חוק הרבנות הראשית לישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חוק הרבנות הראשית לישראל
Emblem of Israel.svg
תאריך לועזי 28 במרץ 1980
תאריך עברי י"א בניסן תש"ם
כנסת הכנסת התשיעית
תומכים 50
מתנגדים 13
נמנעים 1
חוברת פרסום ספר החוקים 965, עמ' 90.
הצעת חוק ממשלתית
משרד ממונה המשרד לשירותי דת
מס' תיקונים 4
נוסח מלא הנוסח המלא

חוק הרבנות הראשית לישראל, תש"ם-1980 הוא חוק העוסק בסמכויות ואופן הבחירה של הרבנים הראשיים ומועצת הרבנות הראשית. כמו כן החוק מתקן חוקי דת קודמים. החוק הוגש כהצעת חוק ממשלתית על ידי הממשלה ה-18 והתקבל על ידי הכנסת התשיעית בב' בניסן תש"ם-19 במרץ 1980. מאז חקיקתו תוקנו ארבעה תיקונים לחוק[1].

המשרד האחראי על יישום החוק הוא המשרד לשירותי דת.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרבנות הראשית נוסדה בשנת 1921 וקיבלה הכרה הן על ידי ההסתדרות הציונית העולמית והן על ידי שלטונות המנדט הבריטי. אך ההכרה לא הניבה מעמד משפטי ברור לרבנות הראשית אלא נבעה מהודעה רשמית של מזכיר המדינה של ממשלת המנדט. מדי פעם נחקקו ותוקנות חוקי דת שקיבלו אישור זמני על ידי הנציב העליון[2]. בשנת 1927 הותקנו "תקנות כנסת ישראל"[3] כשחלק ב' שלהן עוסק בסמכויות הרבנות הראשית.

כבר בימיה הראשונים של הרבנות בשנת 1921 החלו דיונים סוערים על הרכב האספה הבוחרת לרבנים הראשיים ולמועצת הרבנות הראשית. הצעתו של הרב אברהם יצחק קוק הייתה שהאסיפה תכיל רק רבנים וכך תוכל להיות עצמאית ולא פוליטית. דעה נוספת הייתה להמשיך את דרך הבחירה של החכם באשי על ידי אספה של 60 אנשי ציבור ו-20 רבנים. לבסוף הוקמה ועדת חקירה על ידי הנציב העליון וזו קבעה כי יתקיים יחס של שליש נציגי ציבור ושני שלישים רבנים. האספה הבוחרת הראשון מנתה 68 רבנים ו-34 נציגי ציבור, 102 סך הכל. בשנת 1928 הוחלט להקטין את הגוף הבוחר ל-70 נציגים ביחס של 60% רבנים ו-40% אנשי ציבור. אופן זה של הוועדה המשיך גם לאחר הקמת המדינה עד לשנת 1963 בה גדלה האספה ל-125 חברים, 75 רבנים ו-50 נציגי ציבור. בשנת 1972 הוגדל מספר החברים ל-150, 80 רבנים ו-70 נציגי ציבור, יחס שהשתמר עד היום.

בשנת תשל"ב נחקק חוק הבחירות למועצת הרבנות הראשית אך בבחירת הרבנים הראשיים שנה לאחר מכן, התגלו סכסוכים ומאבקים קשים בעקבות החוק. את הצורך בחוק מסודר עלה עקב מספר קשיים: ויכוחים על הרכב האספה הבוחרת ואופייה החל מימי הקמתה, שאלת סמכויות הרבנות, מועדי הבחירות ועוד שאלות שלא הוסדרו באופן רשמי[4].

הצעת החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בי"ד בתמוז תשל"ט הונחה הצעת חוק ממשלתית על שולחן הכנסת[5]. שני השינויים המשמעותיים בהצעת החוק היו הוספת ארבעת רבני הערים הגדולות למועצת הרבנות הראשית, והשינוי בהרכב האספה הבוחרת, על אף שמספר החברים נשאר על כנו.

הצעת החוק יצרה ויכוחים רבים בנושאים עקרוניים ושוליים. רבה של ירושלים, הרב בצלאל ז'ולטי, יצא נגד הגדרת הרכב האספה באופן "כמעט אוטומטי" בו כהונת רב באספה תלויה בעיקר בכמות התושבים בעירו ולא בהחלטת חבריו הרבנים. הדבר יכול ליצור מינויי רבנים בעיר מסוימות לתכלית מובהקת של נוכחות באספה מתוך אוטומיזציה זו. התנגדות נוספת נשמעה על כך שהחוק חל על כל זרמי היהדות במדינה ללא רק לציבור האורתודקסי המקבל ייצוג ברבנות. לבסוף נערכו מספר שינויים בהצעת החוק בטרם התקבל הנוסח הסופי.

