חוק אן – חוק זכות יוצרים 1710
.svg) | |
| סמל בריטניה הגדולה (1707–1714) | |
| פרטי החוק | |
|---|---|
| שם רשמי | חוק לעידוד הלמידה על ידי הבטחת זכויות המחברים על עותקי ספריהם |
| תאריך חקיקה | 5 באפריל 1710 |
| גוף מחוקק | הפרלמנט של בריטניה הגדולה |
| שטחים שעליהם חל החוק |
ממלכת בריטניה הגדולה  |
| סטטוס החקיקה | בוטל |
| תאריך תחולה | 10 באפריל 1710 |
| נפקע על ידי | חוק זכויות היוצרים 1842 |
  | |
חוק אן, הידוע גם כחוק זכויות היוצרים משנת 1709 או חוק זכויות היוצרים משנת 1710 (המצוטט כ-8 Ann. c. 21 או 8 Ann. c. 19), היה חוק של הפרלמנט של בריטניה הגדולה שהתקבל בשנת 1710, והיה החוק הראשון שקבע זכויות יוצרים המוסדרות על ידי המדינה ובתי המשפט, ולא על ידי גורמים פרטיים.[1]
| תאריך | אירוע | משמעות |
|---|---|---|
| 1662 | חוק רישוי העיתונות | מונופול הדפסה והפצה לאגודת הסופרים |
| 1694 | פקיעת חוק 1662 | סיום המונופול וביטול הצנזורה |
| 12 בדצמבר 1709 | הגשת עתירה חדשה | הקמת ועדת ניסוח פרלמנטרית |
| 11 בינואר 1710 | הצגת הצעת החוק | "הצעת חוק לעידוד הלמידה" |
| 5 באפריל 1710 | אישור מלכותי | כניסת החוק לתוקף |
| 1774 | פסק דין "Donaldson v Becket" | קביעת מעמד החוק כמקור בלעדי לזכויות יוצרים |
| 1842 | חוק זכויות היוצרים 1842 | החלפת חוק אן |
רקע היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מערכת הרישוי הקודמת (1662–1694)
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפני חקיקת החוק בשנת 1710, הגבלות ההעתקה אושרו על ידי חוק רישוי העיתונות משנת 1662 (14 Cha. 2. c. 33). הגבלות אלו נאכפו על ידי גילדת המדפיסים ( Company of Stationers Worshipful ), שקיבלה סמכות בלעדית להדפסה ולצנזורה של יצירות ספרותיות. המערכת העניקה לאגודה מונופול מוחלט על הדפסה והפצה של ספרים בבריטניה, תוך שהיא משמשת גם כזרוע צנזורה ממשלתית.[2]
הצנזורה שהופעלה תחת חוק 1662 עוררה התנגדות ציבורית גוברת. מכיוון שהחוק היה זקוק לחידוש כל שנתיים, מחברים, מו"לים עצמאיים ובעלי עניין פעלו באופן שיטתי למנוע את הארכתו. המחאה התמקדה הן בהיבט הצנזורה והן במונופול הכלכלי שהעניק לאגודה שליטה מוחלטת על שוק הספרים.
תקופת המעבר (1694–1710)
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאשר פקע חוק 1662 בשנת 1694, הפרלמנט סירב לחדש אותו, וכך הסתיים המונופול הפורמלי של אגודת הסופרים והגבלות העיתונות.[3] החלטה זו יצרה חלל משפטי ששינה את התעשייה מן היסוד: ללא מסגרת חוקית המגנה על זכויות הדפסה, כל מדפיס יכול היה להדפיס כל יצירה ללא הגבלה.
במשך עשור פעלה האגודה כדי להחיות את מערכת הרישוי הישנה. עתירות חוזרות ונשנות הוגשו לפרלמנט, אך כולן נדחו. לנוכח כישלונות אלו, שינתה האגודה את האסטרטגיה שלה: במקום להדגיש את יתרונות המונופול למוציאים לאור, החלה להדגיש את החשיבות של הגנה על זכויות המחברים עצמם – טיעון שמצא אוזן קשבת יותר בקרב המחוקקים והציבור.
תהליך החקיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-12 בדצמבר 1709 הגישה אגודת הסופרים עתירה נוספת לפרלמנט, הפעם תוך שימת דגש על הגנת זכויות המחברים. בית הנבחרים נעתר לבקשה והקים ועדת ניסוח בראשות שלושה חברי פרלמנט: ספנסר קומפטון, קרייבן פייטון ואדוארד וורטלי.
