חוק המקרקעין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוק המקרקעין הוא חוק המסדיר במדינת ישראל את ענייני המשפט האזרחי הנוגעים למקרקעין. החוק נועד להחליף את חוקי הקרקעות העות'מאניים מ-1858 והעבודה עליו נמשכה מ-1949 עד חקיקתו ב-1969. מאז ועד שנת 2008 תוקן החוק 28 פעמים.

חקיקת החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיוטה ראשונה לחוק הוכנה על ידי ועדה בראשות השופט משה לנדוי שכללה מומחים מתחום משפט המקרקעין, בהם ד"ר משה דוכן שחיבר ספרים חשובים בדיני מקרקעין בישראל, השופט יצחק רווה שהתמחה בדיני קרקעות, היה מנהל הטאבו ופקיד הסדר הקרקעות באזור תל אביב[1] וד"ר יעקב טרטקובר שהיה החל משנת 1955 ראש אגף רישום והסדר קרקעות במשרד המשפטים. הוועדה מונתה בסוף שנת 1949 והגישה את המלצותיה בשנת 1959[2]. הוועדה המליצה שלא לתקן עוד את חוקי המקרקעין בדרך של תוספות חקיקה, אלא יש לחוקק חוק חדש מהיסוד והכינה טיוטה לחוק זה[3].

החוק הוגש לכנסת על ידי שר המשפטים, דב יוסף, ביוני 1964[2] ואושרה בקריאה ראשונה ביולי 1964[4]. החוק נדון במשך חמש שנים בוועדת חוקה חוק ומשפט בראשות משה אונא, אושר ביולי 1969[5] ונכנס לתוקף בתחילת ינואר 1970[6].

עיקרי החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלות והחזקה במקרקעין - לפי סעיפים 1, 11, 12 - מקרקעין הם "קרקע, כל הבנוי והנטוע עליה וכל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע", כאשר בעליו של קרקע הוא גם הבעלים לעומקה של הקרקע וגם של האוויר שמעליה. בנוסף, הבעלות היא גם על הבנוי וגם על הנטוע על הקרקע.

עסקאות במקרקעין - סעיף 6 לחוק מגדיר כי עסקה במקרקעין היא "הקניה של בעלות או של זכות אחרת במקרקעין לפי רצון המקנה, למעט הורשה על פי צוואה".

דרישת הרישום – סעיף 7 לחוק קובע כי עסקה במקרקעין טעונה רישום, ועסקה שלא נגמרת ברישום מקנה אך ורק זכות חוזית. הרישום צריך להתבצע בפנקסי המקרקעין(טאבו). לפי פרופ' ויסמן[7], הוראה זו בחוק מהווה תמריץ לרישום. עסקאות במקרקעין שלא מצריכות רישום – ירושה, שכירות קצרה, זיקת הנאה מכוח השנים ושעבוד צף של חברה על מקרקעין(סעיף 169(א) לפקודת החברות)

דרישת הכתב – לפי סעיף 8 לחוק, עסקה של קניית מקרקעין, לקיחת משכנתה על מקרקעין, נאמנות במקרקעין, שכירת מקרקעין מ-5 שנים ומעלה הופכות לבעלות תוקף רק כאשר נעשות בכתב.

עסקאות נוגדות – במקרים בהם ישנן עסקאות סותרות בנוגע למקרקעין, קובע סעיף 9 לחוק כי זכותו של בעל העסקה הראשונה (שטרם נרשמה) עדיפה אלא אם בעל העסקה השנייה עומד במספר תנאים: תום לב, מתן תמורה ורישום בפנקסי המקרקעין בעודו תם לב.

תקנת השוק – לפי סעיף 10 לחוק, מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום-לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון. תקנת השוק במקרקעין קובעת כי כאשר מתקיימים התנאים, יהא כוחה של זכות קונה המקרקעין יפה אף אם הרישום בפנקס הזכויות לא היה נכון.

הגנת הבעלות וההחזקה - סעיפים 15-20 לחוק המקרקעין עוסקים בהגנה על הבעלות וההחזקה. עד לחקיקת חוק המקרקעין, ההגנה על המקרקעין הייתה באמצעות עוולות נזיקיות כמו במשפט האנגלי.

שיתוף במקרקעין – סעיפים 27-51 לחוק מגדירים איך נוצרת שותפות במקרקעין, את זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים וכן את אופן פירוק השיתוף.

בתים משותפים – חלק העוסק בדירות וברכוש משותף. לחוק מצורף כתוספת התקנון המצוי, אשר חל כברירת מחדל על כל בית משותף בישראל.

זכויות במקרקעי הזולת – החוק מגדיר ומפרט לגבי שכירות, משכנתא, זיקת הנאה וזכות קדימה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ השופט יצחק רווה, דבר, 16 ביוני 1961
  2. ^ 2.0 2.1 חוק המקרקעין החדש הוגש לכנסת, דבר, 23 ביוני 1964
  3. ^ פרופ' יוסי כץ, מקומו של המשפט העברי בהליך חקיקתו של "חוק המקרקעין" תשכ"ט 1969, בתוך קרקע 53, טבת תשס"ב, עמ' 95-96
  4. ^ הצעת חוק המקרקעין אושרה בקריאה ראשונה, דבר, 28 ביולי 1964
  5. ^ אושר חוק חובת הודעה מוקדמת בטרם שביתה, דבר, 18 ביולי 1969
  6. ^ חוק המקרקעין החדש ייכנס לתוקפו ביום ה', דבר, 30 בדצמבר 1969
  7. ^ יהושע ויסמן, דיני קנין, הוצאת בורסי