חוק העמותות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוק העמותות, תש"ם-1980 הוא חוק המסדיר את הקמתן ופעילותן של עמותות בישראל. החוק אושר בכנסת ב-28 ביולי 1980 ונכנס לתוקף ב-1 באפריל 1981. לפני שחוקק חוק העמותות, המבנה התאגידי הדומה לעמותה היה אגודה עות'מאנית.

תמצית החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק א' של החוק עוסק בייסוד עמותה, ולפיו "שני בני אדם או יותר, שהם בגירים, החפצים להתאגד כתאגיד למטרה חוקית שאינה מכוונת לחלוקת רווחים בין חבריו ושמטרתו העיקרית אינה עשיית רווחים, רשאים לייסד עמותה"[1]. בקשה לרישום עמותה תוגש בידי המייסדים לרשם העמותות, והעמותה תיכון עם רישומה בפנקס העמותות.

פרק ב' מחייב קיום תקנון לעמותה. אם מייסדי העמותה לא הגישו תקנון לרשם העמותות, יראו כתקנונה את התקנון שבתוספת הראשונה לחוק.

פרק ג' עוסק בחברי העמותה, וקובע כי כל אדם שמלאו לו שבע עשרה שנים וכל תאגיד כשיר להיות חבר עמותה. הצטרפות של קטין לעמותה והצבעה של קטין שהוא חבר העמותה באסיפה הכללית אינן טעונות הסכמת נציגו. תנאים לחברות בעמותה, פקיעת חברות, קבלת חברים, פרישתם והוצאתם יהיו לפי הוראות התקנון.

פרק ד' עוסק במוסדות העמותה וקובע כי לכל עמותה יהיו אספה כללית, ועד וועדת ביקורת, ויכול שיהיו לה מוסדות נוספים כאמור בתקנונה.

פרק ד'1 קובע כי עמותה אינה רשאית לבצע חלוקת רווחים לחבריה, במישרין או בעקיפין, לרבות למייסד העמותה.

פרק ד'2 עוסק במיזוג של עמותה עם עמותה אחרת או עם חברה לתועלת הציבור.

פרק ה' עוסק בניהול חשבונות בידי העמותה, הגשת מסמכים וכללי העיון בהם.

פרק ה'1 עוסק בהנחיה, פיקוח ובקרה של עמותות בידי רשם העמותות.

פרק ו' עוסק בחקירת תפקוד העמותה, כאשר היה לרשם העמותות יסוד סביר להניח כי עמותה אינה מקיימת את ההוראות לפי חוק זה או שאינה מקיימת את הוראות תקנונה או את מטרותיה.

פרק ז' עוסק בפירוק עמותה - פירוק מרצון או פירוק לפי צו בית המשפט.

פרק ח' עוסק ברישומן כעמותות של אגודות, שנוסדו לפני חקיקת חוק זה לפי החוק העות'מאני על האגודות.

היסטוריה חקיקתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני שחוקק חוק העמותות, המבנה התאגידי הדומה לעמותה היה אגודה עות'מאנית, בהתאם לחוק האגודות העות'מאני. על חוק זה נמתחה ביקורת בפסקי דין ובידי משפטנים, וחלק מהוראותיו היו בבחינת אות מתה. עקב כך הגישה הממשלה שלוש פעמים הצעות חוק, דומות זו לזו במהותן, להחלפת החוק העות'מאני,[2] והשלישית שבהן הבשילה לחוק העמותות. דברי ההסבר להצעת החוק הציגו את הצורך בחקיקתו:[3]