ביום 11 בינואר 1710 הציג וורטלי את הצעת החוק תחת הכותרת "הצעת חוק לעידוד הלמידה ולהבטחת הקניין של עותקי ספרים לבעלים הזכאים להם" (A Bill for the Encouragement of Learning and for Securing the Property of Copies of Books to the rightful Owners thereof).[4]
הצעת החוק עברה תיקונים רבים במהלך הדיונים הפרלמנטריים. בית הלורדים הוסיף הוראות חשובות, ובראשן הרחבת חובת הפקדת עותקים לספריות האוניברסיטאות הסקוטיות. ב-5 באפריל 1710 קיבלה הצעת החוק אישור מלכותי, והחוק נכנס לתוקף ב-10 באפריל. החוק נודע כ"חוק אן" על שם המלכה אן שמלכה באותה עת.
תוכן החוק והוראותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבנה זכויות היוצרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מערכת דו-שכבתית של זכויות יוצרים נקבעה בחוק: תקופת הגנה ראשונית בת 14 שנה, עם אפשרות לחידוש לתקופה נוספת של 14 שנה אם המחבר עדיין בחיים.[4]
ספרים שכבר פורסמו לפני כניסת החוק לתוקף זכו לתקופת הגנה מיוחדת של 21 שנה, ללא אפשרות חידוש. הוראה זו באה להגן על ההשקעות הקיימות של המו"לים תוך קביעת מועד ברור לסיום ההגנה.
רישום והפקדה חובה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מנגנון רישום פורמלי נקבע בחוק: מחברים או מוציאים לאור נדרשו לרשום את זכויותיהם ב"ספר הרישום של אגודת המדפיסים" (Register Book of the Stationers' Company), כתנאי הכרחי לאכיפת זכויות היוצרים.
בנוסף חייב החוק הפקדת תשעה עותקים מכל ספר חדש בספריות ציבוריות מרכזיות: הספרייה המלכותית, ספריות אוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג', ארבע ספריות האוניברסיטאות הסקוטיות, ספריית Sion College בלונדון, והספרייה של Faculty of Advocates באדינבורו. מטרת הדרישה הייתה להבטיח שיצירות חדשות יהיו זמינות לציבור ללימוד ומחקר.
סנקציות ואכיפה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עונשים חמורים נקבעו על הפרת זכויות יוצרים. כל עותק מפר היה אמור להיהרס, והמפר נדרש לשלם קנס כבד הן לבעל זכויות היוצרים והן לממשלה. על העבירה חלה תקופת התיישנות קצרה של שלושה חודשים בלבד, אשר הקשתה על אכיפה יעילה.
בצד זאת כלל החוק גם הוראות לפיקוח על מחירי ספרים: אם נקבע שמחיר ספר גבוה מדי, יכול היה כל אדם להגיש תלונה לרשויות מסוימות – הארכיבישוף מקנטרברי, הלורד צ'נסלור, או שופטים בכירים – שהיו מוסמכים לקבוע מחירים מקסימליים.
מעבר לרשות הרבים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי אחד העקרונות המהפכניים של החוק, לאחר סיום תקופת ההגנה, זכויות היוצרים פוקעות באופן אוטומטי והיצירה עוברת לנחלת הכלל. חידוש זה איזן בין האינטרס של היוצרים לבין האינטרס הציבורי בגישה לידע ולתרבות.
קרב סוחרי הספרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]התפתחות המחלוקת
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך שנות ה-1730 וה-1740, כאשר תקופות ההגנה הראשוניות על פי חוק אן החלו לפקוע, פרץ סכסוך משפטי מתמשך המכונה "קרב סוחרי הספרים" (Battle of the Booksellers). המו"לים הלונדוניים, בעיקר אלו שהחזיקו בזכויות להדפסת יצירות מצליחות, טענו שמעבר לזכויות שניתנו על פי החוק, קיימת להם זכות נצחית בנויה על המשפט המקובל (common law).
המו"לים הסקוטיים, בראשם אלכסנדר דונלדסון, החלו להדפיס יצירות שתקופת ההגנה שלהן על פי חוק אן פקעה, וטענו כי החוק קובע בבירור שלאחר תקופה זו היצירות הופכות לנחלת הכלל. הדבר יצר תחרות משמעותית עם המו"לים הלונדוניים, שראו בכך פגיעה במונופול שלהם.
