חוק הדלות הגוברת
חוק הדלות הגוברת הוא כלל שקבע קרל מרקס ב"הקפיטל" וב"המניפסט הקומוניסטי" שלו, לפיו עתיד המרדף הכפייתי של הקפיטליסטי אחר רווח עודף להוביל לדלות ולסבל הולכים וגוברים של מעמד הפועלים, ועל–ידי כך להחיש את קיצו של הקפיטליזם במהפכה אלימה.
סתירות הקפיטליזם הבורגני[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב"המניפסט הקומוניסטי" וב"הקפיטל" שלו קבע מרקס כי בקפיטליזם קיימות מספר סתירות פנימיות העתידות להביא באופן "בלתי נמנע, כמו חוק של טבע" לחורבנו. סתירות פנימיות אלו הן במקובץ "חוק הדלות הגוברת":
- סתירה ראשונה: חוק שיעורי הרווח הנופלים: לפי מרקס, הבורגנות הקפיטליסטית, מטבעה, חותרת לשמר ולהגדיל את שיעורי הרווח שלה, אך אלו נוטים מטבעם ליפול. לפי נוסחת הרווח של מרקס, שיעור הרווח הוא תוצאה של חלוקת הרווח בהון הקבוע (בעיקר מכונות ומבנים) וההון המשתנה (הכולל בעיקר את שכר העובדים). בתחרות עם קפיטליסטים אחרים, חייב הקפיטליסט לשכלל ולהגביר את המיכון ומכאן את גודל ההון הקבוע. כדי לשמור על גודל ערך עודף זהה, לפיכך, הוא חייב להקטין את היקף ההון המשתנה, היינו, הוא חייב להקטין את שכרם של העובדים. מאחר שהתחרות מובילה לייעול הייצור ולהורדת מחירים, הבורגני חייב לתבוע מהפועל לעבוד תמורת שכר מוקטן זה יותר שעות ובעבודה קשה יותר: "ככל שמתרחבת מערכת המכונות וחלוקת העבודה, כן גדלה גם כמות העבודה".
- סתירה שנייה: חוק הדלות הגוברת של הפרולטריון: הגברת הייצור וייעולו ולצידו הקטנת השכר גורמים לדחיקת פועלים רבים אל מחוץ למעגל העבודה, ולסיפוח מעמדות נוספים למעמד הדלות. העלאה בשכר והגדלת הרווחים סותרים זה את זה ו"האביונות מתפתחת ביתר מהירות אף מן האוכלוסייה והעושר". לפיכך, הגברת העוני והדלות בחברה הקפיטליסטית היא הכרחית.
- סתירה שלישית: חוק המשברים והשפל: הפרולטריון שהפך אביון אינו יכול לרכוש את התוצרת שמייצרת הבורגנות ולכן נוצר "עודף ייצור", משברים חוזרים ונשנים ומגיפות של שפל וברבריות הנובעות מ"עודף ציוויליזציה". כדי להתגבר על הבעיה הבורגנות משמידה כוח ייצור ופולשת לשווקים חדשים, ובכך היא גם גורמת להאחדה של החברה כפרולטריון גדול וגם להתפשטות העוני מארצות המקור של הייצור הקפיטליסטי לכל רחבי העולם.
- סתירה רביעית: חוק גידול האבטלה: השמדת הסחורה והפלישה לשווקים חדשים ומיכונם בהתאם לאופן הייצור הקפיטליסטי מוביל לפי מרקס להחרפה מתמדת של המשברים (מחזור עסקים). בין הקפיטליסטים לבין עצמם מתפתחת תחרות מחריפה והולכת.
- סתירה חמישית: חוק גידול הריכוזיות בתעשייה: עם החרפת התחרות בתוך הבורגנות, היא מתחילה לאכול את עצמה. ההון מתרכז בידיים מעטות יותר ויותר, והקפיטליסטים הקטנים יותר פושטים רגל ונבלעים בתוך הקפיטליסטים הגדולים יותר. המצב הסופי הוא כזה שבו מעמד זעיר של בעלי הון שולט בהמון פרולטרי רחב.
