חוק ביטול העבדות 1833
.svg) | |
| פרטי החוק | |
|---|---|
| מדינה | הממלכה המאוחדת |
| שם רשמי | חקיקה בדבר ביטול העבדות בכל המושבות הבריטיות; לקידום תעשיית העבדים המשוחררים; ועל פיצוי האנשים שהיו זכאים עד כה לשירותיהם של עבדים כאלה. |
| תאריך חקיקה |
28 באוגוסט 1833  |
| גוף מחוקק | |
| שטחים שעליהם חל החוק | |
| הסכמה מלכותית | מטעם ויליאם הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת (28 באוגוסט 1833) |
| תיקונים לחוק | אין |
| סטטוס החקיקה | בוטלה ב-1998, במסגרת רפורמה במערכת החוקים הבריטית. חקיקה נגד עבדות עדיין קיימת בבריטניה על אף ביטול החוק. |
| תאריך תחולה | 1 באוגוסט 1834 |
  | |
חוק ביטול העבדות של 1833 (באנגלית: Slavery Abolition Act 1833) היה חוק שנחקק בידי הפרלמנט הבריטי בתקופת ממשלת בריטניה בראשות צ'ארלס גריי, רוזן גריי השני, ולפיו בוטלה העבדות ברוב מושבות האימפריה הבריטית. החקיקה הובילה לשחרור יותר מ-800,000 אפריקאים משועבדים באיים הקריביים ובדרום אפריקה וכן מספר פחות יותר של עבדים בקנדה. לצו ניתנה הרשאה מלכותית מטעמו של ויליאם הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת, ב-28 באוגוסט 1833 והוא נכנס לתוקף ב-1 באוגוסט 1834.
מספר גורמים הובילו להעברת החקיקה בפרלמנט. כלכלת בריטניה הייתה בתנופה באותה תקופה, וכאשר נוצרה מערכת חדשה של מסחר בינלאומי, המושבות הקריביות מחזיקות העבדים - שעיקר כלכלתם התמקדה בייצור סוכר דרך העבדת העבדים - לא יכלו עוד להתחרות עם כלכלות מטעים גדולות יותר כמו אלו של קובה הספרדית והאימפריה הברזילאית. סוחרים החלו לדרוש לשים קץ למונופולים בשוק הבריטי שהחזיקו המושבות הקריביות ודחפו במקומו לשוק חופשי. המאבקים המתמשכים של אפריקאים משועבדים לקבלת חירות והחשש הגובר מפני התקוממויות עבדים בקרב בעלי מטעים היו גורם מרכזי נוסף למעבר החקיקה.
פעילים מתנגדי-עבדות בריטים התנגדו באופן פעיל לסחר העבדים האטלנטי מאז שנות ה-70 של המאה ה-18 (כמה עצומות ביטול שאורגנו ב-1833 לבדה זכו לתמיכה קולקטיבית של 1.3 מיליון חותמים). עמדות מתנגדי עבדות כאלה התפשטו לקנדה העליונה (לימים אונטריו), והשפיעו על העברת החוק להגבלת העבדות משנת 1793, החקיקה הראשונה מסוג זה במושבות בריטניה. עם זאת, במושבות המזרחיות של קנדה התחתית (קוויבק המודרנית), נובה סקוטיה וניו ברנזוויק, ניסיונות להביא לחקיקה דומה לא צלחו. ב-1793, למשל, הציג חבר האספה הלאומית פייר-לואי פאנט הצעת חוק לאספה לביטול השעבוד בקנדה התחתית, אך הצעת החוק התפוגגה לאחר כמה מושבים של האספה ומעולם לא הגיעה להצבעה.
במקום זאת, אתגרים משפטיים בודדים שהועלו לראשונה בסוף המאה ה-17 ערערו את מוסד השעבוד באזורים אלה. מקרה חשוב אחד התעורר בפברואר 1798, כאשר אישה משועבדת בשם שרלוט נעצרה במונטריאול וסירבה לחזור אל הבעלים שלה. היא הובאה בפני ג'יימס מונק, שופט ספסל המלך תומך ביטול העבדות, ששחרר אותה על בסיס עניין טכני. על פי החוק הבריטי, ניתן היה לעצור אנשים משועבדים רק בבית תיקון, לא בבתי כלא נפוצים, ולא היו בתי תיקון במונטריאול. שרלוט ואשה משועבדת נוספת בשם ג'ודית שוחררו בהתאם באותו חורף. מונק קבע בפסק דינו כי יחיל פרשנות זו לחוק על מקרים עתידיים כתקדים. מקרה משמעותי נוסף משנת 1798 הגיע לבית המשפט באנאפוליס רויאל, נובה סקוטיה, כאשר קצין צבא מקומי, פרדריק ויליאם הכט, ביקש להוריש את תאריו ונכסיו לאישה משועבדת בשם רייצ'ל ברוס. לאחר משפט ממושך, חבר המושבעים דחה את תביעתו של הכט, וקבע במקום זאת שברוס היא משרתת חופשייה. אולם פסיקות בתי משפט במקרים כאלה לא תמיד העדיפו אמנציפציה. רק שנתיים לאחר המשפטים של שרלוט וברוס, אישה משועבדת בשם ננסי עתרה למען החופש שלה בבתי המשפט בניו ברנזוויק. ארבע עשרה שנים קודם לכן, ננסי ברחה עם בנה ושלושה אחרים, אך הם נתפסו והוחזרו לבעליה, חוואי ומתיישב בשם קיילב ג'ונס. העמדה שהציגו עורכי הדין שלה היה שעבדות הייתה מנהג מקובל חברתית אך לא הוכר רשמית בניו ברנזוויק. החלטת השופטים פוצלה, וננסי נשארה משועבדת.
חוק ביטול העבדות לא התייחס במפורש לצפון אמריקה הבריטית. מטרתה הייתה דווקא לפרק את עבדות המטעים בקנה מידה גדול שהתקיימה במושבות הטרופיות של בריטניה, שם האוכלוסייה המשועבדת הייתה בדרך כלל גדולה מזו של המתיישבים הלבנים. אפריקאים משועבדים בצפון אמריקה הבריטית היו מבודדים יחסית ומספרם קטן בהרבה. כחוק אימפריאלי, חוק ביטול העבדות שחרר לחלוטין פחות מ-50 אפריקאים משועבדים בצפון אמריקה הבריטית. עם זאת, עבור רוב האנשים המשועבדים בצפון אמריקה הבריטית, החוק הביא רק לשחרור חלקי, שכן הוא שחרר רק ילדים מתחת לגיל שש, בעוד שאחרים היו אמורים להישמר על ידי בעליהם לשעבר למשך ארבע עד שש שנים נוספות כחניכים. ממשלת בריטניה העמידה 20,000,000 פאונד לרשות בעלי העבדים רשומים חוקית כדי לשלם עבור נזקים שנגרמו להם, אך אף חלק מהתקציב לא נשלח לבעלי עבדים בצפון אמריקה הבריטית. גם מי ששועבדו לא קיבלו שום פיצוי. החוק גם הפך את קנדה לטריטוריה חופשית לאפרו-אמריקאים משועבדים מארצות הברית. אלפי עבדים נמלטים ושחורים חופשיים הגיעו לאחר מכן לאדמת קנדה בין 1834 לתחילת שנות ה-60, במהלכן הסלים המאבק בין תומכי למתנגדי העבדות בארצות הברית לכדי מלחמת האזרחים האמריקאית.