חוק עקירת האינדיאנים

חוק עקירת האינדיאנים
Indian Removal Act

דיונים בקונגרס בנוגע לחוק, אפריל 1830
פרטי החוק
מדינה
גוף מחוקק	הקונגרס ה-21 של ארצות הברית
שטחים שעליהם חל החוק	ארצות הברית

חוק עקירת האינדיאנים (באנגלית: Indian Removal Act) נחתם ב-28 במאי 1830 על ידי נשיא ארצות הברית אנדרו ג'קסון. החוק, כפי שתיאר אותו הקונגרס, סיפק "החלפת אדמות עם האינדיאנים המתגוררים בכל אחת מהמדינות או הטריטוריות, והסרתם ממזרח לנהר המיסיסיפי". במהלך כהונתו של ג'קסון כנשיא (1829–1837) ושל יורשו, מרטין ואן ביורן (1837–1841), לפחות כ-60,000 אינדיאנים מ-18 שבטים נאלצו לעבור מערבה לנהר המיסיסיפי שם הוקצו להם אדמות חדשות. השבטים הדרומיים הועברו בעיקר לטריטוריה האינדיאנית (אוקלהומה), והשבטים הצפוניים הועברו תחילה לקנזס. ארצות הברית ממזרח לנהר המיסיסיפי ומדרום לאגמים הגדולים התרוקנה מאוכלוסייתה האינדיאנית, למעט כמה יוצאים מן הכלל. המעבר מערבה של השבטים האינדיאנים התאפיין במספר רב של מקרי מוות בגלל הקשיים שבמסע.

הקונגרס של ארצות הברית אישר את החוק ברוב דחוק בבית הנבחרים. הוא נתמך על ידי הנשיא ג'קסון והמפלגה הדמוקרטית, מתיישבים לבנים מהדרום ומספר מדינות, במיוחד ג'ורג'יה. השבטים המקומיים והמפלגה הוויגית התנגדו להצעת החוק, כמו גם קבוצות נוספות בחברה האמריקאית הלבנה (למשל, כמה מיסיונרים וכמרים נוצריים). מאמצים משפטיים לאפשר לשבטים אינדיאנים להישאר על אדמתם במזרח ארצות הברית נכשלו. המפורסם ביותר הוא של שבט הצ'ירוקי (למעט קבוצת הסכמים) אתגרו את גירושם, אך לא הצליחו בבתי המשפט, וגורשו בכוח על ידי ממשלת ארצות הברית במסע עקוב מדם למערב שנודע מאוחר יותר כ"שביל הדמעות".

החוק, עם כל הכרוך בו, נתפס כצעד כואב בהיסטוריה האמריקאית, כשם שהוא מציין את ההתנגשויות הקשות וההשלכות הרבות על תרבויות אינדיאניות. מאז המאה ה-21, חוקרים מצביעים על החוק והגירושים שבאו אחריו כדוגמה ראשונה לטיהור אתני או ג'נוסייד ממלכתי או קולוניאליזם של מתיישבים, וחלקם רואים בו את כל השלושה.

רקע

הטמעה תרבותית אירופית בעולם החדש

קולוניסטים אירופאים רבים ראו בילידי אמריקה כברברים. עם זאת, היחסים בין האירופים והילידים היו מגוונים, במיוחד בין הקולוניות הצרפתיות והבריטיות. "צרפת החדשה", שהוקמה באזור האגמים הגדולים, בדרך כלל חיפשה קשר שיתופי עם השבטים הילידיים, כולל קיומן של מסורות מסוימות כמו נישואי "à la façon du pays" (בדרך המקומית), במיוחד של סוחרי הפרווה (ה"קורור דה בואה" – Coureur des bois) עם נשים אינדיאניות. אלו מילאו חלק חשוב מהקשרים השיתופיים שהצרפתים פיתחו עם השבטים הילידיים בצפון אמריקה. הקשרים האלה לא היו רק על בסיס אינטרסים אישיים של סוחרי פרווה, אלא גם כחלק ממדיניות של ממשלת צרפת לחזק את הבריתות עם השבטים הילידיים ולתמוך במסחר. נישואין כאלו אפשרו לסוחרי הפרווה להקים קשרים משפחתיים עם השבטים, דבר שסייע להם להשיג אמון ולגשר על הפערים התרבותיים והחברתיים, ובסופו של דבר להקל על עסקי הסחר, במיוחד בסחר בפרוות.