- סתירה שישית: חוק האימפריאליזם הקפיטליסטי: השאיפה להגדיל כל הזמן את הרווחים ודלותו הגוברת של הפרולטריון גורמת לקפיטליזם לחתור להרחבת המערכת למדינות אחרות, אך פעולה זו גורמת למלחמות המחלישות את המערכת הקפיטליסטית ומביאות בסופו של דבר להתמוטטותה: "ריכוז אמצעי הייצור והחיברות של העבודה מגיע לבסוף לנקודה שבה הם הופכים בלתי-תואמים למעטה הקפיטליסטי. המעטה נשבר לרסיסים. פעמון האשכבה של הרכוש הפרטי הקפיטליסטי נשמע. הגזלנים הופכים לנגזלים."
הבטחת המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
"חוק הדלות הגוברת" של מרקס היה הבטחה לכך ש"כליונה [של הבורגנות] וניצחונו של הפרולטריון – משניהם כאחד אין מפלט" ("המניפסט הקומוניסטי"). הייצור הקפיטליסטי מוביל באופן בלתי נמנע, כמו "חוק טבע" לשלילתו הוא. ההיסטוריה, לפי מרקס, מתקדמת באופן דיאלקטי, כשכל התפתחות (תזה) טומנת בתוכה את סתירתה (אנטיתזה). עצם עלייתו לגדולה של הקפיטליזם הבורגני מכילה בתוכה באופן בלתי נמנע את הסתירה המובנית ותביא בהכרח לנפילתו.
המשטר היחיד היכול להיות פטור מסתירה פנימית כזו ולהביא לקיצה את ההתפתחות ההיסטורית הוא הפרולטריון. לפי מרקס, "כל חברה עד כה הייתה מושתתת... על הניגוד בין מעמדות מדכאים ומדוכאים", אך עם המהפכה הפרולטרית, יבטל הקניין הפרטי העומד ביסוד הניגוד המעמדי והפרולטריון שיהפוך "בדרך מהפכה למעמד השליט... [יבטל] בכוח-הזרוע את יחסי הייצור הישנים... [ומתוך כך] את התנאים לקיום של ניגוד מעמדי, של מעמדות בכלל ומכאן גם את שלטונו הוא כמעמד". במילים פשוטות, עם ביטול הקניין הפרטי, יחדלו הבדלים בין בני האדם להתקיים, ולכן ההתפתחות ההיסטורית שכוחה נובע מניגוד זה תבוא אל קיצה.
מרקס לא קבע לוח זמנים מוגדר וחד-משמעי לנפילתו ההכרחית של הקפיטליזם ועליית המשטר הסוציאליסטי, אך מדבריו היה ברור כי המהפכה עתידה להתחיל במדינות בהן הגיע הקפיטליזם לבשלות—מעמד פועלים הולך וגדל החי בעוני ונישול הולכים וגוברים מול קבוצה קטנה והולכת של בעלי-הון גדל והולך.
מדוע לא מומשה המהפכה?[עריכת קוד מקור | עריכה]
כבר בסוף חייו של מרקס, שמת בשנת 1883, וביתר שאת בשנים שאחרי מותו, היה ברור כי הכיוון ה'הכרחי' שהתווה מרקס להתפתחות ההיסטורית אינו מתממש בפועל ולמעשה, מתרחש ההפך הגמור: רמת החיים של הפועלים במדינות שבהן היה הקפיטליזם 'בשל' עלתה בהתמדה, ומספר שעות העבודה הממוצע שלהם ירד. במקום יאוש הולך ומתעצם ומשברים הולכים ומחריפים התקיים שיפור הדרגתי ברמת החיים, כשברוב המדינות המתועשות קמות מפלגות ששמו להן למטרה לשפר את מצבם של העובדים לא באמצעות מהפכה אלימה, כפי שתבע מרקס, אלא באמצעות שינוי חוקתי והדרגתי.
