בנוסף, פרק זה מטיל מגבלות מסוימות על הרכש הממשלתי, ועל החוב הממשלתי, ומקים מוסדות כלכליים כמו בנק מרכזי.
הפרק הארבעה עשר: הוראות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרק זה, האחרון בחוקה, קובע הוראות מעבר. ביניהן: קביעה כי הסכמים בינלאומיים שעליהם חתמה המדינה טרם קבלת החוקה ימשיכו לחייב אותה, קביעה שהסכמים חדשים יכנסו לתוקף רק לאחר שיאושררו על ידי הפרלמנט, קביעת חזקה שהדין הבינלאומי המנהגי חל בדרום אפריקה ככל שאינו סותר את החוק הלאומי שלה, ושבתי המשפט של דרום אפריקה חייבים לפרש את חוקי דרום אפריקה בהלימה לדין הבינלאומי.
בנוסף נקבעות בפרק זה הוראות שונות כגון:
- הסמכת הפרלמנט לחוקק כתבי זכויות שיוסיפו על הזכויות המוגנות בחוקה
- אישור הזכות להגדרה עצמית של קהילות בתוך המדינה
- חיוב מימון ציבורי למפלגות המיוצגות בפרלמנטים הלאומי והפרובינציאליים
- אישור האצלת סמכויות ברשות המבצעת
- פירוש חלק מהמונחים הכתובים בחוקה
- קביעה שמבין כל הנוסחים באחת עשרה השפות הרשמיות של המדינה, הנוסח האנגלי הוא הקובע
- ביטול החוקה הזמנית
- קביעת שם החוקה: "חוקת הרפובליקה של דרום אפריקה, 1996".
נספחים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנספחים לחוקה מתארים את דגל המדינה, מגדירים את החלוקות לפרובינציות, קובעים את נוסח השבועות הרשמיות של נושאי משרות פוליטיות ועוד.
תיקונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
סעיף 74 לחוקה קובע כי תיקונה יהיה ברוב של שני שלישים מחברי האספה הלאומית, ושאם התיקון קשור בענייני הפרובינציות או במגילת הזכויות, נדרש גם אישור של שש מבין תשע הפרובינציות במועצה הלאומית של הפרובינציות. יתר על כן, תיקון סעיף 1 לחוקה דורש רוב של שלושה רבעים באספה הלאומית. עד כה תוקנה החוקה שבע עשרה פעמים.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Barnes, Catherine; de Klerk, Eldred (2002).
- ^ Goldstone, Richard (1997).
- ^ Certification of the Amended Text of the Constitution of the Republic of South Africa [1996] ZACC 24, 1997 (2) SA 97, 1997 (1) BCLR 1 (4 December 1996), Constitutional Court (South Africa)
- ^ The last section is numbered 243, but a section 230A was inserted after section 230 by the Sixth Amendment.
- ^ Christian Lawyers Association v Minister of Health 1998 (4) SA 1113 (T).
- ^ s 36(1).