חוק הגבלת העתירות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוק העתירות הכנסייתי 1532, נקרא גם חוק הגבלת העתירות וחוק העתירות, היה חוק של הפרלמנט האנגלי. החוק הועבר ב-1533. הוא נחשב על ידי היסטוריונים רבים לחוק שהתחיל לבנות את הבסיס החוקי של הרפורמציה האנגלית.

החוק, שהטיוטה שלו נכתבה על ידי תומאס קרומוול מטעם המלך הנרי השמיני, אסר כל עתירה לאפיפיור ברומא בנוגע לעניינים דתיים או אחרים והפך את המלך לסמכות החוקית הסופית בכל עניינים כאלה באנגליה, ויילס ונחלות אנגליות אחרות. עניין זה הושג על ידי הטענה שאנגליה הייתה אימפריה והכתר האנגלי היה כתר אימפריאלי – ההיסטוריונים של הנרי טענו שהם יכולים לעקוב אחר הייחוס של הנרי עד ברוטוס והנפילה של טרויה.

החוק הפך את קבלת סמכות האפיפיור או קיום פסקי הדין של האפיפיור בענייני כנסייה, דת ואחרים לבלתי חוקיים. שנה לאחר חקיקתו, נחקק חוק העליונות (1534) שהפך את הנרי ל"ראש העליון היחיד על פני האדמה של הכנסייה האנגלית"

החוקים הללו אפשרו לתומאס קרנמר להעניק להנרי את הגט המיוחל מהמלכה קתרין מאראגון, כדי שהוא יוכל להתחתן עם אן בוליין.

P La Liberte.png ערך זה הוא קצרמר בנושא היסטוריה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.