יתר על–כן, מאוחר יותר, כאשר התרחשו מהפכות סוציאליסטיות במדינות שונות, הן צלחו אך ורק במדינות אגרריות, לא מתועשות ולא 'בשלות' מבחינה קפיטליסטית כמו רוסיה או סין, אך נכשלו לחלוטין במדינות המתועשות (כמו בגרמניה או אוסטריה), או אפילו לא הגיעו עד כדי לניסיון משמעותי למהפכה (כמו בבריטניה או ארצות הברית).
סוגיות אלו לא היו עניין היסטורי שולי של מועדה המדויק של המהפכה או פרטי-הפרטים של ההתפתחות ההיסטורית הדיאלקטית. הדואליזם של הון ועבודה וההתנגשות ההכרחית בין מעמד הפועלים לקפיטליסטים הם ליבה של התאוריה המרקסיסטית. נטישתם לטובת שינוי הדרגתי, כפי שטענה לו התנועה המתחזקת והולכת של הסוציאל-דמוקרטיה עמד בסתירה ברורה גם לתאוריה של מרקס וגם לפרקסיס המרקסיסטי: אם בקצה הדרך של הקפיטליזם לא ניצבת באופן הכרחי מהפכה, הרי שכל ההתפתחות ההיסטורית שחזה מרקס בטלה מעיקרה.
רוזה לוקסמבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוזה לוקסמבורג התמודדה בשנת 1900 עם הטענות הסוציאל-דמוקרטיות של אדוארד ברנשטיין פנים אל פנים וטענה ב"רפורמה או מהפכה":
- "סוציאליזם יהיה התוצאה של צמיחת הסתירות בכלכלה הקפיטליסטית והבנת מעמד הפועלים של אי-האפשרות לדכא סתירות אלו באמצעות שינוי חברתי. אם הולכים בנתיב הרוויזיוניסטי, התנאי הראשון מוכחש והשני נדחה... [ו]אנו עוברים כאן בקו ישר לזניחה מוחלטת של ההשקפה המעמדית".
במילים אחרות, אם הקפיטליזם אינו הרע המוחלט שיש למגרו, וקניין פרטי אינו גזל כך שאפשר לפסוע בנתיב של שילוב ו'התאמה' של הקפיטליזם, הארגומנט הבסיסי של המרקסיזם מתפוגג. הוגים סוציאליסטים אמצו מספר גישות כדי להתמודד עם הסתירה לכאורה בין המציאות בפועל להתפתחות ההיסטורית של עוני הולך וגובר שסופו מהפכה אותו חזה מרקס.
לנין[עריכת קוד מקור | עריכה]
ולדימיר איליץ' לנין טען ב"אימפריאליזם, השלב הגבוה ביותר של הקפיטליזם" כי את הסתירה לכאורה בין המציאות לתאוריה המרקסיסטית ניתן להתיר אם מבינים כי האימפריאליזם האירופי הוא השלב האחרון והגבוה ביותר של הקפיטליזם—שלב המונופולים שאחריו המהפכה בוא תבוא. לנין מצטט את פרידריך אנגלס במכתב למרקס משנת 1858 בו הוא מציין כי "הפרולטריון האנגלי הופך למעשה יותר ויותר בורגני, כך שהבורגנית מכל האומות מייעדת את עצמה כך נראה למצב של אצולה בורגנית ופרולטריון בורגני לצידה". הוא ממשיך במכתב אחר של אנגלס משנת 1882 לקרל קאוצקי בו הוא מציין כי "אין כאן [באנגליה] מפלגת פועלים, יש רק שמרנים וליברלים-רדיקלים, והעובדים שותפים בעליצות לחגיגת המונופול של אנגליה בשוק העולמי ובקולוניות".
