חוקת קוריאה הדרומית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הגרסה הראשונה של חוקת הרפובליקה של קוריאה

חוקת הרפובליקה של קוריאה היא המסמך החוקי העליון של קוריאה הדרומית, המקים ומסדיר את מעמדם של מוסדות השלטון. החוקה פורסמה לראשונה ב-17 ביולי 1948, והיא תוקנה לאחרונה ב-29 באוקטובר 1987.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל קוריאה הדרומית
ערך זה הוא חלק מסדרת
ממשל ופוליטיקה של קוריאה הדרומית

חוקת 1948 של קוריאה הדרומית, שנוסחה על ידי ד"ר צ'ין-או יו, יצרה שלטון מרכזי תחת הנשיא בסגנון חוקת רפובליקת ויימאר. היא תוקנה תשע פעמים ונכתבה מחדש חמש פעמים (1960, 1962, 1972, 1980, 1987). ב-1919 פרסמה הממשלה הזמנית של הרפובליקה של קוריאה (שהייתה בעצם ממשלה גולה) חוקה, אך היא לא יושמה בקוריאה הקולוניאלית תחת שלטון האימפריה היפנית.

חוקת 1949 תוקנה לראשונה ב-1952 לקראת בחירתו מחדש של לי סינג-מן, התיקון קבע בחירות ישירות לנשיאות (עד אז הנשיא נבחר בידי הפרלמנט) ובית מחוקקים דו-ביתי. ב-1954 העביר לי סינג-מן תיקון נוסף, שהסיר את הגבלת הכהונה של הנשיא והדגיש מודל כלכלי קפיטליסטי.

לנוכח מחאות ציבוריות נרחבות נגד המהלכים הללו, כוננה ב-1960 חוקה דמוקרטית יותר, שהקימה קבינט פרלמנטרי, בית מחוקקים דו-ביתי, ועדת בחירות וועדה חוקתית, והחזירה את בחירת הנשיא - שתפקידו הפך לטקסי - לידי הפרלמנט. בחוקה נקבע קיום בחירות גם לשופטי בית המשפט העליון ולמושלים המחוזיים וזכויות האדם הטבעיות נקבעו בחוקה.

בהפיכה שבוצעה ב-16 במאי 1961 בידי פאק צ'ונג-הי בוטלה חוקת 1960, וב-1962 כוננה חוקת הרפובליקה השלישית, שהיו בה קווי דמיון לחוקת ארצות הברית, כגון חזרה למשטר נשיאותי ובחירות ישירות לנשיאות, וכן תפקידים נומינליים של ביקורת שיפוטית.

ב-1972 כונן פאק את חוקת הרפובליקה הרביעית, שנקראה "חוקת יוסין", שהעניקה לנשיא סמכויות גורפות (כמעט דיקטטוריות), ואפשרה לו לרוץ לנשיאות בלי הגבלת מספר כהונות, כהונת הנשיא נקבעה לשש שנים, ובחירתו על-ידי העם במישרין שוב בוטלה - והפעם, במקום לעבור לידי הפרלמנט, היא עברה לידי חבר אלקטורים בשם "וועד איחוד הלאום", שהיה מפוקד גם על בחירת שליש מחברי הפרלמנט ואישור תיקונים לחוקה. לפי חוקת יוסין, לנשיא הייתה שליטה כמעט בלתי מוגבלת על הרשויות המחוקקת והשופטת - הנשיא יכל למנות ולפטר שופטים וכן לפזר את הפרלמנט ללא פיקוח של רשות אחרת; שליש מחברי הפרלמנט מונו על-ידי הנשיא, דבר שהקנה לו הלכה למעשה רוב מוחלט בפרלמנט; ועל וועד איחוד הלאום הוטלו הגבלות נוקשות כל-כך שרק מועמד אחד יכול היה לעמוד לבחירה לנשיאות.

לאחר שפאק נרצח בשנת 1979, קמה הרפובליקה החמישית וכוננה חוקת 1980 תחת הנשיא צ'ון דו-הואן. כוחו של הנשיא הופחת במידת מה: נאסר עליו להיבחר מחדש לאחר תקופת כהונה בת שבע שנים, חברי הפרלמנט שמונו בידי הנשיא בתקופת הרפובליקה הרביעית מעתה נבחרו בביחיות יחסיות-לאומיות, וסמכותו לפזד את הפרלמנט הוגבלה ואזונה על-ידי מתן סמכות לפרלמנט להביע אי-אמון בממשלה על בסיס הנהוג בצרפת. הגבלות הפעולה של וועד איחוד הלאום הוסרו מעליו, אך מעתה סמכות הוועד הייתה רק לבחור את הנשיא. נוסף על כך, בחוקה נקבע בית מחוקקים חד-ביתי והוקם קבינט.