תוכן החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועצת הרבנות הראשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק מתחיל במניין של תפקידי מועצת הרבנות הראשית[6]: מתן תשובות וחוות דעת הלכתיות בנושאים אליהם התבקשה לתת דעתה, קירוב הציבור לערכי תורה ומצוות, מתן תעודות כשרות, אישור כשירות לדיינות, רבנות עיר או רשם נישואין.

לאחר מכן עובר החוק לעסוק בזהות חברי המועצה ואופן היבחרם. חברי המועצה הם: הרבנים הראשים לישראל, רב עיר אחד מכל אחת מארבעת הערים הגדולות (ירושלים, תל אביב-יפו, חיפה, באר שבע), הרב הצבאי הראשי[7], עשרה רבנים שייבחרו בבחירות אישיות וחשאיות כאשר מחציתם ספרדים ומחציתם אשכנזים. כל אחד מהרבנים האלו צריך להיות מעל גיל 30 ובעל הסמכה לדיינות או רבנות עיר[8]. כהונת הרבנים במועצה היא חמש שנים, לפי הלוח העברי[9].

לפי סעיף 21 אם פינה חבר מועצה את מקומו, מכל סיבה שהיא, ייבחר במקומו רב מאותה העדה, שקיבל את מספר הקולות הגדול ביותר חוץ מאלו שנבחרו, אם קיבל לפחות 25 קולות.

סעיף 26 לחוק מהווה תיקון לחוק שירותי הדת היהודיים[10] ומסדיר את קיומה של סמכות משמעתית לרבני הערים בישראל. כל רב עיר כפוף לשיפוטו של בית דין משמעתי שיתפנה על ידי מועצת הרבנות ויכיל דיין (מכהן או בגמלאות) ושני רבני ערים. במקרה שהרב נהג שלא כהלכה במילוי תפקידו, התנהג באופן שאינו הולם את מעמדו, הורשע בעבירה שיש בה קלון, רשאי שר הדתות להגיש קובלנה לבית הדין. בית הדין יעביר את מסקנותיו לנשיא מועצת הרבנות הראשית (אחד מהרבנים הראשיים), והוא רשאי להעביר את רב העיר מתפקידו.

הרב הראשי לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית החוק מונה את התנאים לכהונה כרב ראשי ואופן היבחרו. כדי להיות כשיר להיבחר לרב הראשי יש להיות בין גילאי 40 ל-70 בעת הבחירה ולהיות בעל כשירות לדיינות או רבנות עיר. כהונת הרב הראשי היא עשר שנים, לפי הלוח העברי. מעבר לעבודתם הרוחנית והייצוגית, הרבנים הראשיים נושאים בתפקידי נשיא מועצת הרבנות הראשית ונשיא בית הדין הרבני הגדול. כל אחד מהם נושא באחד התפקידים למשך מחצית כהונתם, לסירוגין[11].

לפי סעיף 20 לחוק אם רב ראשי פינה את מקומו, מכל סיבה שהיא, 3.5 שנים או יותר מסיום תפקידו, מתקיימים בחירות חדשות לאותו התקן כפי שנבחר כל רב ראשי. אם נשאר פחות מ-3.5 שנים לסיום כהונתו יטול הרב הראשי השני את שתי הסמכויות. אם פינה גם הרב הראשי השני את מקומו פחות מ-3.5 שנים לסיום תפקידו, סמכויות נשיא המועצה יינתנו לקשיש שבחברי המועצה, וסמכויות נשיא בית הדין הרבני הגדול לוותיק שבחברי בית הדין הרבני הגדול.

סעיף 25 לחוק מהווה תיקון לחוק הדיינים תשט"ו-1955[12]. בתיקון התווספה פסקה המגדירה את מעמדו של נשיא בית הדין הרבני הגדול. עקב כך ממשיך התיקון ומשנה את כל הסמכויות שהיו נתונות ל"רב הראשי לישראל" אך ורק ל"נשיא בית הדין הרבני הגדול" על מנת למנוע חיכוכים בין הרבנים הראשיים ולהגדיר את תחומי סמכותם.

נהלי הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדת הבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי סעיף 11 לחוק יש להקים ועדה בחירות, הן לבחירות לרבנים הראשיים והן לחברי מועצת הרבנות. ועדת הבחירות תכיל חמישה חברים: שניים שתבחר הממשלה, שניים שתבחר מועצת הרבנות (שלא מחבריה), ויו"ר שופט או דיין שיצאו לגמלאות שיבחרו על ידי שר הדתות והרבנים הראשיים באישור הממשלה. הוועדה היא שבוחרת את מועד ומיקום הבחירות, אך הבחירות חייבות להיות בירושלים.

