חוק הגיוס הלאומי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חבורת נשים בונות מטוס יפני, 1944

חוק הגיוס הלאומי נחקק בהוראתו של ראש ממשלת יפן, פומימרו קונואה בפרלמנט היפני. החוק נועד לחזק את כלכלת האימפריה היפנית במהלך מלחמת סין–יפן השנייה.

לחוק הגיוס הלאומי היו חמישים סעיפים, שקבעו את השליטה הממשלתית בארגונים אזרחיים (כולל איגודי עובדים), הלאמת התעשייה האסטרטגית, פיקוח מחירים, קיצוב והלאמת כל כלי התקשורת ביפן[1]. החוקים נתנו לממשלה את הסמכות להשתמש בתקציבים ללא הגבלה כדי לסבסד את המלחמה ולפצות את היצרנים על הפסדים שנגרמו כתוצאה מגיוס המפעלים והעובדים בזמן המלחמה. בשמונה עשר מתוך חמישים סעיפי החוק עונשים על המפרים אותו. חוז זה היה בסיס להקשחת צנזורה באימפריה היפנית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק נקבע כלא חוקתי שהוצג לדיון בינואר 1938, אך התקבל בסופו של יום לאחר לחצים כבדים מהצבא היפני הקיסרי והוא נכנס לתוקף כבר במאי 1938. החוק בוטל בדצמבר 1950 על המפקד העליון של כוחות הברית ששלט ביפן לאחר כניעת האימפריה היפנית.

פקודת השירות הלאומי הייתה חוק משלים שהוציא ראש הממשלה קונואה אישר, החוק הסמיך את הממשלה לגייס כל עובד (אזרח) כדי להבטיח אספקה מספקת של עובדים בתעשיית נשק אסטרטגית, למעט מקרים חריגים שמשוחררים בשל לקות פיזית או נפשית.

התוכנית יצא לפועל בניצוחו של משרד הרווחה היפני ובשיאה גויסו כ-1,600,000 גברים ונשים. הפקודה הוחלפה על ידי חוק הניוד של שירות העבודה הלאומי במרץ 1945, אך גם הוא בוטל בדצמבר 1945 על ידי המפקד העליון של כוחות הברית לאחר שהאימפריה היפנית נכנעה לבעלות הברית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Pauer, Japan's War Economy, pp.13