מיסיונרים רבים לימדו את השבטים איך להשתמש בכלי ברזל, לבנות בתים בסגנון אירופי ולשפר טכניקות חקלאיות. לימודים אלה נפוצו גם על ידי הווינדוט (Wyandot), ששמרו על ידידות של ארוכת שנים עם הקנדים הצרפתים, והעבירו אותם לשבטים אחרים כשהם עברו לאזור עמק מאומי (Maumee Valley). במהלך המאה ה-17 וה-18, במהלך מלחמות צרפתים עם האירוקוי ובמלחמת הצרפתים והאינדיאנים, רוב השבטים החזקים ביותר נטו לתמוך בצרפתים, אם כי שבטים אחרים כמו האירוקוי תמכו בבריטים מסיבות אסטרטגיות שונות. הצרפתים גם נהגו להקים מבצרים ותחנות מסחר בתוך כפרים אינדיאניים, כמו מצודת מיאמי (Fort Miami) באינדיאנה בתוך כפר המיאמי של קקיונגה , למטרות כלכליות וצבאיות אסטרטגיות. עם זאת, האמונה בעליונות תרבותית וגזעית של האירופים הייתה נפוצה בקרב פקידים דיפלומטיים קולוניאליים ואנשי דת בתקופה זו.

במהלך ההיסטוריה הקולוניאלית של ארצות הברית, רבים מהמתיישבים חשו שתרבותם נעלה על זו של האינדיאנים, בשל האידאות שלהם כמו בעלות פרטית כמערכת לניהול קרקעות וכן בזכות פרקטיקות הדתיות הנוצריות. המתיישבים פעלו ליישם הטמעה תרבותית, ושבטים כמו הצ'ירוקי אולצו לאמץ היבטים של התרבות הלבנה. הטמעה זו הוצעה לראשונה על ידי ג'ורג' וושינגטון והייתה בתהליך מתמשך כבר בתחילת המאה ה-19 בין הצ'ירוקי והצ'וקטאו. עמים ילידים עודדו לאמץ מנהגים אירופיים. תחילה, הם נאלצו להתנצר ולנטוש את פרקטיקות הדת המסורתיות. הם גם נדרשו ללמוד לדבר ולקרוא אנגלית, אם כי הייתה עניין ביצירת מערכת כתיבה והדפסה לשפות ילידיות מסוימות, במיוחד צ'ירוקי, כפי שמדגימה מערכת הסימנים של סקוויה (Sequoyah) עבור הצ'ירוקי. האמריקאים הילידים גם היו צריכים לאמץ את הערכים של המתיישבים, כמו נישואים מונוגמיים ואי־קיום יחסי מין מחוץ לנישואין. לבסוף, הם נאלצו לקבל את הרעיון של בעלות פרטית על קרקע ורכוש (כולל, במקרים מסוימים, עבדים אפריקאים). רבים אימצו את הפרקטיקות הללו, או חלקן, ובמיוחד השבטים צ'רוקי, צ'יקאסו, צ'וקטוו מאסקוגי, אשר כונו "חמשת השבטים המתורבתים".

תפיסת מדיניות ההטמעה ככישלון

למרות אימוץ ערכים תרבותיים לבנים על ידי רבים מהשבטים האינדיאנים, ממשלת ארצות הברית החלה במאמץ שיטתי להוציא את הילידים מדרום-מזרח ארצות הברית. האומות הצ'יקאסו, הצ'וקטאו, מוסקוגי-קריק, סמינול וצ'ירוקי היו אומות אוטונומיות בדרום-מזרח ארצות הברית. הנשיא אנדרו ג'קסון ביקש לחדש מדיניות פוליטית וצבאית להוציא את הילידים מהאדמות הללו, ועבד על חקיקת חוק להעברת האינדיאנים. בנאום מצב האומה הראשון שלו ב-1829, הנשיא ג'קסון קרא לגירוש האינדיאנים. חוק עיקרת האינדיאנים, שנועד לספח את אדמות הילידים ולחלקן בין מדינות הדרום, במיוחד ג'ורג'יה. החוק עבר בשנת 1830, אם כי שיחות בנוגע לחקיקתו החלו בין ג'ורג'יה והממשל הפדרלי כבר בשנת 1802. הממשלה הפדרלית הבטיחה לג'ורג'יה שהיא תיקח את זכויות האינדיאנים על האדמות שבתוך גבולות ג'ורג'יה, באמצעות רכישתם "ברגע שהרכישה תוכל להתבצע בתנאים סבירים". עם הזמן, מדינות הדרום החלו להאיץ בממשלה לבצע גירוש, בטענה שההסכם בין ג'ורג'יה והממשלה הפדרלית אינו בתוקף, ושמדינות הדרום יכולות להעביר בעצמן חוקים המנשלים את זכויות הבעלות של האינדיאנים מאדמותיהם. בתגובה, הממשלה הפדרלית חוקקה את חוק עקירת האינדיאנים ב-28 במאי 1830, בו הסכים הנשיא ג'קסון לחלק את שטח ארצות הברית ממערב לנהר המיסיסיפי לאזורים עבור השבטים, על מנת להחליף את האדמות מהן הוצאו.