האספה הבוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

האספה הבוחרת את הרבנים הראשיים ואת מועצת הרבנות הראשית מכילה 150 חברים, 80 מתוכם רבנים ו-70 אנשי ציבור[13]:

80 רבנים

  • 30 רבני עיר מהערים הגדולות
  • 14 רבני מועצות מקומיות מהגדולות
  • 2 רבנים משתי המועצות האזוריות הגדולות
  • 8 רבני ישוב מהישובים הגדולים
  • רב שכונה הוותיק בכל אחת מארבעת הערים הגדולות
  • 10 הדיינים הוותיקים ביותר
  • הרב הצבאי הראשי וסגנו
  • 10 רבנים שימנו הרבנים הראשיים המכהנים

70 נבחרי ציבור

  • 25 ראשי הערים הגדולות
  • 6 ראשי המועצות המקומיות הגדולות
  • 4 ראשי המועצות האזוריות הגדולות
  • 14 ראשי המועצות הדתיות של הערים הגדולות
  • 4 ראשי המועצות הדתיות של המועצות המקומיות הגדולות
  • 2 שרים שתבחר הממשלה
  • 5 חברי כנסת שתבחר הכנסת או וועדה מטעמה
  • 10 אנשי ציבור שימנה השר לשירותי דת

הסעיף האחרון והפתוח בשתי הרשימות נועד לדאוג ליצירת שוויון בין ייצוג חברים ספרדים בוועדה לחברים אשכנזים. בשנים האחרונות מקובל כי 10 אנשי הציבור הן נשים, על מנת למתן את הפער בין מספר הגברים בוועדה לנשים. כמו כן המושג ערים\מועצות "גדולות" הכוונה לפי מספר התושבים היהודים במקום. לפי סעיף 13 לחוק ועדת הבחירות צריכה לפרסם את שמות חברי האספה הבוחרת לפחות 21 יום לפני יום הבחירות. פרסומי הוועדה יתפרסמו ברשומות[14].

סעיף 14 לחוק מפרט כי חברי האספה הם אלו שיכולים להציע מועמדים לבחירות. על מנת להציע מועמד, הן לרב ראשי והן לחברה מועצת הרבנות, יש לאסוף חתימות של לפחות 20 מחברי האספה. כל חבר רשאי לחתום על הצעה אחת לרב ראשי אשכנזי ואחת לרב ראשי ספרדי, ועל חמש הצעות מכל עדה למועצת הרבנות. את ההצעות יש להגיש ליו"ר ועדת הבחירות עד שבוע מיום הבחירות. סעיף 15 מורה כי בחירת הרבנים האשכנזים והספרדים (הן הראשיים, והן למועצה) תהיה בהצבעה נפרדת במקום ובזמן שונים.

פסיקות הנוגעות לחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

חפירות עיר דוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיון הראשון בבג"ץ שעסק בחוק הרבנות הראשית היה כשנה לאחר חקיקתו. הארכאולוג יגאל שילה היה מחשובי החופרים בעיר דוד ובשנת 1980 עסק בחפירות האזור שנקרא "שטח G". גופים חרדים טענו כי החפירות פוגעות באתרי קבורה יהודיים הנמצאים במקום. באוגוסט 1981 ביקר הרב הראשי שלמה גורן באתר ולאחר שבוע פרסמו שני הרבנים הראשיים פסק הלכה האוסר על עבודות בשטח, ולאחר עוד שבוע הכריזה הרבנות הראשית על כל עיר דוד כבית קברות יהודי. על פסק ההלכה חתמה גם מועצת הרבנות הראשית. שר החינוך והתרבות שלל את רישיון החפירה במקום ועל כך באה העתירה לבג"צ[15]. בית המשפט פסק כי חוק הרבנות הראשית מסמיך את הרבנות לייעץ בענייני הלכה, אך מדינת ישראל אינה מדינה תאוקרטית ועל כן מסקנות הרבנות אינן מחייבות את נושאי התפקידים הממלכתיים[16]. המסקנות היו צריכות להגיע לוועדה המוסמכת לדון בענייני העתיקות, אך ההחלטה לא הייתה אמורה להתקבל לפי פסיקת הרבנות בלבד.

היתר לרישום נישואין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1982 הוגשה עתירה נגד שר הדתות ומועצת הרבנות הראשית[17], על ידי אגודה רפורמית ששניים מרבניה סורבו לקבל אישור לרישום נישואין. טענת הרפורמים הייתה שאמנם לאחר קבלת החוק מצוין בו בפירוש כי מועצת הרבנות היא המסמיכה לרשום לנישואין, אך בקשתם לקבל אישור זה הוגשה בטרם עבר החוק ועל כן אין למועצת הרבנות סמכות לפוסלם מלרשום לנישואין. בית המשפט פסק כי שר הדתות רשאי ואף רצוי להיוועץ עם מועצת הרבנות הראשית בענייני הלכה מובהקים, וכמוהם גם האם אדם כשיר לערוך נישואים או לא[18].