לפי לנין, ניתן להבחין כאן בהתפתחות דיאלקטית התואמת את התאוריה של מרקס. הוא מציין מערכת של סיבה ומסובב, תזה ואנטיתזה: הסיבות הן ניצול העולם כולו על ידי בריטניה, מעמדה המונופוליסטי בשוק העולמי והמונופול הקולוניאלי שלה, והתוצאה היא שחלק מהפרולטריון הבריטי הופך בורגני ו"מרשה לעצמו להיות מולך על ידי אנשים שנקנו על–ידי או לפחות שוחדו על ידי הבורגנות".
הבעיה העיקרית בטיעונו של לנין היא שהוא אינו משלים או משכלל את טיעונו של מרקס אלא מציע תאוריה הסותרת אותו בצורה בוטה. מרקס טען כי הבורגנות חייבת באופן בלתי נמנע לכרות את קברה. זהו כורח בלתי-נמנע תחת מערכת המטריאליזם ההיסטורי ומרקס הדגיש שוב ושוב שתהליך ההתפתחות שתיאר אינו מסלול אפשרי אחד אלא נתיב הכרחי "כמו חוק טבע". הוא לא הותיר מקום כלשהו לבחירה חופשית של הבורגנות או לאופן כלשהו בו היא יכולה לעכב את ההתפתחות ההיסטורית.
אפשר לומר, כמובן, כי לנין ביקש להשלים את מה שמרקס חיסר, אך מפאת כבודו לא אמר זאת במפורש. בעיה אחת עם הסבר זה היא שאם מסלול ההתפתחות הדיאלקטי של מרקס שגוי, הדבר מערער את תקפות התורה כולה, שכן בהתפתחות תוך כדי סתירות שבנה מרקס השמטה או שינוי של שלב מסוים בתהליך מפריכה אותו מעיקרו.
טרוצקי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאון טרוצקי, במאמר לכבוד "תשעים שנה למניפסט הקומוניסטי" משנת 1937 אימץ את הסברו של לנין וכינה את טענתם המקורית של מרקס ואנגלס "שגיאה" הנובעת "מאי-הערכה מספקת של האפשרויות העתידות שהיו טמונות בקפיטליזם, ומצד שני מהערכת-יתר של בשלותו המהפכנית של הפרולטריון".
טרוצקי ממשיך ומבאר:
- "ניסיון הקומונה הפריזאית הוכיח שהפרולטריון, ללא מפלגה מהפכנית מתאימה בראשו, איננו יכול ליטול את הכוח מהבורגנות. בינתיים, התקופה המתמשכת של שגשוג קפיטליסטי לא הביאה לחינוך האבנגרד המהפכני, אלא להתנוונות בורגנית של האריסטוקרטיה הפועלית, שהפכה למכשול הראשי למהפכה פרולטרית. מטבע הדברים, לא יכלו מחברי המניפסט לחזות 'דיאלקטיקה' זו.
- "המניפסט לא הסיק את המסקנה המתבקשת לגבי המונופול, שהפך למבנה הקפיטליסטי השליט בתקופתנו, ומהווה את התנאי המוקדם החשוב ביותר לכלכלה סוציאליסטית. לאחר מכן, ב"הקפיטל", הציג מרקס את הנטייה הקיימת בתחרות החופשית לעבור למונופול. היה זה לנין שתרם את האפיון המדעי של הקפיטליזם המונופוליסטי בחיבורו על האימפריאליזם".