לאחר הפגנות פרו-דמוקרטיות בשנת 1987, נכתבה הצעת חוקה חדשה. בחירת הנשיא חזרה להיות ישירה, ואכן וועד איחוד הלאום בוטל. הנשיא איבד את סמכותו לפזר את הפרלמנט, והממשלה הפסיקה להיות תלויה באמונו. הוקם בית משפט לחוקה אשר יכול לבטל חוקים לא-חוקתיים וכן לפזר מפלגות שמצען אנטי-דמוקרטי. הצעת החוקה הועברה על ידי האספה הלאומית ב-12 באוקטובר 1987, ואושרה במשאל עם עם רוב גדול של 93%, ב-28 באוקטובר. החוקה החדשה נכנסה לתוקפה ב -25 בפברואר 1988, כאשר רו טה-וו הושבע כנשיא.

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבוא, 130 הסעיפים וההוראות המשלימות מרכיבים יחדיו את החוקה, המקימה רשות מבצעת בראשות נשיא נבחר וראש ממשלה ממונה, בית מחוקקים חד-ביתי הנקרא האספה הלאומית, וכן מערכת משפטית המורכבת מבית המשפט החוקתי, בית המשפט העליון ובתי משפט מחוזיים.

רשויות השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשות המבצעת: הנשיא נבחר בבחירות בשיטה הרובנית ומכהן תקופת כהונה אחת של 5 שנים. ראש הממשלה ממונה על ידי הנשיא בהסכמת האספה הלאומית. אף על פי אינו נדרש בחוקה, הנשיא ממנה גם את השרים. הנשיא קים דיי-ג'ונג הפך את הממשלה לקבינט.

הרשות המחוקקת: האספה הלאומית מורכבת מלפחות 200 חברים (כיום 300) שנבחרים ל-4 שנים.

הרשות השופטת: נשיא בית המשפט העליון ממונה על ידי הנשיא ושאר 13 שופטי בית המשפט העליון ממונים על ידי הנשיא על פי המלצת נשיא בתי המשפט העליון באישור האספה הלאומית. השופטים מכהנים 6 שנים

החוקה מכריזה על דרום קוריאה כרפובליקה דמוקרטית, המשתרעת על "חצי האי הקוריאני והאיים הסמוכים לו", וקובעת כי "הרפובליקה של קוריאה תשאף לאיחוד ותגבש ותבצע מדיניות של איחוד בדרכי שלום המבוסס על עקרונות החירות והדמוקרטיה." ישנם סכסוכים על משמעות המינוח "חירות ודמוקרטיה", אבל התרגום המילולי של המונח בקוריאנית משמעו דמוקרטיה ליברלית.

זכויות הפרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכויות האדם מנויות בפרק 2 לחוקה: זכויותיהם וחובותיהם של האזרחים. אנשים לא יוענשו, לא יוצבו תחת הגבלות מונעות ולא יוטל עליהם לעבודות כפייה, אלא על פי הוראות החוק. מי שנעצר או מעוכב, חובה להודיע לו על סיבת מעצרו ועל זכותו לפגוש עורך-דין, ויש להודיע על כך לבני משפחתו. צווים צריכים להיות מונפקים על ידי שופט "באמצעות הליכים מתאימים" ונאשם יכול לתבוע על מעצר פסול במקרים מסוימים. עם זאת, זכויות הפרט מוגבלות על ידי הוראות חוקתיות אחרות וחוקים קיימים, כולל חוק הביטחון הלאומי, אשר מגביל את הזכות להליך הוגן.

בית המשפט לחוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה הנוכחית, שנכנסה לתוקף בשנת 1988 הקימה את בית המשפט לחוקה, על פי המודל האירופי. בית המשפט לחוקה הוא בית משפט מיוחד הקובע את חוקתיותם של חוקים, מכריע בסכסוכים בין גופים ממשלתיים, דן בתלונות חוקתיות שהוגשו על ידי אנשים, בהדחות בעלי תפקידים, ובפירוק מפלגות. בחוקות הקודמות היו צורות שונות של ביקורת שיפוטית, אך הרשות השופטת לא הפעילה עצמאות ממשית.

תשעת שופטי בית המשפט לחוקה מכהנים 6 שנים ולא מוגבלים במספר כהונות. נכון לחודש דצמבר 2004, בית המשפט לחוקה הכריז על 418 חוקים כבלתי חוקתיים וביטל 214 פעולות ממשלתיות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]