עיקרו של החוק המוצע הוא הסדרת ייסודם, ארגונם ופעולתם של ארגונים שהוקמו לא לשם חלוקת רווחים או פעילות כלכלית בדרך כלל, אלא למטרות ציבוריות בלבד, כגון צדקה, דת, עזרה הדדית, תרבות, מדע, פעילות חברתית וכו'.
אופן ארגונם ופעולתם של ארגונים מסוג זה מוסדר עדיין בחוק העותמאני על האגודות משנת 1909, והניסיון הוכיח שאין הוראותיו מתאימות לתנאים השוררים כישראל, שיש בה ארגונים ציבוריים רבים, מגוונים ומפותחים.
החוק העותמאני קובע לכאורה חופש התאגדות מלא: די לפיו בהודעה למשרד הממ­שלתי המתאים על הקמת האגודה. מצד אחר, הוא מאפשר התערבות רבה של המשטרה בפעולותיה של האגודה, והוא אוסר על ייסוד אגודות ומפלגות על בסיס לאומי.
אולם התקלה העיקרית שבחוק העותמאני היא שאופן ניהול האגודה מבחינה כספית אינו מוסדר כלל, והחוק איננו דורש ממנה הכנת מאזנים ודו"חות כספיים, ואף לא הגשת חשבונותיה לבקורת. מצב זה פתח פתח לשימוש לרעה באפשרות להתאגד בצורה זו, כגון עריכת מגביות ואיסוף כספים לצרכים פרטיים ומשפחתיים במסווה אגודה שמבליטים את היותה "רשומה כדין".
אף לא הוסדרה כלל שאלת הפירוק של אגודה עותמאנית, כניגוד לכללים הברורים המסדירים את פירוקם של תאגידים משפטיים אחרים (חברה, שותפות, אגודה שיתופית) ואת פשיטת הרגל של יחידים. דבר זה גרם לשתי תוצאות בלתי רצויות:
(א) באופן רשמי קיימות במדינה אלפי אגודות שלמעשה אינן פעילות מזה זמן רב;
(ב) העדר פרוצדורה מחייבת לפירוק אגודה עותמאנית שאינה משלמת את חובותיה גורם להונאה של נושים, אשר לעתים קרובות הם עובדים של האגודה עצמה.

החוק אושר בכנסת ב-28 ביולי 1980 ונכנס לתוקף ב-1 באפריל 1981.

תיקון מס' 3 לחוק העמותות[4] נחקק בשנת 1995 על בסיס הניסיון המצטבר בהפעלת החוק. דברי ההסבר להצעת החוק מציגים את השינויים שבתיקון זה:

הצעה זו תחייב את העמותות בדיווחים כספיים יותר מפורטים, ותרחיב את הסמכויות של רשם העמותות ואת

מגוון העונשים שבידיו להפעיל. כמו כן כלולים בהצעה זו תיקונים לחוק העמותות אשר מבהירים ומייעלים את הניהול השוטף של העמותות, כגון: תנאי החברות, זימון אסיפות כלליות ודרכי פעולתן, אופני בחירת חברי ועד וקריטריונים לכהונתם.[5]

בתיקון מס' 11 לחוק העמותות,[6] שנחקק בשנת 2008 ביוזמת ח"כ אורי אריאל, נוסף לחוק החיוב של עמותה, שקיבלה במהלך שנה תרומות מצטברות של יותר מ-20,000 ש"ח מישויות מדיניות זרות, לדווח על כך בדו"ח הכספי שלה. דברי ההסבר להצעת החוק הציגו את מטרתה:

גופים רבים מקבלים תרומות ממדינות זרות ומגופים מדיניים זרים. פעמים רבות תרומות אלה משמשות לפעילויות פוליטיות בישראל. הצעת החוק המתפרסמת בזה באה להגביר את השקיפות בהתנהלותן של עמותות וחברות לתועלת הציבור ולאפשר ביקורת ציבורית על פעילותן על ידי חיובן בפרסום כל תרומה העולה על סכום מסוים המגיעה אליהן מגוף מדיני זר.[7]

הוראה זו הורחבה בשנת 2011 בחוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על ידי ישות מדינית זרה.

בתיקון מס' 12 נוסף לחוק פרק ד'2, העוסק במיזוג של עמותה עם עמותה אחרת או עם חברה לתועלת הציבור.[8]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד א' פרנקל, דיני עמותות בישראל, מהדורה שנייה, הוצאת פרלשטיין-גינוסר, 2012.
  • גמליאל שפירא, "הזכות להתאגד וחוק העמותות", הפרקליט, תש"ם-1980, עמ' 558–571.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]