חוק יחסי ממון בין בני זוג

חוק יחסי ממון בין בני זוג
פרטי החוק
תאריך חקיקה	3 באוגוסט 1973
תאריך חקיקה עברי	ה' באב תשל"ג
גוף מחוקק	הכנסת השביעית
חוברת פרסום	ספר החוקים 712, עמ' 267
הצעת חוק	ממשלתית
משרד ממונה	משרד המשפטים
מספר תיקונים	4
נוסח מלא	הנוסח המלא

חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 הוא חוק שעוסק בדרך חלוקת הרכוש של בני זוג במקרה של גירושין או פטירה.

החוק נחקק בעקבות פניות הרבות לבתי המשפט בנושא חלוקת רכוש לפי הלכת השיתוף, כלומר, הכלל המשפטי שנקבע בפסיקה על ידי בית המשפט, המסדיר את נושא חלוקת הרכוש בעת הגירושין בין בני זוג.

החוק עבר ארבעה תיקונים החל משנת 1995 ועד התיקון העדכני ביותר שנעשה בשנת 2008.^[1]

הרקע לחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר, טרם החלת החוק, חלוקת הרכוש בין בני זוג נעשתה לפי "הלכת השיתוף" הקובעת כי הרכוש כולו שנצבר במהלך חיי הנישואין מתחלק באופן שווה בין שני בני הזוג. זה בתנאי ששני בני הזוג תרמו מכוחם וממשאביהם לבניית הזוגיות, גם אם צד אחד הכניס יותר כסף ונכסים לזוגיות, ותרומת הצד השני הייתה דאגה למשק הבית, אז החלוקה נחשבת לשוויונית.^[2]

השיתוף מתבטא גם בכך שהרכוש הרשום על שמו של אחד מבני הזוג בלבד הוא נכס שנרכש במהלך חייהם המשותפים ונרשם רק על שמה של האישה, הוא יהיה שייך גם לגבר מכוח ההבנה שהייתה כוונה לשתף אותו בבעלות. זאת גם אם שמו לא מופיע כבעלים של הרכוש.

כדי שרכוש מסוים יצא מחזקת השיתוף יש להוכיח שלא הייתה כוונה לרשום את הרכוש גם על שמו של בן הזוג השני. נטל ההוכחה הוא על מי שמבקש להשאיר את הרכוש בחזקתו.^[3]

כמו כן, רכוש שמקורו מחוץ לזוגיות כגון: ירושה, מתנה מקרובים לאחד מבני הזוג וכדומה, הוא יישאר בחזקת בן הזוג שלו ניתן הרכוש מלבד.

עיקרי החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק נחקק בשנת 1973, והוא מוגדר גם כצו הקובע כי כל הרכוש שצברו בני הזוג במהלך נישואיהם, הוא רכוש משותף, ולכן יחולק ביניהם שווה בשווה כאשר הסדר זה נקרא "איזון משאבים" וכל הזוגות שנישאו לאחר 1/1/74 מחויבים לו. קיימים שני מקרים חריגים שעליהם החוק אינו חל אם בני הזוג ערכו לפני הנישואין או אחרי כן הסכם ממון, או אם בני הזוג ערכו הסכם במסגרת הליך הגירושין, ושני הצדדים חתמו על הסכם חלוקת רכוש שקיבל תוקף של פסק דין מחייב.^[1]

משמעות החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק זה מקנה זכאות לכל אחד מבני הזוג לקבל מחצית מרכושם המשותף. נוסף על כך, לפי החוק, נכסים שהיו שייכים לבן הזוג לפני הנישואין, או שקיבל אותם בירושה או במתנה במהלך הנישואין לא יחולקו בין בני הזוג אלא יישארו בחזקת בן הזוג שעל שמו רשומים הנכסים.

תיקוני החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

(תיקון מס' 2)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם ממון שנחתם לפני הנישואין יכול להיות מאומת בידי נוטריון לפי חוק הנוטריונים, תשל"ו-1976 שקובע חובת נוכחות הנוטריון כאשר בני הזוג הניצבים בפניו עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו.^[1]

(תיקון מס' 3)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם ממון מחייב אישור של בית המשפט לענייני משפחה או של בית הדין הרבני שלו.

האישור יינתן רק לאחר שבית המשפט או בית הדין נוכח לדעת שבני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית, ושבני הזוג מבינים את משמעותו ואת תוצאותיו.^[1] הדגש הוא שההסכם לא נחתם מכפייה, מחוסר הבנה שלו או של ההשלכות, וכך ימנע מצבים של ניצול בין בני זוג על רקע נסיבות שונות.