חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אזור עישון - פינה נפרדת למעשנים

חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג-1983 (במקור חוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים), נחקק בישראל בשנת 1983, והוא אוסר עישון במקומות ציבוריים כמסעדות, בתי קפה, פאבים, קניונים, בתי חולים, מרפאות, מקומות עבודה, בתי ספר, תחבורה ציבורית ועוד. בחלק ממקומות אלו ניתן לעשן רק בחדר נפרד לחלוטין, בתנאי שיש בו סידורי אוורור תקינים והעישון בו אינו גורם למטרד בחלקים אחרים של המקום.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיקון מס' 1[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2005 תוקן החוק כדי לאפשר לשר הבריאות להקצות לכל בית חולים סדרן בעל רשות לתת קנסות למפירי החוק.

תיקון מס' 2[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנים רבות בהן החוק לא נאכף, בשנת 2005 – אירית שמש שביקרה עם משפחתה במסעדת "פוקצ'טה" בירושלים בעת שהייתה בהריון, תבעה את המסעדה, על אי אכיפת החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים. לאחר שתבעה את המסעדה תחילה בבית הדין לתביעות קטנות בעיר, וערעורה נדחה אף בבית הדין המחוזי, הגישה לבית המשפט העליון ערעור רעא 9615/05 אירית שמש נ' פוקצ'טה בע"מ, על החלטת בית הדין המחוזי, באמצעות יו"ר המועצה הישראלית למניעת עישון, עוה"ד עמוס האוזנר. בבית המשפט העליון, קבע השופט אלייקים רובינשטיין, בהחלטה תקדימית, כי "אכן, הרשויות צריך שיעשו מלאכתן כפי שהטיל עליהן המחוקק בפיקוח ובאכיפה. ואולם, כבדותה ואיטיותה של פעולת הרשויות מצדיקה לפתוח פתח ל-"אכיפה אזרחית". כך שהאזרח האכפתי המבקש לשמור על בריאותו ובריאות הציבור יוכל להשפיע אף הוא לתקנת הרבים". משפט זה הוא התקדים הראשון שמכוחו אפשר לתבוע בתי עסק ומעשנים, שעוברים על החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים. השופט אף קבע לראשונה, מתן פיצוי ללא הוכחת נזק – סעיף עליו נסמכים חוקים נוספים כגון חוק הספאם. פסק דין זה אוזכר עד היום בלמעלה מ 300 פעמים בפסיקה הישראלית, והוא בין פסקי הדין המעטים שבית המשפט העליון תרגם לשפה האנגלית. מאוחר יותר, בשנת 2007 , קבע בית הדין לתביעות קטנות, בתביעה של הדס סלע כנגד מסעדת "אגאדיר"[1], שהסתמכה על החלטת בית הדין בעניין אירית שמש, כי "דווקא אי הנעימות בשילוב עם האינטרס הציבורי האמור, יוצרים שיקול של מדיניות להחמיר בפסיקת פיצוים במקרים שבהם מוכחת ההפרה, כדי ליצור תמריץ מוגבר לבעלי העסקים הרלוונטיים להקפיד על החוק חרף העכבות שתוארו",[1]

לאחר התביעה, ביולי 2007 תוקן החוק והוכנסו בו מספר שינויים:

  • השינוי מופיע כבר בשמו של החוק. החוק ייקרא "חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון". אין מדובר בשינוי סמנטי גרידא בשמו של החוק. שמו של החוק הוא סממן המראה למי שעליו חל החוק ולבית המשפט הנדרש לפסוק לפי החוק, מהי תכלית החוק ואיזו מטרה שם מולו המחוקק כשחוקק אותו.
  • סממן חשוב נוסף מופיע בהוספת סעיף 1א – סעיף המטרה:
"1א. מטרתו של חוק זה למנוע את העישון במקומות ציבוריים ואת חשיפת הציבור לעישון, הגורמת למוות, למחלות ולנכות".
  • החוק החדש קובע מה נדרש ממחזיק של מקום ציבורי לעשות:
"חובות המחזיק של מקום ציבורי
א.
(א) המחזיק של מקום ציבורי חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 1(א) ו-(ב) בתחום המקום הציבורי שבהחזקתו.
(ב) יראו את המחזיק של מקום ציבורי כמי שמילא אחר הוראות סעיף קטן (א), אם הוכיח כי עשה את כל אלה:
(1) פנה לאדם המעשן או המחזיק סיגריה, סיגרלה, נרגילה, סיגר או מקטרת כשהם דלוקים במקום ציבורי, בין בעצמו ובין באמצעות אחר מטעמו, לחדול מהמעשה האסור או נקט אמצעים סבירים כדי להבטיח מניעת עבירות לפי סעיף 1(א) ו-(ב).
(2) התלונן, בין בעצמו ובין באמצעות אחר מטעמו, בפני המפקח כמשמעותו בסעיף 7, על הפרת הוראות סעיף 1(א) או (ב), או עשה מאמץ סביר לעשות כן, אם על אף פעולתו כאמור בפסקה (1), נמשכה הפרת הוראה מההוראות האמורות."
בית המשפט כבר התייחס בפסיקה שניתנה ל-"אמצעים סבירים" שעל בעל עסק לבצע כדי שייראה כמי שעשה את כל שביכולתו לאכוף את החוק. בפס"ד אופיר נ' רוזטי נקבע כי המחזיק במקום ציבורי חייב לעשות כל מעשה סביר כדי להימנע בכך שיתקיים עישון כפוי במקום, לרבות דברים העלולים לגרום לו אי נעימות ואף נזק כלכלי.
  • התיקון לחוק מרחיב את רשימת המקומות הציבוריים שהעישון אסור בהם על פי סעיף 11 לתוספת לחוק. בעוד שהנוסח הקודם אסר על עישון ב-"כל בית אוכל", התיקון לחוק מוסיף כי חל איסור לעשן, בנוסף לכל בית אוכל, גם ב-"בית משקה, מועדון, דיסקוטק או מקום אחר שבין עיסוקיו הגשת מזון או משקאות", ובכך מבהיר באופן שלא משתמע לשתי פנים כי העישון אסור בכל מקום המוגשים בו אוכל או שתייה. באופן ספציפי, ביטל התיקון סעיף שאיפשר עישון בבתי קולנוע מסוימים.
  • לחוק מתווסף האיסור על הצבת מאפרות במקום ציבורי. בית המשפט כבר קבע בעבר כי פעולה זו משדרת מסר הפוך מהנדרש ולכן היא אסורה, ובתיקון לחוק מביע המחוקק את הסכמתו לקביעה.
  • הקנסות שיוטלו על הפרת החוק יגדלו באופן משמעותי מהקיים בחוק כיום. הסכומים הסופיים עדיין לא נקבעו ויפורסמו באתר ברגע שייקבעו על ידי משרד המשפטים.

תיקון מס' 3[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2008 הוענקה אוטונומיה לכוחות הביטחון לאכיפת החוק במתקניהם.

תיקון התוספת לחוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי סעיף 1(ג) לחוק, שר הבריאות מוסמך להורות, בתקנות, על שינוי התוספת לחוק. בתוספת נקבעים המקומות שבהם העישון אסור. חלק גדול מההיסטוריה החקיקתית מתבטא בשינוי התוספת המופיע בתקנות. ראו לדוגמה ק"ת 6102, התשס"א, עמ' 765.

ב-11 ביולי 2012 נכנס לתוקף הצו למניעת עישון במקומות הציבוריים והחשיפה לעישון (שינוי התוספת לחוק) התשע"ב-2012. ובו הרחבה של המקומות הציבוריים שבהם אסור לעשן.

תיקון מס' 4[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2014 הורחב החוק אף לאצטדיוני ספורט, ובהם נקבע כי העישון באצטדיון ספורט אסור למעט במקומות שהוקצו לעישון בידי הנהלת האצטדיון (אם הוקצו).

הקצאת המקומות המותרים לעישון באצטדיון ספורט צריכה לעמוד בשני תנאים מצטברים:

  1. לא יהיו יותר משני אזורים נפרדים של מושבים המותרים לעישון.
  2. מספר המושבים המותרים לעישון לא יעלה על רבע ממספר המושבים באצטדיון כולו.

בנוסף ניתן להקצות חדר נפרד לחלוטין ששטחו אינו עולה על רבע מהשטח שהוקצה לציבור להמתנה בהפסקות, ובלבד שיש בו סידורי אוורור תקינים והעישון בו אינו גורם למטרד בחלקים אחרים של האצטדיון.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויקיטקסט חוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג-1983, באתר ויקיטקסט
  • הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]