חוק ההתיישנות

חוק ההתיישנות
פרטי החוק
תאריך חקיקה	27 במרץ 1958
תאריך חקיקה עברי	ו' בניסן תשי"ח
גוף מחוקק	הכנסת השלישית
שטחים שעליהם חל החוק	ישראל
חוברת פרסום	ספר החוקים 251 מ-6 באפריל 1958, עמ' 112
הצעת חוק	ממשלתית
משרד ממונה	משרד המשפטים
מספר תיקונים	9
נוסח מלא	הנוסח המלא

חוק ההתיישנות, תשי"ח–1958 קובע את כללי ההתיישנות במשפט אזרחי בישראל. חוק זה הוא החוק המרכזי העוסק בהתיישנות במשפט אזרחי, ובנוסף לו ישנם הסדרי התיישנות בחוקים אחרים, ביחס לנושאים המוסדרים בהם.

היסטוריה חקיקתית

דברי ההסבר להצעת החוק הסבירו את מטרתה:

החוק המוצע בא לקבוע חוק אחיד וכולל בדבר התיישנותן של תביעות אזרחיות. כיום מפוזרות ההלכות בנדון על פני חוקים מרובים, פיזור המביא בעקבותיו שוני לא רצוי בארכן של התקופות לגבי סוגים שונים של תביעות. כמו כן, רוב ההלכות הקשורות בפרשת ההתיישנות הנן נחלת החקיקה העותמנית אשר אינן עונות, בדרך כלל, על הבעיות שהתעוררו מאז ועד עתה.

שלושה טעמים עיקריים מנו חכמים בעקרון ההתיישנות:
א. הקושי לשמור, זמן רב מדי, על ראיות והוכחות.
ב. מהירות התנועה והחיים של התקופה החדשה, בה חייב כל אדם לדעת מה הן זכויותיו ומה הן חובותיו.
וג. ההשהיה הארוכה מדי בהגשת התביעה יש בה ריח של מחילה וויתור^[1].

הוראות החוק

החוק קובע כי "תביעה לקיים זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה." כך, התובע יוכל לממש זכותו בכל דרך אחרת המותרת בחוק, למשל, בהליכי גבייה על-פי חוק – פקודת המיסים (גביה) – ככל שאינם דורשים התערבות בית משפט.

נהוג לקבוע שההתיישנות בישראל דיונית (למעט הסדרי התיישנות ספציפיים, כגון התיישנות בגין אי התאמה לפי חוק המכר). כך למשל, נושה שיש לו על חובו ערבון, משכנתה, משכון או שעבוד כיוצא באלה, אין בהתיישנות הדיונית של החוב – המונעת הגשת תביעה בבית המשפט – כדי לפגוע בזכותו המהותית להיפרע מן השעבוד (סעיף 20 לחוק ההתיישנות). כך גם למשל, פסק דין שאינו טעון ביצוע, אינו נתון להתיישנות כלל, ואולם בית המשפט קבע כי הדבר לא חל על סעדים הצהרתיים שעניינם in rem, כלומר, שאינם תקפים כלפי הכלל כמו זכויות קנייניות. הפסיקה נעוצה בהיגיון לפיו אין מקום לאפשר לעקוף את דיני ההתיישנות באמצעות פסקי דין הצהרתיים (למשל, להכריז שהמניות שייכות לבעל מניות מסוים ובכך לאפשר ביצוע או לעקוף התיישנות בקניין).

באופן דומה, גם חובות שניתנים לביצוע לפי חוק המיסים (גבייה) אינם ניתנים להתיישנות, על פי הכלל שאינם טעונים ביצוע. הכוונה היא בעיקר שניתן לקזז חיובים בגין חוב שהתיישן, אך האפשרות של אכיפה פרטית טרם נידונה, אף שלכאורה אמורה להתאפשר במצב כזה (דבר הנחשב לא רצוי וסביר שיפסל ויביא לביאור המצב המשפטי).

ואולם, חרף הוראת החוק לפיה ההתיישנות במשפט האזרחי היא ככלל דיונית (סעיף 2 לחוק ההתיישנות), וחרף פסיקה ענפה לפיה ההתיישנות היא דיונית, בפועל מקובל בספרות המשפטית לזהות מאפיינים מהותיים של טענת ההתיישנות. כך, למשל, בית המשפט העליון פסק שהתיישנות חלה על חובות ארנונה וכי אדם יכול לפנות לבית המשפט כדי להכריח רשות מקומית שלא לגבות ארנונה שהתיישנה^[2], אף כאשר דובר בגבייה המכונה "גבייה פאסיבית", דהיינו, הימנעות מלספק אישור כי לחייב אין חובות כלפי העירייה. דוגמה נוספת ניתן לאתר בהצעה לתיקון חוק ההתיישנות, שם מוצע לקצר את תקופת ההתיישנות ל-4 שנים. למרות הכלל לפיו שינויים בכללים פרוצדורליים חלים רטרואקטיבית, בחוק הוראות מעבר לפיהן מי שנותרו לו למעלה מ-4 שנים לתבוע יוכל להמתין 4 שנים, ומשחלפו למעלה מ-4 שנים מאז החל מרוץ ההתיישנות ועד ששונה החוק יוכל ליהנות מיתרת הזמן שנותרה לו בטרם התיקון.