בתיק "ג'ונסון נגד מקינטוש" בשנת 1823, פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית פסק דין כי האינדיאנים יכולים להתגורר ולשלוט באדמות בתוך ארצות הברית, אך לא יכולים להחזיק בבעלות עליהן. ג'קסון ראה בארצות הברית כאיחוד פדרטיבי של מדינות עצמאיות במיוחד, כפי שהיה נהוג לפני מלחמת האזרחים האמריקאית. הוא התנגד למדיניותו של וושינגטון לכרות הסכמים עם שבטים אינדיאנים, כאילו היו אומות ריבוניות זרות. כך, יצירת סמכויות אינדיאניות הייתה עבירה על ריבונות המדינות לפי חלק 3 בפרק 4 לחוקת ארצות הברית. כפי שראה זאת ג'קסון, או שהאינדיאנים הם אומות ריבוניות (מה שמפר את החוקה) או שהם נתונים לחוקי המדינות הקיימות באיחוד. ג'קסון עודד את האינדיאנים להיטמע ולציית לחוקי המדינות. יתר על כן, הוא האמין שהוא יכול לאפשר שלטון עצמי לילידים רק בשטחים פדרליים, מה שהצריך יישוב מחדש על אדמות פדרליות מערבית לנהר המיסיסיפי.

תמיכה והתנגדות

חוק העקירה היה במחלוקת עזה. רבים מאזרחי ארצות הברית תמכו באישורו, אך הוא עורר גם התנגדות משמעותית. בין המתנגדים הבולטים נמנו שליחים נוצרים, ובראשם מארגן המיסיונרים ג'רמיה אברטס. גם בקונגרס נשמעה התנגדות חריפה, במיוחד מצד הסנאטור תיאודור פרלינגהויזן מדלאוור, הסנאטור הנרי קליי מקנטקי, וחבר הקונגרס דייוויד קרוקט מטנסי. קליי אף ניהל קמפיין נרחב נגד החוק במסגרת המפלגה הלאומית הרפובליקנית בבחירות לנשיאות של 1832. לאחר דיון ממושך וסוער, החוק עבר ברוב דחוק. עם זאת, בדרום – ובעיקר בג'ורג'יה, המדינה הגדולה ביותר באותה תקופה – זכה החוק לתמיכה רחבה. ג'ורג'יה, שהייתה מעורבת במחלוקות טריטוריאליות עם שבט הצ'ירוקי מאז 1802, ראתה בו אמצעי לפתרון המשבר. הנשיא אנדרו ג'קסון קיווה שהחוק יסייע ליישב את המשבר באזור.

מעבר לחמשת השבטים המתורבתים, גם שבטים נוספים, ובהם הווינדוט, הקיקאפוא, הפוטוואטומי, השווני והלנאפ, הושפעו מהחקיקה. ג'קסון ראה את דחיקת האומות הילידיות כבלתי נמנעת, כשהוא מציין את התפשטות אורח החיים האירופי ואת הצטמצמותן של קהילות ילידיות בצפון-מזרח ארצות הברית. הוא אף האשים את מבקריו מהצפון בצביעות, בהתחשב בהיסטוריה שלהם בהתמודדות עם העמים הילידיים. לדבריו, "ההתקדמות דורשת תנועה קדימה":

"האנושות בכתה פעמים רבות על גורל הילידים במדינה הזו והפילנתרופיה הייתה עסוקה במשך זמן רב בהמצאת דרכים להימנע ממנו, אך ההתקדמות לא נעצרה לרגע, ואחד אחד נעלמו הרבה שבטים חזקים מהארץ [...] אבל פילנתרופיה אמיתית מכילה את המוח עם התנודות האלה כמו שהיא מקבלת את הכחדת דור אחד כדי לפנות מקום לדור אחר [...] במונומנטים ובמצודות של עם לא ידוע, הפזורים על פני האזורים המורחבים במערב, אנו רואים את הזיכרונות של גזע פעם חזק, שהושמד או נעלם כדי לפנות מקום לשבטים הברברים הקיימים [...] פילנתרופיה לא יכולה לרצות לראות את היבשת הזו מוחזרת למצב שבו מצא אותה אבותינו. איזה אדם טוב היה מעדיף מדינה מכוסה ביערות ונשלטת על ידי כמה אלפי ברברים על פני הרפובליקה הרחבה שלנו, מעוטרת בערים, עיירות וחקלאות משגשגת, מקושטת בכל השיפורים שהאומנות יכולה להמציא או שהתעשייה יכולה לבצע, מאוכלסת ביותר מ-12,000,000 אנשים מאושרים, ומלאה בכל הברכות של חירות, תרבות ודת?"

