חוק הירושה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוק הירושה
Emblem of Israel.svg
תאריך לועזי 10 בפברואר 1965
תאריך עברי ח' באדר א' תשכ"ה
כנסת הכנסת החמישית
תומכים 24
מתנגדים 3
נמנעים 13
חוברת פרסום ספר החוקים 446, עמ' 63
הצעת חוק ממשלתית
משרד ממונה משרד המשפטים
מס' תיקונים 17
נוסח מלא חוק הירושה

חוק הירושה, תשכ"ה-1965 מסדיר את כללי הירושה בעקבות מותו של אדם. החוק קובע שבמות אדם יועבר עזבונו ליורשיו על פי דין או על פי צוואה. החוק קובע מיהם יורשיו של אדם ומהו סדר העדיפויות ביניהם בקבלת הירושה. הוא קובע מהו תוקף הצוואה וכיצד ניתן להגיש התנגדות לצוואה. בנוסף, הוא מגדיר את עילות ההתנגדות לצוואה ומהם התנאים לקבלת מזונות מתוך העזבון.[1]

החוק אושר בכנסת החמישית ב-1 בפברואר 1965, ונכנס לתוקף תשעה חודשים לאחר פרסומו, ב-10 בנובמבר 1965.

משרד המשפטים אחראי על ביצוע החוק. בחוק היו תיקונים רבים במהלך השנים במצבים של ילדים מאומצים, מאמצים ואפוטרופוסים. כמו כן נעשה שינוי משמעותי בעניין צוואות הדדיות.

מטרת החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת חוק הירושה היא לסדר במרוכז את כל נושאי דיני ירושה, צוואות ועזבונות, ולתת מענה כולל לכל הסוגיות בנושא זה. במסגרת דברי ההסבר של הצעת חוק הירושה, צוין כי מטרת החוק היא לכונן דין ישראלי מקורי בתחום דיני הירושה האזרחיים, וזאת במקום דיני הירושה שנותרו בישראל מתקופת השלטון העותמאני ותקופת המנדט הבריטי. מקורו של חוק הירושה במשפט האיטלקי.

ביצוע חוק הירושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שר המשפטים רשאי להתקין תקנות בכל עניין הנוגע לביצוע החוק ואכן בהתאם חוקקו תקנות הירושה המסדירות את הדרך שבה יש לבצע הליכים בדיני ירושה, כגון כיצד לערוך צוואה, כיצד להפקיד אותה ברשם הירושה וכיצד להגיש את הבקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה לאחר פטירת המצווה. החוק מכיל גם הוראות ליישום משפט בינלאומי בדיני הירושה, ומנחה את בתי המשפט ביחס לתוקף צוואה שנערכה במדינה אחרת על פי חוק אחר. החוק קובע כי אחרי פטירת אדם יש לפנות לרשם הירושה או לבית הדין הרבני כדי לקבל צו ירושה שיצהיר מיהם יורשי הנפטר. אם קיימת צוואה, יש לבקש צו קיום צוואה שיקיים את צוואת המנוח ויצהיר על יורשיו.[2]

הן בטרם קבלת צו ירושה או צו קיום צוואה והן לאחר קבלתם, ניתן לפנות לרשם הירושה או לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה למינוי מנהל עיזבון. תפקידו של מנהל העיזבון הוא לכנס את נכסי העיזבון, לשלם את חובות העיזבון, ולחלק את יתרת העיזבון בין היורשים. המוריש בצוואה יכול להורות על מינוי מנהל עיזבון ועל זהותו. תקנות הירושה מפרטת את סוגי מנהל העיזבון, הזמני - הממונה בטרם הוצאת צו ירושה או צו קיום צוואה והקבוע, אשר תפקידו לנהל את נכסי העיזבון ולחלקם בין היורשים שנקבעו בצו.

