חוק הספנות (ימאים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוק הספנות (ימאים)
Emblem of Israel.svg
תאריך לועזי 24 באוגוסט 1973
תאריך עברי כ"ו באב תשל"ג
כנסת הכנסת השביעית
חוברת פרסום ספר החוקים 716, עמ' 329
הצעת חוק ממשלתית
משרד ממונה משרד התחבורה
מס' תיקונים 6
נוסח מלא הנוסח המלא

חוק הספנות (ימאים), תשל"ג-1973 "נועד לגבש ולאחד, ובעניינים רבים להסדיר לראשונה, את מכלול הנושאים הקשורים בעבודתו ובמעמדו של יורד הים הישראלי ובשירותם של ימאים ישראלים וזרים באניות הצי המסחרי הישראלי."[1] החוק אושר בכנסת ב-25 ביולי 1973, ומאז תוקן שש פעמים (שני תיקונים בשנת 1974, ותיקונים נוספים בשנים 1976, 2005, 2008, 2012 ו-2018). השר הממונה על החוק הוא שר התחבורה. במשך השנים הותקנו מכוח החוק תקנות בנושאים שונים.

חוקים דומים קיימים במדינות אחרות בעלות שטח ימי[2].

דברי ההסבר להצעת החוק מנמקים את הצורך בחוק מיוחד לימאים:

השירות בים שונה שינוי מהותי מן השירות במפעל יבשתי ומצריך הסדרים תחיקתיים מיוחדים, כדי לפתור בעיות וצרכים אופייניים לעבודת הימאים.
תחיקה מיוחדת לעניין זה קיימת ברוב המדינות הימיות, גם בתחום פעולתו של ארגון העבודה הבין-לאומי. נערך מספר ניכר של אמנות בין­-לאומיות, שמטרתן להבטיח תנאי שירות נאותים לי­מאים. חלק מהן נועד לנושאים שהם בתחום דיני העבודה הכלליים, כגון האמנות בדבר הגיל המי­נימלי של נערים המועסקים בים ובדבר חופשה שנתית בשכר לימאים; אך רובן מסדירות עניינים שהם מיוחדים לענף העבודה בים, כגון האמנות בדבר תעודות זיהוי לאומיות לימאים, חוזה השירות, הסמכת ימאים, בדיקה רפואית ואחריות בעלי כלי שיט במקרה של מחלת ימאי, החזרת ימאי למו­לדתו או למקום שכירתו, תקני המגורים ועוד.[1]

מטרת החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק הספנות (ימאים) נחקק אחרי חוק הספנות (כלי שיט) שנחקק בשנת 1960, והסדיר את נושא הכשרת כלי שיט לשימוש, רישום כלי שיט שבבנייה וכו'. לעומת זאת, חוק הספנות (ימאים) מסדיר בעיקר נושאים הקשורים לצוות הספינה והסמכת ימאים. חוקים דומים קיימים ברוב המדינות הימיות בעולם.

כיום שלושת המוסדות האחראיים על הים והעבודה בים הם:

  1. מנגנון הפיקוח על ימאים שבאגף הספנות והנמלים במשרד התחבורה
  2. המועצה להסמכת ימאים
  3. ועדת המשמעת לצי המסחרי הישראלי, הפועלת מאז אוקטובר 1968 במתכונת בית דין משמעתי לימאים ודנה בעבירות משמעת חמורות; עבירות קלות יותר נדונות בפני הקברניט או מפקח על הימאים. ( מידע מהצעת חוק הספנות-ימאים)

"כלי שיט זר" הוא כלי שיט שאינו חייב ברישום במרשם הישראלי לפי הוראות חוק הספנות (כלי שיט) וחוק הספנות (כלי שיט זר בשליטה של גורם ישראלי).

על כל כלי השיט בישראל חלים אותם חוקים, גם כלי שיט אשר נכנסים לשטח הימי מחו"ל, חייבים להתנהל לפי חוקי מדינת ישראל, ואם לא יעשו כן הם צפויים לעמוד לדין[3]

הסמכת ימאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי החוק שר התחבורה ימנה ארגון אשר תפקידו לטפל בהסמכת ימאים. ימאים המבקשים לעבור הסמכה נדרשים לעבור בדיקות רפואיות ומבחנים. תפקידו של הארגון הוא לייעץ לשר, לספק את רמת הידע הנדרשת, לקבוע את סדר הבחינות וכל תפקיד אחר שיקבע השר לארגון. רק ימאים אשר עוברים את ההסמכה רשאים לשמש כימאים (סעיפים 21 ו-22 לחוק).

הארגון גם קובע את ההגדרה של כלי שיט פרטי. מדובר על כלי שיט אשר אורכו אינו עולה על 24 מטר והוא משמש למטרות ספורט, נופש או מטרה אחרת שקובע הארגון.[4] בסעיפים מסוימים יש הבחנה בין כלי שיט פרטי לכלי שיוט שאינו פרטי.

הארגון גם בודק האם נערים כשרים לעבוד בתור ימאים, ומפקח על העסקת נערים כימאים. חל איסור להעסיק נערים שנמצאו כלא כשירים.[5] כמות הנערים בצוות לא נספרת ביחד עם הימאים הבוגרים בצוות, יש רשימה נפרדת לנערים בצוות. הנערים לא ייכללו במספר הימאים המינימלי בצוות.[6]

הצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל ספינה יש לערוך רשימת צוות, שתפרט את מספר אנשי הצוות, תפקידם, סמכותם המקצועית, פנקס הימאי שלהם ועוד פרטים שמבקש השר. סעיף 30 לחוק קובע כי "בכלי שיט ישרתו, ככל האפשר, אנשי צוות ישראליים בלבד", אך קביעה זו אינה מתגשמת.

פרק ה' לחוק קובע את סמכויותיו של הקברניט.

פרק ו' עוסק בכללי המשמעת בכלי שיט.

פרק ז' עוסק בסדרי עבודה בכלי שיט.

פרקים אחדים עוסקים בשכר אנשי הצוות וביישוב סכסוכי עבודה.

עבירות ועונשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק הספנות (ימאים) קובע עבירות ועונשים לצידן. החוק קובע מגוון עבירות אשר חלות על אנשי הצוות, הקברניט ובעל הספינה. כך למשל, מרד בספינה הוא עבירה פלילית, ואיש צוות המשתתף במרד או עורר מרידה או קושר קשר עם איש צוות אחר לעורר מרידה, עובר עבירה אשר העונש המרבי בגינה ינוע בין שלוש לשבע שנות מאסר על פי חומרת המרד.[7]

סעיף 112 דן במי שמסייע למרד. על פי הסעיף איש צוות אשר עשה פעולה שתכליתה להניע איש צוות למרידה, או נכח במרידה ולא עשה כמיטב יכולתו כדי לסכלה או לסייע בסיכולה, או נודע לו קשר על מרידה ולא הודיע על כך לקברניט – עונשו המרבי יהיה 2 שנות מאסר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]