חוק אכיפת פסקי חוץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוק אכיפת פסקי חוץ
Emblem of Israel.svg
פרטי החוק
תאריך חקיקה 20 בפברואר 1958
תאריך חקיקה עברי ל' בשבט תשי"ח
גוף מחוקק הכנסת השלישית
חוברת פרסום ספר החוקים 244, עמ' 68
הצעת חוק ממשלתית
משרד ממונה משרד המשפטים
מספר תיקונים 3
נוסח מלא הנוסח המלא
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958 עוסק באכיפה בישראל של פסקי דין שניתנו על ידי בתי משפט במדינה זרה. החוק חל על פסקי דין אזרחיים או פסקי דין לתשלום פיצויים או נזקים לצד שנפגע. לפסק דין זר אין תוקף בישראל כל עוד לא נקלט במשפט הישראלי. חוק אכיפת פסקי חוץ הוא המסלול העיקרי לקליטה זו.

בית המשפט רשאי להכריז על פסק חוץ כפסק אכיף, אם התקיימו מספר תנאים:

  1. סמכות – בית המשפט הזר שנתן את פסק החוץ היה מוסמך לתיתו על פי דיני אותה מדינה[1]. כמו כן, הפסק צריך להיות בר ביצוע במדינה בה ניתן[2].
  2. פסק דין חלוט – פסק החוץ אינו ניתן עוד לערעור[3]. דרישה זו נועדה למנוע מצב שבו פסק החוץ ייהפך בערעור במדינה הזרה, לאחר שנאכף בישראל. בית המשפט רשאי לחרוג מכלל זה אם קיימת הצדקה לכך ולאכוף פסק חוץ זמני או צו ביניים בענייני מזונות, גם כשהוא ניתן עוד לערעור.
  3. ניתן לאכוף את הפסק בישראל – החיוב שבפסק הדין ניתן לאכיפה על פי דיני מדינת ישראל, ותכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור[4]. לדוגמה, בית המשפט בישראל לא ייתן סעד של מלקות, בניגוד לחוק[5], גם אם ניתן היה לאכוף אותו על פי הדין הזר.
  4. הדדיות – במדינה הזרה אוכפים פסקי דין של בתי משפט ישראליים, או שהיועץ המשפטי לממשלה ביקש לאכוף את פסק החוץ למרות שלא מתקיימת הדדיות[6].

גם בהתקיים התנאים לעיל, אכיפת הפסק עלולה להימנע בשל קיומן של הגנות שונות המפורטות בחוק[7]. כמו כן, ככלל, לא ניתן לאכוף פסק חוץ שחלפו למעלה מ-5 שנים מאז ניתן, אלא בנסיבות מיוחדות[8].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.