פסקי דין מכוננים
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
בשנת 1769, בפסק הדין Millar v Taylor, בית המשפט המלכותי קבע ברוב דעות של 3 מול 1 שקיימת זכות יוצרים נצחית במשפט המקובל, ושחוק אן רק מוסיף הגנה נוספת מעבר לזכות זו. פסק דין זה חיזק את עמדת המו"לים הלונדוניים והיווה תקדים משמעותי.[5]
אולם בשנת 1774, בפסק הדין המפורסם Donaldson v Becket, בית הלורדים הפך את ההחלטה הקודמת. בית הלורדים קבע שזכויות יוצרים ביצירות שפורסמו הן יצירה סטטוטורית בלבד ומוגבלות בזמן כפי שקובע חוק אן. פסק הדין דחה את הטענה לקיומה של זכות יוצרים נצחית במשפט המקובל, וקבע שלאחר תום תקופת ההגנה הקבועה בחוק, היצירות עוברות לרשות הרבים באופן סופי.[6]
כאשר החדשות על ההחלטה הגיעו לסקוטלנד, התקיימו חגיגות רחבות ברחובות אדינבורו, עם מדורות והארות ציבוריות. ההחלטה נתפסה כניצחון של חופש הידע והגישה לתרבות על המונופול של המו"לים הגדולים.[7]
השפעה והמשכיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבריטניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות התקופה הסוערת של קרב סוחרי הספרים, חוק אן נשאר הבסיס המשפטי לזכויות יוצרים בבריטניה במשך למעלה מ-130 שנה. החוק נשאר בתוקף עד שחוק זכויות היוצרים משנת 1842 (אנ') (5 & 6 Vict. c. 45) החליף אותו, תוך הארכת תקופות ההגנה ורפורמה במספר היבטים של דיני זכויות היוצרים.[8]
סיבות להחלפת החוק
[עריכת קוד מקור | עריכה]עד אמצע המאה ה-19 התברר שחוק אן כבר לא עונה על צורכי התקופה. המהפכה התעשייתית הביאה לשינויים משמעותיים בתעשיית ההדפסה: טכנולוגיות חדשות הפכו את ההדפסה לזולה ומהירה יותר, מספר הקוראים גדל, והפיראטיות הפכה לנפוצה יותר. תקופות ההגנה המקוריות של 14 ועוד 14 שנה נחשבו קצרות מדי, במיוחד עבור יצירות בעלות ערך מסחרי ארוך טווח.
בנוסף, הסנקציות שנקבעו בחוק התיישנו: קנס של פני אחד לכל דף נראה מגוחך במאה ה-19, ותקופת ההתיישנות של שלושה חודשים בלבד הקשתה על אכיפה יעילה. החוק התייחס רק ל"ספרים", בעוד שבמהלך המאה ה-18 וה-19 התפתחו צורות ביטוי נוספות שנדרשו להגנה – מאמרים, ליטוגרפיות, פרטיטורות ויצירות דרמטיות. הסחר הבינלאומי בספרים גדל, אך החוק לא התייחס כראוי לסוגיות של יבוא ויצוא.
חוק 1842 תיקן חלק מבעיות אלו: הוא האריך את תקופת ההגנה ל-42 שנה או לחיי המחבר בתוספת 7 שנים (הארוך מביניהם), הרחיב את ההגנה לצורות יצירה נוספות, והחמיר את העונשים על הפרות.
השפעה על ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוק אן השפיע באופן ישיר על התפתחות דיני זכויות היוצרים בארצות הברית. בשנת 1787, במהלך כנס החוקה, ג'יימס מדיסון הציע הוראה "להבטיח למחברים ספרותיים את זכויות היוצרים שלהם לזמן מוגבל". הצעה זו הובילה לסעיף זכויות היוצרים בחוקת ארצות הברית (סעיף I, סעיף 8, פסקה 8), המעניק לקונגרס סמכות "לקדם את התקדמות המדע והאמנויות השימושיות, על ידי הבטחת למחברים ולממציאים זמנים מוגבלים זכות בלעדית ליצירותיהם ולגילויים שלהם".[9]
בשנת 1790, הקונגרס הראשון חוקק את חוק זכויות היוצרים הראשון (Copyright Act of 1790), שנחתם על ידי הנשיא ג'ורג' וושינגטון ב-31 במאי. החוק האמריקאי העתיק כמעט מילה במילה את מבנה חוק אן, כולל תקופת ההגנה של 14 שנה עם אפשרות חידוש ל-14 שנה נוספות, ודרישות רישום והפקדה דומות.[10]
השפעה בינלאומית נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוק אן שימש השראה למדינות נוספות שפיתחו מערכות זכויות יוצרים משלהן. המודל הבריטי של זכויות יוצרים מוגבלות בזמן, המאזנות בין זכויות היוצרים לבין האינטרס הציבורי, השפיע על התפתחות דיני זכויות יוצרים ברחבי העולם, ובסופו של דבר על אמנות בינלאומיות כגון אמנת ברן להגנה על יצירות ספרותיות ואמנותיות.[11]
משמעות וחשיבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מהפכה מושגית
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוק אן נחשב לאבן דרך בהיסטוריה של זכויות יוצרים, שכן הוא סימן מעבר מהותי ממודל של הגנה על מונופול המו"לים למודל של הגנה על זכויות המחברים. לראשונה בהיסטוריה, זכויות יוצרים הוקנו במישרין למחברים עצמם, ולא למדפיסים או למו"לים. זהו שינוי מהפכני בתפיסת הקניין רוחני וזהות הזכאים להגנה על יצירות ספרותיות.