אף שההתיישנות היא בעיקרה דיונית, חוק ההתיישנות עצמו נוקט בלשון ממנה עולה כי הזכות שמתיישנת היא דווקא זכות מהותית ולא הזכות לנהל הליך משפטי דיוני. החוק מבחין היטב בין התביעה המהותית המתיישנת לבין ההליך הדיוני של מימוש התביעה, המוכנה "תובענה" ומוגדר כ"הליך אזרחי בפני בית משפט". הבחנה זו מודגשת בסעיף 4 לחוק, העוסק ב"תובענה על תביעה", וכן בסעיף 5 לחוק הדן ב"תביעה שלא הוגשה עליה תובענה". הצעת חוק דיני ממונות משמרת גישה זו, וסעיף 822 מגדיר "תביעה" בתור זכותו של אדם לדרוש את קיומה של זכות העומדת לו כלפי אדם אחר, ומאמץ את ההגדרה הקיימת של תובענה כ"הליך אזרחי בפני בית משפט".

פרופ' ישראל גלעד מסביר כי הזכות המהותית המדוברת, אותה מגדיר חוק ההתיישנות כמושא ההתיישנות, היא למעשה זכות שניונית. לשיטתו, יש להבחין בין שני סוגי זכויות רלוונטיים. הזכות הראשונית של אדם מתבטאת בחיוב משפטי של אחר לעשות מעשה או להימנע ממעשה, וכשזכות זו מופרת, קמה זכות שניונית והדין מכיר בזכות של הנפגע לקבל סעד בדמות כסף או אכיפה. אבחנה נוספת שלעיתים מובילה לבלבול בפסיקה היא בין זכות מושגית לזכות קונקרטית.

מגבלות על העלאת טענת התיישנות

על העלאת טענת התיישנות, ככל טענה משפטית לזכות, מוטלות מגבלות, כלליות ופרטניות, בהן ניתן למנות את אלה:

מגבלה כללית, החלה על כל העלאת טענה משפטית, היא כי יש להעלותה בדרך מקובלת ובתום לב. טענת התיישנות המועלית שלא בדרך מקובלת או בחוסר תום לב, עשויה לגרור תוצאת מניעוּת והשתק מהעלאתה.
אין נזקקים לטענת ההתיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה (סעיף 3 לחוק ההתיישנות).
התובע מוגבל מלטעון טענת התיישנות כנגד טענת קיזוז או תביעה שכנגד שהועלתה בתגובה לתביעתו שלו, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות (סעיף 4 לחוק ההתיישנות).

תקופות התיישנות

לעניין התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (סעיף 5 לחוק ההתיישנות) מבחינים בין כזו שבמקרקעין וכזו שלא: (1) בשאינו מקרקעין – ההתיישנות היא לאחר 7 שנים; (2) במקרקעין – 15 שנה; אלא אם כן נרשמו בספרי האחוזה/פנקס השטרות – ואז תקופת ההתיישנות היא 25 שנה.

בעלי דין רשאים להסכים, בחוזה בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק ההתיישנות, ובתביעה שעניינה אינו מקרקעין – גם על תקופת התיישנות קצרה מן הקבועה בחוק, ובלבד שלא תקצר משישה חדשים (סעיף 19 לחוק ההתיישנות).

כלל מועד היווצר העילה המתיישנת וחריגיו

שאלה יסודית היא מתי מתחיל מניין תקופת ההתיישנות. הכלל הוא כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה" (סעיף 6 לחוק ההתיישנות). מכאן, שעילת תביעה תתיישן אוטומטית אם הזמן בין מועד היווצר העילה לבין מועד הגשת התביעה, ארוך מהתקופה הקבועה בחוק.

לכלל זה נוצרו חריגים, שהביאו לדחיית המועד לתחילת מניין ההתיישנות. דוגמאות:

חריג "התיישנות שלא מדעת" קובע כי אם נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה (סעיף 8 לחוק ההתיישנות).
מקום שנוצר פער בין "מועד היוולד העילה", לבין מועד "היוודעה" לתובע נטתה הפסיקה לקבוע כלל של "ידיעת עיקרי עילת התביעה".
חריג אחר העוסק ב"עילת המרמה", קובע כי הייתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה (סעיף 7 לחוק ההתיישנות). בעקבות ביקורת שהועלתה בספרות תוקן חריג זה, וכעת ידיעה נדרשת רק אם התרמית או האונאה תרמו לאי הידיעה; שכן אחרת אין מקום להבחין בין עוולת המרמה לעוולות אחרות בהן סטנדרט הגילוי הוא לפי סעיף 8.

