חוק איסור פעילות מסחרית במוסדות חינוך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חוק איסור פעילות מסחרית במוסדות חינוך, התשס״ח–2007, התקבל בכנסת ביום ט״ז בטבת התשס״ח (25 בדצמבר 2007), בעקבות הצעתו של חבר הכנסת זבולון אורלב. לפי חוק זה, חל איסור על מנהל מוסד חינוכי לאפשר פעולות מסוימות בשטחי המוסד כמו הצגת פרסומות, חלוקת מוצרי צריכה, מוצרי מזון, דוגמיות של מוצרים או כל חומר שיווקי אחר במוסד חינוכי.

פעילות מסחרית במוסדות חינוך אפשרית, רק כאשר ניתן היתר מיוחד מוועדה במשרד החינוך המטפלת בנושא. אם מנהל מוסד חינוכי יאפשר פעילות זו, הוא צפוי להערה משמעתית.

רקע לחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדי שנה בשנה, פועלים במוסדות החינוך אלפי גורמים חיצוניים המפעילים תוכניות מסוימות. מסקרים שהוגשו למשרד החינוך, עלה כי 36.5% מהגורמים החיצוניים הם גורמים מסחריים, שהמשרד לא קיבל בקשות לאישור פעילותם עליהם.

כאשר משרד החינוך מאפשר לגורמים עסקיים להפעיל תוכניות במוסדות חינוך, בלי שבחן את התוכן שלהן באופן מעמיק, ואישר או אסר על קיומן, הוא מותיר בידי אחרים את שיקול הדעת השמור למוסד החינוכי, לרבות בעניין תוכני השיעורים ודרכי העברת המסרים לתלמידים. בהעברת הסמכות הזאת מאפשר המשרד לאותם גורמים לקבוע את התכנים ולהחדיר מסרים שיווקיים לבתי הספר.

בעבר, חברות עסקיות אשר נכנסו למוסדות חינוך היו עושות זאת בכמה דרכים: פרסום, תרומה חומרית, הכנסת עזרי לימוד, העברת הרצאות חד־פעמיות, העברת תוכניות חינוכיות ומתן חסות לאירועים. עד אמצע שנות ה-90, היה מדובר בעיקר בעמותות ובקרנות פילנתרופיות. לאחר חמש עשרה שנה, מרבית התאגידים הגדולים בישראל החלו להפעיל תוכניות לימוד והעשרה בבתי ספר. ואז החלו תלונות לוועדה על פעילות של עסקים בבית-הספר ובמהלך תיעוד המסמכים שבו מכתבי תלונה של הורים על פעילות מסחרית המתקיימת בשטח בית-הספר. מכתבים אלה הופנו לטיפול הוועדה, ובסך הכל תועדו 9 פניות, שהן 12% מסך כל הפניות. 5 מהפניות הן מכתבי תלונה מרחבי הארץ שהופנו נגד העיתון "מעריב" על הכנסת סוכני מכירות בכסות של הרצאה חינוכית.

בעקבות כך, בשנת 2000 לראשונה כלל חוזר המנכ“ל של משרד החינוך סעיף המתנה פרסום מסחרי בבית הספר באישור ועדה מיוחדת שהוקמה לצורך כך - ״הוועדה לאישור שילוב פעילות מסחרית בבתי ספר״.

ועדה זו מורכבת מנציגים של משרד החינוך, משרד התמ“ת, הרשויות המקומיות, מנהלי בתי ספר ונציגות הורים, ותפקידה הוא להעניק אישורים לגופים מסחריים המעוניינים להיכנס לבתי הספר, אך היא אינה מחליטה לאילו בתי ספר ייכנסו התוכניות. זכות הבחירה ניתנת למנהלי בתי הספר.

כמו כן, מבחינת משרד החינוך, החשש העיקרי הוא מפרסומת מסחרית גלויה, ולכך נועדה הסדרת החוק אותו מפעיל המשרד.[1]

עיקרי החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק אינו אוסר תרומות כספיות של עסקים שאינן מלוות בפרסומת גלויה, או הפעלת תוכניות לימוד על ידי עסקים, בתנאי שקיבלו אישור לכך מהוועדה לשילוב הפרסומת המסחרית במוסדות חינוך.

הוועדה לאישור השילוב של פרסומת מסחרית במוסדות החינוך מונתה על ידי מנכ"ל המשרד, והיא פועלת על-פי הנחיות החשב הכללי באוצר ועל-פי קריטריונים המקובלים על הוועדה הבין-משרדית לאישור פרסומת מסחרית. תפקיד הוועדה הוא לבחון, לשקול, להתיר או לאסור שילוב פרסומת מסחרית, התקשרות, קבלה, ומתן של חסות בחומר לימודי וחינוכי.