כפי שכתבה אורית פישמן אפורי: "זכויות יוצרים נולדו, בין היתר, מתוך הצורך לקדם מדיניות ציבורית, וזו מראשיתה ראתה בהפצת המידע והתכנים אינטרס ציבורי עליון. עם זאת, הסדרה זו באמצעות זכויות היוצרים נדרשה לפשר ולאזן בין אינטרסים מורכבים ולעיתים אף נוגדים."[12]
החוק גם קבע לראשונה את העיקרון שזכויות יוצרים הן זמניות ומוגבלות, ולא נצחיות. לאחר תקופת ההגנה, היצירות עוברות לרשות הרבים, שם הן זמינות לכולם לשימוש, העתקה, והפצה חופשית. איזון זה בין זכויות היוצר לבין האינטרס הציבורי נותר עקרון יסוד בדיני זכויות יוצרים עד ימינו.
רלוונטיות עכשווית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אף במאה ה-21, שופטים ואקדמאים מצטטים תכופות את חוק אן כמקור לעקרונות היסוד של דיני זכויות יוצרים. המתח המקורי בין הגנה על זכויות היוצרים לבין קידום הפצת הידע והתרבות נותר רלוונטי בעידן הדיגיטלי, כאשר טכנולוגיות חדשות מאתגרות את המסגרות המסורתיות של זכויות יוצרים.
העקרונות התועלתניים שבבסיס החוק – שזכויות יוצרים נועדו בראש ובראשונה לקדם את ההתקדמות התרבותית והחינוכית של החברה, ורק באופן משני להגן על אינטרסים כלכליים פרטיים – ממשיכים להדריך דיונים מדיניים על היקף ומשך ההגנה הראוי על זכויות יוצרים בעידן המודרני.
חוק אן ונחלת הכלל
[עריכת קוד מקור | עריכה]חוק אן היה הראשון ליצור באופן מפורש את המושג "נחלת הכלל" ("public domain") כחלק מאיזון זכויות היוצרים. כפי שמציין המשפטן שגיא לפיד: "חוק המלכה אן היה מהפכני בשלושה מובנים עיקריים... שלישית, המונופול שניתן ליוצר או המחבר ביצירתו בדמות זכות יוצרים, הוא זכות מוגבלת בזמן... בכך החוק יצר וביטא לראשונה את המושג נחלת הכלל – להלכה ולמעשה, דרך ההבחנה והאיזון בין הציבור ובין היוצר."[13]
העיקרון של מעבר יצירות לנחלת הכלל לאחר תקופה מוגבלת נותר יסוד מרכזי בדיני זכויות יוצרים ברחבי העולם, ומאפשר לציבור ליהנות מגישה חופשית ליצירות תרבות ולפתח אותן הלאה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הטקסט המלא של חוק אן – פרויקט אבאלון, בית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל
- Statute of Anne – Primary Sources – מקורות ראשוניים בנושא זכויות יוצרים (1450–1900)
- The Statute of Anne – באתר Copyright History
- England and the Statute of Anne – פרק מתוך הספר Copyright law and practice מאת ויליאם פאטרי
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Rose, Mark (1993). Authors and Owners: The Invention of Copyright. Harvard University Press. pp. 47–48.
- ↑ Patterson, Lyman Ray (1968). Copyright in Historical Perspective. Vanderbilt University Press. pp. 113-121.
- ↑ Deazley, Ronan (2004). On the Origin of the Right to Copy. Hart Publishing. pp. 13-30.
- 1 2 The Statute of Anne, 1710 – Full Text, Avalon Project, Yale Law School
- ↑ Millar v Taylor (1769) 4 Burr. 2303, 98 ER 201
- ↑ Donaldson v Becket (1774) 2 Brown's Parl. Cases 129, 1 Eng. Rep. 837
- ↑ Forbes, Robert (1896). The Lyon in Mourning, vol. 3, p. 294
- ↑ Alexander, Isabella (2010). Copyright Law and the Public Interest in the Nineteenth Century. Hart Publishing. pp. 45-67
- ↑ Goldstein, Paul (1994). Copyright's Highway: From Gutenberg to the Celestial Jukebox. Hill and Wang. pp. 45-50
- ↑ Lessig, Lawrence (2004). Free Culture. Penguin Press. pp. 86-87
- ↑ Ricketson, Sam; Ginsburg, Jane C. (2006). International Copyright and Neighbouring Rights: The Berne Convention and Beyond. Oxford University Press. Vol. 1, pp. 40-45
- ↑ אורית פישמן אפורי, "זכויות היוצרים בראי ההיסטוריה: יין ישן בכלי חדש", אוניברסיטת תל אביב
- ↑ שגיא לפיד, "על יום החג של (נחלת) הכלל", משפט ועסקים, 2019