ביצוע הגירוש

למעלה מ-40 שבטים הועברו בכוח לאזור שכונה "הטריטוריה האינדיאנית" (Indian Territory), שטח שהיום נמצא ברובו במדינת אוקלהומה. בין השנים 1830 ל-1840, צבא ארצות הברית גירש בכוח והעביר מאדמותיהם בין 70–100 אלף ילידים שחיו ממזרח לנהר המיסיסיפי. אלפים נוספים נטבחו לפני שאולצו לפנות את אדמותיהם, ומספר בלתי ידוע מהם נספו בדרכים ממחלות, רעב ותנאי מזג אוויר קשים. אחת הפרשות הבולטות המשקפות את הסתירה שבין תפיסת ה"דמוקרטיה" של ג'קסון לבין הפגיעה בזכויות היסוד של הילידים היא פרשת בני שבט הצ'ירוקי ומדינת ג'ורג'יה. במהלך השנתיים שאחרי כן, התפנו מאדמותיהם, מ"רצון", שלושה מתוך חמשת השבטים הדרומיים: הצ'וקטאו, הצ'יקאסאו והקריק. הם חתמו עם הממשל הפדרלי על חוזים חדשים, שאמורים היו להבטיח את התיישבותם מחדש במערב, מעבר לנהר המיסיסיפי, במקום שלא הוגדר באופן ספציפי. שבטי הצ'ירוקי והסמינול סירבו להתפנות. בין השנים 1835–1842, נסוגו אנשי שבט הסמינול לאזור הביצות של פלורידה, תוך לחימה בלתי פוסקת ונואשת נגד צבא ארצות הברית, שהייתה לו עדיפות ברורה על פניהם בכמות ובכוח, עד שלבסוף מצאו עצמם בשטחים שהממשל ייעד אותם לאינדיאנים ממילא.

הצ'ירוקי היו העיקשים ביותר באחיזתם באדמותיהם, והשליכו את יהבם על בית המשפט העליון של ארצות הברית. בפסיקה שלאחר תביעתם הראשונה (1831) סירב בית המשפט, בראשות ג'ון מרשל, לשנות את החלטת מדינת ג'ורג'יה; אבל שנה אחרי כן שינה השופט העליון את פסיקתו שלו, כאשר הכריז, כי חוקי ג'ורג'יה אינם חלים על הצ'ירוקי וכי חוקת ארצות הברית מגינה על החוזה שנחתם אתם. מרשל, תומך נלהב בפדרליזם, רצה להדגיש, במקרה זה, את עליונות החוקה הפדרלית. ואולם הנשיא ג'קסון סירב ליישם את הפסיקה החדשה, בתואנה שאותה חוקה עצמה מחייבת אותו להימנע מפגיעה בזכויות מדינה כלשהי החברה בברית. מספרים כי הוא אמר אז: "ג'ון מרשל פסק את פסיקתו, הבה נראה אותו אוכף אותה כעת".

למרות ההוראות לנהוג באינדיאנים באופן נאות, התנהל הפינוי ביד קשה: מעצר אלים של משפחות על נשיהן וטפן, ציד אדם, השמדה באש של כפרים שלמים, ביזה, הרג בעלי חיים, הרס רכוש וכיוצא באלה. באוקטובר 1838, לאחר חצי שנה של שהות במחנות מעצר שונים, יצאה לדרכה שיירה ארוכה של כ־18 אלף בני צ'ירוקי שגורשו מאדמותיהם, כאשר הם מותירים אחריהם את כל רכושם. הם נעו מערבה בדרך שהשתרעה על־פני אלפי קילומטרים, במסלול המכונה "נתיב הדמעות" – לאורך מדינות טנסי, קנטקי, אילינוי ומיזורי. האספקה הייתה מועטה והבצורת הכתה באזורים שבהם צעדו המוני האינדיאנים תשושים מרעב, מקור וממחלות. התוצאה הסופית הייתה אסונית, כש-4,000 מבני הצ'ירוקי קיפחו את חייהם לפני המסע ומספר דומה לזה – במהלכו.

מורשת

על פי ההיסטוריון הנרי ויליאם ברנדס, ג'קסון האמין בכנות כי העברת אוכלוסייה שלו הייתה "מדיניות חכמה והומניות" שתשמור על הילידים האמריקאים מ"הכחדה מוחלטת". ג'קסון הציג את העקירה כמעשה רחמים פטרנליסטי. על פי רוברט מ. קיטון, תומכי הצעת החוק השתמשו בסיפורים מקראיים כדי להצדיק את ההתיישבות הכפויה של הילידים האמריקאים.

היסטורית במאה ה-21, היסטוריונים הצביעו על החוק וההסרות שנעשו בעקבותיו כדוגמה מוקדמת של טיהור אתני ממלכתי או ג'נוסייד או קולוניאליזם מתיישב, או שלושתם יחד.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא חוק עקירת האינדיאנים בוויקישיתוף

• ההיסטוריה המדממת של הילדים האמריקנים, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 29 במאי 2019