יתרה מזאת, הוועדה גם בוחנת אירועים ופעילויות על כל סוגיהם במוסד החינוכי או בפעילות מטעמו, על פי שיקולים חינוכיים וחברתיים ערכיים ושוויוניים. הוועדה רשאית לשנות את הקריטריונים מעת לעת, והיא תדאג לפרסום השינויים בחוזר המנכ"ל. האישור מתקבל רק באמצעות מסמך שהונפק על ידי הוועדה, והוא האישור היחיד והבלעדי לפנייה למוסדות חינוך או לקיום פעילות. בעלי תפקידים במטה ובמחוזות, אינם רשאים להנפיק אישורים פרטניים לפעילות, אפילו אם ניתן אישור הוועדה לפעילות.

נוסף על כך, הוועדה בודקת וקובעת מהי פרסומת מותרת, מהם אמצעי הפרסום המותרים, היכן הפרסום מותר, ומהו אופן הצגתו. הוועדה בוחנת אם קיימת או נדרשת התקשרות משפטית, את מטרות הפרסום, המסרים הבאים לידי ביטוי בפרסום, אם קיימים בפרסום מרכיבים אשר עלולים לגרום להטעיית הציבור, אם הפרסום מחנך ואם הוא מהימן ותואם את המסר שהוא מפרסם. אם הוועדה מאשרת ומתירה פעילות המשלבת פרסומת מסחרית, התקשרות או מתן חסות לאחר בדיקת הבקשה, היא מציידת את הפונה באישור בכתב, אשר מפרט את כל תנאי ההיתר ומגדיר את תוקפו (זמן קצוב המוגדר בתאריך או בשנת לימודים). מלבד כל אלו, הוועדה מאפשרת הזדמנות שווה לכל העוסקים בתחום ושוקלת כל פנייה לגופו של עניין.

למרות זאת, בשנת 2009, התקבלו בוועדה 200 פניות של גופים מסחריים, ורק 20 מתוכם נענו בחיוב. המספר הרב של פניות לוועדה מצביע על הרצון הרב של עסקים בישראל המעוניינים לפעול בבתי ספר, ויש חשש שהדבר אינו נובע דווקא ממניעים חינוכיים, אלא לצורך מיתוג ופרסום ולצורכי רווח.

לכן, הוועדה בוחנת את תרומת הפעילות ואת החומרים או את ההתקשרות לחינוך ולקידומו, כל זאת בכפיפות לתנאים ולאמות מידה כלליים, מתוך כוונה לקדם נושאים שהמשרד מעוניין בהם.[2]

ענישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהלי מוסדות החינוך מחויבים לפעול בהתאם לחוקים ולתקנות העוסקים באיסור פרסומת מסחרית ואשר היא מכוונת לקטינים ולאיסור פעילות מסחרית במוסדות החינוך. כל בעל תפקיד, מנהל מוסד חינוכי ועובד הוראה או פיקוח שיתיר חלוקת מוצרים או פעילות המשלבת פרסומת מסחרית ויפעל בניגוד להנחיות המשרד עובר עבירה על פי "תקנות פרסומת מסחרית ודרכי שיווק מכוונים לקטינים (1991), מכוח חוק הגנת הצרכן, ועלול להיקרא לדין משמעתי ולשאת בתוצאות: יינקטו נגדו הצעדים המנויים בחוק להגנת הצרכן, (התשמ"א-1981).

החוק על איסור פעילות מסחרית במוסדות חינוך מטיל על מנהל המוסד החינוכי את מלוא האחריות לאיסור פעילות מסחרית במוסד החינוכי, אלא אם כן הוא קיבל אישור לכך מהוועדה. מצוין במפורש כי אי-עמידה בתנאיו תגרור את שלילתו לאלתר.[2]

פעולות אסורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי החלטת הוועדה, למנהל מוסד חינוך אסור לבצע את הפעולות הבאות מטעם עוסק או מפרסם בשטחו של מוסד החינוך:

(1) כניסה לשם פרסום, שיווק, קידום מכירות או הצגת מוצר או שירות מסחרי לכל מטרה שהיא, בשעות שבהן מתקיימת פעילות מוסד החינוך.
(2) הצגת פרסומות בכל דרך. איסור על פרסום של שמות מותגים ומוצרים על אבזרי לבוש וציוד, כגון חולצות ותיקים.
(3) חלוקת חומר פרסומי או מתנות, עריכת הגרלות או החתמת תלמידים על מסמכים, בשעות שבהן מתקיימת פעילות מוסד החינוך.
(4) שימוש בעזרי לימוד לשם פרסום או קידום מכירות.
(5) קבלת פרטים מזהים מתלמידים, שלהם או של בני משפחתם.[3]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Wikisource-logo.svg חוק איסור פעילות מסחרית במוסדות חינוך, בספר החוקים הפתוח
Emblem of Israel.svg היסטוריית החקיקה של חוק איסור פעילות מסחרית במוסדות חינוך, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]