חוק זכויות התלמיד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פנקס זכויות התלמיד

חוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000 הוא חוק אשר מטרתו הסדרת נושא זכויות התלמיד במערכת החינוך בישראל. החוק התקבל ב-4 בדצמבר 2000, והיה לחוק הראשון מסוגו בעולם, לאחר שנתקל בהתנגדויות רבות מצד חברי כנסת מהמפלגות הדתיות, ארגוני המורים ומשרד החינוך. היוזמה הראשונית לחקיקת החוק הגיעה מטעם מועצת התלמידים והנוער הארצית. החוק מסדיר את נושא זכויות התלמיד במערכת החינוך ומעניק להן תוקף חוקי ובכך הופך את הפרתן לעבירה על החוק.

החל משנת 2003 חולק לתלמידים פנקס המתאר את זכויות התלמיד ואחריותו, המנהג הופסק בשנת 2006 על ידי שרת החינוך יולי תמיר[1].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסח הראשון של החוק נקבע כי "חוק זה מטרתו לקבוע עקרונות לזכויות התלמיד ברוח כבוד האדם ועקרונות אמנת האומות המאוחדות בדבר זכויות הילד, תוך שמירה על ייחודם של מוסדות החינוך לסוגיהם השונים". כעבור שנים אחדות המחוקק נתן דעתו לכך שניסוח זה מתעלם מזכויותיהם של עובדי מערכת החינוך, ונוסח החוק תוקן ל"חוק זה מטרתו לקבוע עקרונות לזכויות התלמיד ברוח כבוד האדם ועקרונות אמנת האומות המאוחדות בדבר זכויות הילד, תוך שמירה על כבוד התלמיד, עובד ההוראה וצוות המוסד החינוכי ועל ייחודם של מוסדות החינוך לסוגיהם השונים... ולעודד יצירת אקלים של כבוד הדדי בקהילת מוסד החינוך".

סעיף 5 לחוק קובע כי רשות חינוך מקומית, מוסד חינוך או אדם הפועל מטעמם, לא יפלו תלמיד מטעמים עדתיים, חברתיים-כלכליים או פוליטיים ברישום או בהרחקה ממוסד חינוך ובקביעת תוכניות לימודים ומסלולי קידום נפרדים באותו מוסד.

עוד נקבע בחוק כי החלטה על הרחקה לצמיתות של תלמיד מבית הספר תינתן רק לאחר שניתנה לתלמיד ולהוריו הזדמנות להשמיע את טענותיהם. התלמיד זכאי לערער בפני ועדת שימוע מחוזית על ההחלטה להרחיקו, כאשר בראש הוועדה יישב מנהל המחוז ויהיו חברים בה נציג ארגון מורים, נציג ארגון ההורים הארצי ויו"ר מועצת התלמידים המחוזית. חברותו של יו"ר מועצת התלמידים המחוזית בוועדת השימוע אף היא הישג של החוק, מאחר שלפני תחיקתו לא הייתה לתלמידים נציגות בוועדה.

עד תחילת יישום החוק הייתה למנהל בית הספר סמכות בלעדית להחליט על הרחקתו של תלמיד לצמיתות, וברוב המקרים לא הייתה לתלמיד או להוריו זכות לערער על כך.

סעיף 11 לחוק אוסר על מוסד חינוך לנקוט אמצעי ענישה נגד תלמיד בגלל מעשה או מחדל של הוריו. סעיף זה בא להגן בעיקר, אך לא רק, על תלמידים שהוריהם לא שילמו לבית הספר תשלומים שונים, ואוסר על פגיעה בהם לצורך הפעלת לחץ על ההורים לשלם תשלומים אלו.

אחד ההישגים הבולטים של מועצת התלמידים והנוער הארצית הוא הסעיף בחוק הקובע שחובה על כל מוסד חינוך, להוציא גן ילדים, להקים מועצת תלמידים ואף לסייע לה ולעודד את הקמתה.

סעיף 9 לחוק קובע שכל תלמיד זכאי להיבחן בבחינות בגרות, אלא אם כן לא עמד בתנאים שקבע שר החינוך. מטרת סעיף זה היא לאסור על מנהלים למנוע באופן שרירותי מתלמידים חלשים לגשת לבחינות בגרות, מחשש שיפגעו בממוצע הציונים של בית הספר.

בלחץ משרד החינוך הושמט מהצעת החוק סעיף לפיו לתלמיד תהא הזכות לבחור את תוכנית הלימודים הרצויה לו על פי נטיותיו האישיות, מבלי שיושמו בפניו סייגים ותנאי קבלה המונעים ממנו להגשים את שאיפותיו.

בשנת 2009, על פי הצעתו של שר החינוך, גדעון סער, אישרה הכנסת תיקון לחוק זכויות התלמיד, שבו שני חלקים:

  • שינוי המצב הקיים לפיו משאירים בבית הספר, עד לתום הבירור והערעור, תלמידים שהוחלט להרחיקם ממוסד חינוכי. על פי ההצעה ניתן יהיה, במקרים מתאימים באישור המפקח המחוזי, להרחיק תלמיד ולהעבירו לבית ספר אחר. כך תיווצר הפרדה בין התלמיד הפוגע לנפגע (למשל במקרי אלימות קשה או אלימות מינית) ובית הספר יוכל לשמור על גבולות ברורים ולהגן על תלמידיו ומוריו.
  • לשם איזון ושמיעת כל הצדדים, על ועדת השימוע שדנה בעררו של תלמיד על הרחקתו מבית הספר לשמוע גם את מנהל המוסד החינוכי או מפקח ממשרד החינוך, (בנוסף לחובתה לשמוע את התלמיד ואת הוריו - כפי שנעשה עד היום).

ב-2011 הועמד החוק לביטול אך מועצת התלמידים והנוער הארצית מנעה זאת.[דרוש מקור]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]