חוק דוברז'ה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

במדע המדינה, חוק של דוברז'ה קובע כי במערכת בחירות רובנית בחירות אזוריות חד נציגיות נוטות ליצור מערכת דו-מפלגתית. באופן משלים, במערכת בחירות יחסית ובמערכת הרובנית המאפשרת סיבוב שני כאשר אין זוכה בחצי מהאלוקטורט תתקיים מערכת רב-מפלגתית.[1][2] הגילוי של נטייה זו מיוחסת למוריס דוברז'ה, סוציולוג צרפתי שתיאר את הנטייה במספר מאמרים שפרסם במהלך השנים 1950-1960. מחקרים נוספים בנושא, החלו לתאר את אפקט כ-"חוק" או עיקרון.

החוק של דוברז'ה מצביע על קשר או סינתזה בין המערכת המפלגתית לבין שיטת הבחירות: בעוד שייצוג יחסי יוצר את התנאים הנדרשים להתפתחות של מפלגות, מערכת רובנית דוחקת לשוליים מפלגות קטנות. כתוצאה מכך נוצרת תופעה המוכרת שמערכת דו-מפלגתית.

בפועל ברוב המדינות המקיימות מערכת בחירות רובנית קיימות יותר משתי מפלגות. כך בעוד שבארצות הברית קיימות שתי מפלגות דומיננטיות, בבריטניה, קנדה והודו קיימים באופן עקבי בתי נבחרים רב מפלגתיים.[3][4] אריק דיקסון וקן שקבה טוענים כי קיים כוח נגדי לחוק דוברז'ה. ברמה הלאומית, מערכת רובנית אומנם מעודדת יצירה של מערכת דו מפלגתית, אבל במחוזות ריבוי שסעים חברתיים והצורך ברוב מוחלט יכול להוביל להצלחה של יותר משתי מפלגות ברמה הארצית.[5]

מנגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיטת בחירות רובנית מתפתחת לעתים תכופות מערכת דו-מפלגתית. בשיטה זו, לבוחרים ניתנת אפשרות לבחור במועמד יחיד מתוך מספר מועמדים במחוז המתחרים על מושב יחיד. כיוון שרק המועמד בעל מספר הקולות הגדול ביותר נבחר נוצרים תנאים המתגמלים את שתי המפלגות הגדולות והיכולים להרתיע צדדים שלישיים מלהתמודד.

דוברז'ה מצביע על שתי סיבות לכך שמערכת בחירות רובנית חד נציגית מעודדת יצירה של שתי מפלגות גדולות בלבד. הראשונה, כתוצאה מאיחוד כוחות של המפלגות הקטנות המתמודדות כמפלגה יחידה והשנייה היא העדפה של הבוחרים שלא להצביע למפלגות בעלות סיכוי קטן לזכות.[6][7]

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Riker, William H. (1982). "The Two-party System and Duverger's Law: An Essay on the History of Political Science". American Political Science Review. 76: 753–766. doi:10.1017/s0003055400189580. JSTOR 1962968. (subscription required (help)).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Grzymala-Busse, Anna (31 בדצמבר 2014). "Remembering Duverger". Mischiefs of Faction. 
  2. ^ Sartori, Giovanni (1994). Comparative Constitutional Engineering: An Inquiry into Structures, Incentives and Outcomes. Macmillan. 
  3. ^ Dunleavy, Patrick (18 ביוני 2012). "Duverger's Law is a dead parrot. Outside the USA, first-past-the-post voting has no tendency at all to produce two party politics". blogs.lse.ac.uk. 
  4. ^ Dunleavy, Patrick; Diwakar, Rekha (2013). "Analysing multiparty competition in plurality rule elections". Party Politics 19 (6): 855–886. doi:10.1177/1354068811411026. 
  5. ^ Dickson, Eric S.; Scheve, Kenneth (2010). "Social Identity, Electoral Institutions and the Number of Candidates". British Journal of Political Science 40 (2): 349–375. JSTOR 40649446. doi:10.1017/s0007123409990354. 
  6. ^ Schlesinger, Joseph A.; Schlesinger, Mildred S. (2006). "Maurice Duverger and the Study of Political Parties". French Politics 4: 58–68. doi:10.1057/palgrave.fp.8200085. אורכב מ-המקור ב-24 July 2011. בדיקה אחרונה ב-17 בדצמבר 2011. 
  7. ^ Wada, Junichiro. The Japanese Election System: Three Analytical Perspectives.