במילים אחרות, לפי טרוצקי מרקס שגה תחילה בנבואתו ב"מניפסט הקומוניסטי" (משנת 1848) אך אחר–כך תיקן אותה ב"הקפיטל" (משנת 1867). התאוריה עצמה עומדת על כנה, מרקס פשוט נחפז מדי. למעשה, לפי שעה התהליך המתרחש הפוך לתאוריה שלו—במקום שמעמד הפועלים יתרחב והזעיר-בורגנות תלך ותשקע עד שתסתפח אליו, מעמדה צומח וגואה, משום ש"המדינה הבורגנית מכוונת זה זמן ארוך את מדיניותה לשימור מלאכותי של שכבות זעיר-בורגניות". במקביל, "ההתפתחות הטכנולוגית וייעול התעשייה יוצרים אבטלה כרונית ומשמשים מחסום לפרולטריזציה של הזעיר-בורגנות". אולי משמעותי מכל, "התפתחות הקפיטליזם האיצה את גדילתן של שכבות טכנאים, אדמיניסטרטורים, בעלי מקצועות חופשיים, בקיצור כל אלה הקרויים 'המעמד הבינוני החדש'".
התוצאה הסופית של התפתחויות היא חד-משמעית, טוען טרוצקי:
- "מעמדות הביניים, שלהיעלמותם התייחס המניפסט בצורה החלטית, מהווים אפילו בארץ כה מתועשת כגרמניה את מחצית האוכלוסייה. בכל אופן, ההשתמרות המלאכותית של השכבה הזעיר-בורגנית המיושנת איננה משככת את הסתירות החברתיות אלא להפך, היא מוסיפה להם ארסיות מיוחדת, ויחד עם חיל המובטלים המתמיד היא מהווה את אחד הביטויים הממאירים ביותר של שקיעת הקפיטליזם."
שרשרת טיעוניו של טרוצקי מכילה מספר סתירות תמוהות. ראשית, הוא טוען כי טיעונו של לנין ביחס לאימפריאליזם מהווה "אפיון מדעי" של התורה המרקסיסטית המתוקנת ובאותה נשימה מביא כדוגמה לכך את גרמניה, שקשה לטעון כי היה לה אי פעם בסיס אימפריאלי של ממש. במטבע דומה, הוא טוען כי ההתפתחות הטכנולוגית יוצרת אבטלה כרונית המשמשת "מחסום לפרולטריזציה" ובו-זמנית "חיל המובטלים המתמיד" מהווה עדות לסתירות החברתיות ו"מהווה אחד הביטויים הממאירים ביותר של שקיעת הקפיטליזם"—כלומר, האבטלה מקדמת ומעכבת את המהפכה, מהווה עדות לשקיעת הקפיטליזם, ובמקביל חוסמת את הפרולטריזציה.
פענוח הסתירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרקס ביסס את נוסחת שיעורי הרווח שלו על חלוקת הרווח בהון הקבוע וההון המשתנה. גם אם מקבלים את החלוקה הבסיסית של מרקס—ורוב הכלכלנים נוטים היום לדחות אותה כהותה—אין שום הכרח ששיעורי הרווח של הקפיטליסט יפלו בגלל הגברת המיכון. ישנם שכלולים וחידושים רבים במיכון, לדוגמה, המביאים דווקא לירידה בשיעור ההון הקבוע. מעבר לשימוש בחשמל וברכיבים אלקטרוניים, למשל, מביא בדרך כלל לירידה כזו. נוסף על-כך, לעיתים קרובות שילוב מכונה חדשה ומורכבת דורש לעיתים מיומנות גבוהה יותר של פועלים, כך שמיכון ועליה בשכר עשויים ללכת יד-ביד ואינם סותרים מטבעם. מפעלי פורד, בהם לוותה הכנסת הסרט הנע בהעלאה ניכרת בשכר מהווים דוגמה סותרת מובהקת לעיקרון זה של מרקס. התאוריה של מרקס גם עומדת בסתירה לעובדה שלעיתים קרובות ההתרחשות האופיינית לתעשייה אינה של 'גוויעה' אל שיעורי רווח נמוכים יותר אלא 'זליגה' הדרגתית לתעשייה-אחות שכנה ורווחית יותר. ואחרון, כפי שמציין קרל פופר, 'כלל הטבע' שקובע כי הקפיטליסט חייב לחתור תמיד לאחוז רווח מרבי (בניגוד לגובה רווח אבסולוטי) הוא יציר דמיונו של מרקס, לא דבר המעוגן במציאות הכרחית או ממשית.