המושג "עילת התובענה" כשלעצמו טעון הכרעה שיפוטית, ואינו זהה לזכות המהותית לתבוע. בלשון חוק ההתיישנות, הזכות המהותית מכונה "תביעה", ואילו ההליך המשפטי להוצאה לפועל של זכות זו מכונה "תובענה". כך, המושג "עילת התובענה" בהקשר של חוק זה הוא למעשה מסכת עובדתית ומשפטית המצמיחה זכויות קונקרטיות לסעד. השאלה מתי נולדת (accrues) עילת תובענה לפי סעיף 6 הייתה מושא לדיונים בפסיקת בתי המשפט ובספרות. ההכרעה בשאלת הרוחב של עילת התובענה היא תלוית הקשר ומותאמת לתכליות הדין בהקשר הרלוונטי.

ניתן למנות כדוגמאות מרכזיות לסוגיות שנידונו בשאלת הולדת עילת התביעה מספר סוגיות מרכזיות:

משמעות המונחים "תביעה" ו"עילת תביעה" (או עילת "תובענה") והיחס ביניהן.
שאלת רוחב עילת התובענה בהקשריה השונים.
ההבחנה בין זכות "מושגית" לזכות "קונקרטית".
משמעות המונח "כח תביעה".
מתי תיחשב עילת התובענה ל"עילה נמשכת" בהקשר הנזיקי.
מתי נולדת עילת התובענה ביחסי נאמנות, בהם התפיסה היא שהתובע יכול לשים מבטחו על הנאמן ולא לחשוד בהפרות מצידו.
האם לצורך הולדת עילת התובענה די בהסתברות נזק או שיש צורך במימושו.

במצב הרגיל, פירוש צר של רוחב העילה הוא לטובת התובע, שכן תקופת ההתיישנות על נזקים מאוחרים שקמו מאותה העילה לא תקטן בשל קיומם של נזקים מוקדמים. ואולם, ישנם ארבעה הקשרים בהם פרשנות צרה תהא דווקא לטובת הנתבע:

כלל השעיה של גילוי מאוחר לפי סעיף 8: לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אי ידיעה של עובדות משעה את תחילת מרוץ ההתיישנות. ככל שעילת התובענה כוללת יותר מנזק אחד, אי ידיעה של עובדות לגבי אחד מהנזקים תשעה את מרוץ ההתיישנות כלפי כל העילה. על-כן, דווקא פרשנות צרה לגבי רוחב העילה תטיב עם הנתבע.
כלל השעיה שעניינו "הטעיה" לפי סעיף 7, באופן דומה ל-1.
כלל ההשעיה של התדיינות מוקדמת לפי סעיף 15: לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, אם הוגשה תובענה לפני בית משפט וזו נדחתה באופן שלא שולל הגשת תובענה נוספת בשל אותה העילה בעתיד, זמן ההתדיינות לא יימנה לצורך תקופת ההתיישנות. במקרה זה, פירוש רחב של המושג עילת התביעה יאפשר שלא למנות את זמן ההתדיינות גם במירוץ ההתיישנות עוולות ונזקים נוספים, המשויכים אף הם לאותה העילה ולא נידונו בהליך מושא הסעיף.
לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, נקבע הסדר של "התחדשות", במסגרתו הודאה בזכות של תובע, יתחדש מרוץ ההתיישנות. ככל שהתובע מודה בעילה צרה - הרי שהוא מחדש את המירוץ כלפי מנעד מצומצם של נזקים.

ככלל, בתי המשפט נוהגים לפרש את המונח באופן מצומצם לצורך מחיקת כתבי תביעה, באופן נרחב לצורך מעשה בית דין ובאופן מצומצם לצורך התיישנות. ואולם, הפירוש המצומצם לצורך התיישנות מנומק בגישה פרו תביעתית, והדבר הביא את הפסיקה לפסוק פרשנות מרחיבה דווקא, כאשר הדבר הטיב עם התובע, וראו עא 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פ"ד סה(2) 635. באותו המקרה, מתייחס בית המשפט להכרעה ב-ע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5) 423 (1997), וקובע כי אף שבאותו עניין נקבע כי לצורך סעיף 6 בסעיף ההתיישנות עילת התביעה בשל הפרה שונה מעילת ההתיישנות בשל נזק, לצורך סעיף 9 אלה ישתייכו לאותה העילה.