חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד, התשמ"ז-1987 אושר בכנסת ב-17 במרץ 1987, ובוטל עם כניסתו לתוקף, ב-1 באפריל 2004, של חוק גיל פרישה, שכולל הוראה המחליפה את חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד. החוק קבע: "נקבע בהסכם קיבוצי גיל פרישה לעובדת הנמוך מגיל פרישה שנקבע בו לעובד, תהא לעובדת זכות, על אף האמור באותו הסכם קיבוצי, לפרוש מעבודתה בכל גיל שבין גיל הפרישה שלה ובין גיל הפרישה שנקבע לעובד" (סעיף 2 לחוק).

רקע לחקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוקים המסדירים את גיל הפרישה בשירות המדינה נקבע גיל פרישה שווה לנשים ולגברים. מחוץ לשירות המדינה נקבע גיל הפרישה בעיקר בהסכמים אישיים, שיצרו הבחנה בין נשים לגברים, וקבעו את גיל הפרישה כ-60 שנים לאישה ו-65 שנים לגבר. הבחנה זו נדונה בוועדות ציבוריות אחדות, שהמליצו על קביעת גיל פרישה אחיד וגמיש לנשים ולגברים,[1] אך המלצות אלה לא מומשו.

בשנת 1984 התבקשה ד"ר נעמי נבו לפרוש לפנסיה מעבודתה בסוכנות היהודית בהתאם לחוקת העבודה, שבה נקבע גיל פרישה של 60 שנים לנשים ו-65 לגברים. ד"ר נבו פנתה בתביעה לבית הדין האזורי לעבודה[2] ואחר כך לבית הדין הארצי לעבודה לאפשר לה להמשיך בעבודתה עד גיל 65. בדצמבר 1986 דחה בית הדין הארצי לעבודה את בקשתה.[3] בעקבות הפניית תשומת הלב הציבורית לאפליה זו הגישו חברי הכנסת חיים רמון, שולמית אלוני ושרה דורון את הצעת חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד.[4] דברי ההסבר להצעת החוק נימקו את הצורך בחוק:

גיל הפרישה המוסדר היום בהסכמים קיבוציים, גורם לאפליה בין גברים ונשים בכך שעובדת נאלצת לפרוש מעבודתה ברוב המקרים חמש שנים לפני גיל הפרישה של העובד.
חובת הפרישה המוקדמת של העובדת פוגעת במי­שרין באפשרויות קידומה בעבודה, בהשתכרותה, ובאפשרותה לצבור זכויות פנסיוניות.
מטרת החוק המוצע היא לבטל את האפליה הקיימת בעניין זה ולקבוע גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד.
יחד עם זאת מוצע לאפשר לעובדת, לפי רצונה, לשמור על זכותה לפרוש מעבודתה לפני גיל הפרישה האחיד, אם יש לה זכות כזו לפי ההסכם הקיבוצי החל עליה.

חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד לא חל על המקרה של ד"ר נבו (שהגיעה לגיל פרישה קודם לחקיקת החוק). היא עתרה לבג"ץ נגד בית הדין הארצי לעבודה, וב-1990 פסק בג"ץ שגיל הפרישה השונה יבוטל.[5]

על חקיקתו של חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד במהלך הדיון המשפטי בעניינה של ד"ר נבו העירה פרופ' נילי כהן:

קיומו של חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד עשוי היה להביא לאחת משתי מסקנות פרשניות נוגדות בעניינה של נעמי נבו: האחת, קונסטיטוטיבית, לפיה ביקש החוק לשנות את המצב המשפטי: עד לאותו חוק הייתה ההפליה מטעמי מין מותרת בכל הנוגע לגיל פרישה. תחולתו של החוק אינה רטרואקטיבית, ולכן נעמי נבו אינה זכאית לכל סעד. המסקנה האחרת, הדקלרטיבית, היא זו שאומצה על ידי בית המשפט. לפיה עמדתו של החוק בכל הנוגע להפליה בגיל הפרישה מטעמי מין, היא הצהרתית. דהיינו גם לפני חקיקת החוק הייתה הפליה כזו פסולה, ובית המשפט רשאי להעניק סעד על פי עקרונותיה של השיטה כדי למנוע הפליה זו.[6]

הוראות החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסעיף העיקרי בחוק קובע: "נקבע בהסכם קיבוצי גיל פרישה לעובדת הנמוך מגיל פרישה שנקבע בו לעובד, תהא לעובדת זכות, על אף האמור באותו הסכם קיבוצי, לפרוש מעבודתה בכל גיל שבין גיל הפרישה שלה ובין גיל הפרישה שנקבע לעובד".

"הסכם קיבוצי" מוגדר בחוק זה "לרבות צו הרחבה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, ולרבות הסדר קיבוצי" זו הגדרה מרחיבה, הכוללת למעשה כל הסדרה קיבוצית של גיל הפרישה. עם זאת, הסעיף אינו חל על הסכם אישי שבו נקבע לעובדת גיל פרישה נמוך מזה שנקבע בהסכמים החלים על גברים. בחוק גיל פרישה נסגרה פרצה זו, בקביעה שבסעיף 4 לחוק "הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו, הוא גיל 67 לגבר ולאישה".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]