טענתו של מרקס בדבר הגברת ריכוז ההון היא אחת הטענות שנטען כי אושרו על–ידי המציאות בפועל, עם היווצרותן של חברות ענק רב–לאומיות, טראסטים וחברות החזקה. אלא שגם כאן ישנן בעיות עובדתיות. ראשית, מאחר שכמעט כל החברות הגדולות הן חברות בורסאיות, בפועל גדל במידה ניכרת מספר האזרחים שיש להם עניין ובעלות בחברות אלה, בין כמשקיעים ובין כבעלי עניין, כך שההון עובר תהליך ביזור ולא של ריכוז. שנית, מרקס מתעלם מן האפשרות של היווצרות תחומי פעילות חדשים שבהם החסמים לכניסה לשוק נמוכים בהרבה. הכללים של מרקס עשויים להיות תקפים בתעשיות ותיקות ומולאמות-למחצה כמו נפט, תעופה או רכב, אך הם מופרכים בצורה בולטת כאשר בוחנים את ההתרחשויות בתחום המחשבים והתכנה, למשל.
נבואתו של מרקס בדבר דלות גוברת והולכת של מעמד הפועלים, התרחבותו המתמדת, והארכת יום העבודה לא התממשה בגלל תפישה שגויה של מרקס את שוק העבודה. בהתייחסות כלכלנית שגורה, שוק העבודה הוא ככל שוק: מקום בו נפגשים מוכרים וקונים, עובדים ויזמים, המתמקחים ביניהם על גובה המחיר בו יוכל היזם לשכור את שירותיו של העובד. במערכת כזו שני הצדדים נהנים מחופש בחירה, וגובה המחיר נקבע על–פי כללי ביקוש והיצע.
על–פי תפישתו של מרקס, מצב כזה לא ייתכן. בשנת 1848 כתב מרקס ב"מניפסט הקומוניסטי": "דברי-ימיה של כל חברה עד כה הם דברי–ימיה של מלחמת מעמדות". עשרים שנה אחרי–כן, כאשר הוציא את "הקפיטל", שיקפה התאוריה שפיתח את התפישה שכל הקשרים החברתיים נובעים בראש ובראשונה משייכות מעמדית. או, במילים אחרות, בחברה של מרקס אין פרטים הפועלים על פי בחירה חופשית, ישנם רק מעמדות הפועלים ומשתנים על–פי הגזירה ההיסטורית.
משא ומתן חופשי בין פרטים בשוק, כפי שהניחו הכלכלנים הקלסיים, עומד בסתירה לכלל זה ולכן היה חייב להיפסל. מרקס פסל את הרעיון של בחירה חופשית, בהגדירו את העובד כחופשי להלכה, אך עבד בפועל; ואת היזם הקפיטליסטי כמי שחייב 'מטבעו' לרדוף אחר רווח מרבי. במקביל הוא דחה את עקרון ההיצע והביקוש בשוק העבודה, שכן היחסים שבין בני אדם חייבים היו לדידו להישלט על ידי העיקרון האסנציאליסטי של המעמד, לא על–פי כללים משתנים בשוק.
כדי לשמר את העיקרון שבני–אדם חייבים לפעול על פי תודעתם המעמדית ואינם חופשיים לפעול על פי הכרתם היה צריך מרקס להוסיף לתורתו רובד נוסף: כדי שהעובדים יהיו למעשה עבדים ולא חופשיים לבחור, התחייב שהיצע העובדים יעלה תמידית על הביקוש לעובדים. יתר על–כן, היחס בין היצע וביקוש היה חייב להחריף עם הזמן. ואכן המציאות מורה כי ברוב שוקי העבודה בעולם, רב ההיצע על הביקוש.