כשרות למפעל המוכר טרפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 2 (3) לחוק מציין כי בסמכות הרבנות הראשית להעניק תעודת כשרות, סמכות שפרטיה הובאו בחוק איסור הונאה בכשרות. חברת מעדני אביב אוסובלנסקי עסקה בשיווק מוצרי בשר לא כשרים. החברה היה נוהגת לרכוש ממפעל העופות הוד חפר את העופות הלא כשרים שנפסלו על ידי המשגיחים. בשנת 2000 רבנות חדרה המקומית אסרה על מפעל הוד חפר למכור את העופות הלא כשרים בטענה שהוא מכשיל את הציבור במוצרים לא כשרים. המפעל הפסיק את קשריו עם מעדני אביב והשני עתר לבג"ץ כנגד החלטת הרבנות[19]. בית המשפט פסק כי הצעד שנקטה הרבנות אינו חלק מסמכותה. סמכותה של הרבנות להעניק תעודת כשרות נובעת מפרשנות חוק הונאת כשרות, כלומר למנוע מצב של הונאת הצרכן המעוניין לצרוך מזון כשר. כל שיקול אחר הנוגע לציביון המפעל או להשקפת עולם ציבורית, אינו רלוונטי ולא בסמכותה של הרבנות[20].

נציגות המועצות הדתיות באספה הבוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2018, ערב הבחירות למועצת הרבנות הראשית, הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי עמותת עתים כנגד ועדת הבחירות[21]. בעתירה נטען כי יש למנוע מהמועצות הדתיות לשלוח נציגים שלא נבחרו על ידי הציבור (כמפורט בסעיפים 2–5 בחוק לשירותי דת) להוציא ממונים וראשי ועדות ממונות של שר הדתות, בטענה שהם אינם משמשים כנבחרי ציבור. העתירה התקבלה ובית המשפט הורה לעשות בה צו מוחלט ולחייב את חברי הוועדה מתוקף נבחרי הציבור, לעמוד בתנאי הבחירות המנויים בחוק[22]. פסק הדין יצר שינוי מידי בזהות 10 נבחרי ציבור באספה זו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תיקון מס 1: ס"ח תשס"ד מס' 1926, תיקון מס' 2: ס"ח תשס"ח מס' 2146, תיקון מס' 3: ס"ח תשע"א מס' 2291, תיקון מס' 4: ס"ח תשע"ד מס' 2432.
  2. ^ אביעד הכהן, הרבנות הראשית לישראל: היבטים משפטיים, בתוך הרבנות הראשית לישראל-שבעים שנה ליסודה, עמ' 162.
  3. ^ תקנות כנסת ישראל באתר נבו
  4. ^ אביעד הכהן, שם, עמ' 184.
  5. ^ נוסח הצעת החוק באתר הכנסת
  6. ^ סעיף 2 לחוק
  7. ^ אם ערב מינויו לרבצ"ר היה בעל הסמכה לרבנות עיר או דיינות, הוא חבר מן המניין. אם לא, הרבצ"ר מוזמן למועצה כמשקיף אך לא כבעל זכות הצבעה (סעיפים 4 (א) (4), 22 (א) לחוק).
  8. ^ סעיף 5 (ב) לחוק
  9. ^ סעיף 16 (א) לחוק
  10. ^ חוק_שירותי_הדת_היהודיים נוסח החוק באתר ויקיטקסט
  11. ^ סעיף 17 (א) לחוק
  12. ^ חוק_הדיינים נוסח החוק באתר ויקיטקסט
  13. ^ סעיפים 7–8 בחוק
  14. ^ ילקוט פרסומי רשומות באתר משרד המשפטים.
  15. ^ בג"צ 512/81 המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית נ' שר החינוך והתרבות
  16. ^ דעת השופט לנדוי, פ"ד לה(4), עמ' 545.
  17. ^ בג"צ 47/82 קרן התנועה ליהדות מתקדמת נ' שר הדתות
  18. ^ השופט אלון, פסקה 16.
  19. ^ בג"צ 7203/00 מעדני אביב אוסובלנסקי נ' מועצת הרבנות הראשית
  20. ^ השופט חשין, פסקה 14.
  21. ^ בג"צ 5673/18 עתים יעוץ ומידע במעגל החיים היהודי נ' ועדת הבחירות לרבנות הראשית לישראל
  22. ^ בג"צ פסק: חברי הגוף הבוחר - נבחרים בלבד באתר כיפה. 15.08.18.