ההליך המשמעותי ביותר בחוק הירושה הוא הליך התנגדות לצוואה, במסגרתו ניתן לעתור לבית המשפט לענייני משפחה בתובענה בה נטען כי אין לצוואה אותה מבקשים לקיים תוקף משפטי. התנגדות לקיום צוואה מתבררת כתביעה לכל דבר ועניין ובסיומה ניתן פסק דין הקובע אם אכן הצוואה תקפה או שמא היא פסולה.

תיקונים בחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקבע שמאומץ וצאצאיו יורשים את עיזבון המאמץ, וקרובי המאמץ יורשים את עיזבון המאומץ.[2] אם יימצא אדם ללא אפוטרופוס (קטין, נעדר ועוד) בית המשפט יהיה רשאי למנות לו אפוטרופוס. בית הדין יהיה רשאי למנות אדם לניהול דברי הירושה ודרך חלוקתם. אם השאיר המוריש ילדים, והוריו עוד חיים, ההורים יקבלו כשישית מהירושה.

יתר על כן, לילד מאומץ זכות לרשת את עיזבון הוריו הביולוגיים. זכות זו היא חד כיוונית כלומר, להורה הביולוגי אין זכות לרשת את עיזבון הילד שנמסר לאימוץ. עורך דין לענייני משפחה יוכל לטפל בענייניו השונים של הילד המאומץ, כולל זכויותיו לרשת את עיזבון הוריו המאמצים והביולוגיים כאחד.

ביקורת על החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק הירושה אינו מכיל הגדרות מהותיות רבות, ולכן נזקקים בעלי הדין לפרשנות מרחיבה של בתי המשפט בדבר כוונתו של המחוקק. חוק הירושה נמנע במפתיע להגדיר מהי הירושה והוא מסתפק בהגדרת עיזבון בלבד, דבר שחייב את בתי המשפט לקבוע מהי ירושה על דרך האנלוגיה למול המושג עיזבון.

החוק מכיל התייחסות למושג של ידועים בציבור, במטרה להשוות בין מעמדו של בן זוג נשוי לבן זוג שאינו נשוי בהיבט של זכות הירושה, אך אינו מכיל תנאים ברורים להגדרת ידוע בציבור.

בהקשר של עילות התנגדות לצוואה, החוק מציין רשימת עילות שבחלקה ערוכה בשפה בלתי ברורה, מצב אשר גורם בתורו לקושי בשימוש בעילות אלו בהליך התנגדות לצוואה. השפעה בלתי הוגנת מוגדרת גם כתחבולה,אך החוק אינו מגדיר מהי תחבולה.

בתי המשפט קבעו כי העילות המופיעות בחוק הירושה הן בגדר "רשימה סגורה", כך שלא ניתן לכאורה להתנגד לצוואה לפי עילות אחרות שהתפתחו בחלוף עשרות השנים ממועד חיקוקו. כך, החוק אינו מתייחס לעילות חדשניות לפסילת צוואה, אשר מופיעות בספרות המשפטית המודרנית כגון תחרות בלתי הוגנת בין יורשים שהיא עילה מתחום חוק עשיית עושר ולא במשפט, או פסילת צוואה בשל ניכור הורי והתעללות כלכלית של הזוכה בצוואה במצווה, במטרה להביאו לערוך צוואה כנגד רצונו האמיתי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלומי נרקיס, הפרשנות לחוק הירושה (על כל סעיפיו השונים) ודיני עזבונות: (דיני הסתלקות מירושה על-פי דין ומצוואה), פתח תקווה : אוצר המשפט, 2020. (הספר בקטלוג ULI)

איריס מרקוס, התנגדות לצוואה וביטולה: עילות ופגמים, פתח תקווה: אוצר המשפט, 2020. (הספר בקטלוג ULI)

ד"ר רן מובשוביץ, סכסוכי ירושה הלכה למעשה, תל אביב, 2015, (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חוק הירושה, באתר כל זכות
  2. ^ 1 2 חוק הירושה, בעז קראוס