חוק שירותי הדת היהודיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971 הוא חוק המסדיר את הקמתן והפעלתן של מועצות דתיות, ואת רכישתן של חלקות קבר בישראל.

רקע - הקמת המועצות הדתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיון המועצה הדתית נוסד כשני עשורים לפני הקמת המדינה במסגרת כנסת ישראל, שמה הרשמי של העדה היהודית המוכרת בארץ ישראל. בינואר 1927 אישר הנציב העליון את "תקנות כנסת ישראל", שקבעו את הקמתם של כמה מוסדות במסגרתה של העדה היהודית: במישור הארצי – אספת הנבחרים, הוועד הלאומי ומועצת הרבנות הראשית, ובמישור המקומי – ועדי הקהילות, לשכות הרבנות המקומית ומועצות השחיטה.[1] מועצות שחיטה אלו הן למעשה הגלגול הראשון של המועצות הדתיות. בשנת 1935, לאחר מאבקים פוליטיים ממושכים של הרבנות הראשית לטובת אוטונומיה לשירותי הדת, הוחלט להקים מועצות דתיות במסגרת ועדי הקהילות של כנסת ישראל. סמכויות הטיפול והפיקוח על כל העניינים הדתיים של הקהילה נמסרו להן, ובשנת 1937 אף נקבע תקנון כולל למועצות הדתיות.[2] למרות זאת בפועל היו הבדלים גדולים בין הקהילות באופן הפעלתם של שירותי הדת הן לפני קבלת התקנות הן עם תחולתן. ברוב היישובים הקטנים – ואף באחדים מהגדולים – לא הוקמה מועצה דתית, והרשויות המקומיות או ועדי הקהילה הם אלה שסיפקו את שירותי הדת.[3] מצב זה השתנה לאחר קום המדינה, עת יוסדו ברוב היישובים היהודיים מועצות דתיות לאספקת שירותי דת.

היסטוריה חקיקתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק תקציבי השירותים הדתיים היהודיים, התש"ט-1949 אושר בכנסת הראשונה באוגוסט 1949, וניתן לו תוקף למפרע מ-1 באפריל 1949[4] (מועד תחילתה של שנת הכספים). החוק בא להבטיח את המשך תקצובן של המועצות הדתיות, מתקציב המדינה ומתקציבן של הרשויות המקומיות. במהלך השנים תוקן החוק 15 פעמים, ונוספו בו כללים להקמתן של מועצות דתיות ולחידוש הרכבן.[5]

בשנת 1971 קבעה ועדת החוקה, חוק ומשפט נוסח משולב לחוק, תוך החלפת שמו לשם הנוכחי, חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971.[6] מאז ועד תחילת שנת 2020 תוקן החוק 23 פעמים, ונוספו בו סעיפים המסדירים את הפיקוח על תקציב המועצה הדתית וכללים לקביעת התשלום בעד אחדים משירותיה של המועצה הדתית.

הוראות החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק מסדיר את הקמתן והפעלתן של מועצות דתיות ברשויות המקומיות. המועצה מוקמת על ידי השר לשירותי דת. השר קובע את מספר חברי המועצה, ובלבד שלא יעלה על מספר חברי הרשות המקומית. המועצה מורכבת מנציגיהם של שלוש רשויות: הרשות המקומית, השר לשירותי דת והרבנות המקומית. כל רשות מציעה את מועמדיה וביחד הן מקיימות הערכה של כל מועמדים המוצעים. כל מקרה שבו נתגלו חילוקי דעות בין שלוש הרשויות, יובא להכרעת ועדת השרים, ועל החלטתה רשאי שר לערער לפני הממשלה. חידוש הרכב המועצה וההודעה על כך מוטלים על השר, כמפורט בסעיף 6 לחוק. עד לשנת 1988 מונו רק גברים למועצות הדתיות, אך בעקבות בג"ץ שקדיאל נגד שר הדתות, שבו קבע בג"ץ שגם נשים יכולות לכהן כחברות במועצות הדתיות, מונתה לאה שקדיאל כחברה ראשונה במועצה דתית. גם לאחר פסק דין זה, נשים הן מיעוט במועצות הדתיות. בשנת 2004 נבחרה אישה לראשונה לעמוד בראש מועצה דתית בכפר סבא, עורכת הדין סמדר גרוס, בתמיכתו של ראש העיר יהודה בן חמו,[7] אך בעקבות לחצים שהופעלו עליה נאלצה לפרוש כעבור תשעה חודשים.[8]

המועצה הדתית מוסמכת לספק שירותי דת ליהודים ולשם כך היא נדרשת לטפל בחוזים, להחזיק רכוש ולרכוש ציוד. השירותים המסופקים על ידי המועצה הדתית הם בעלי אופי דתי מנהלי, המועצה הדתית אחראית על מתן שירותים אלו ולא על הכרעה הלכתית דתית בקשר אליהם - על המועצה וחבריה לפעול לפי פסיקת הרבנות המקומית והרבנות הראשית לישראל, בכל עניין שבתחום תפקידיה וסמכויותיה של המועצה הדתית.

תקציבה של מועצה דתית מגיע מתקציב המדינה ומתקציב הרשות המקומית. הפיקוח על תקציב זה נעשה בידי רואה חשבון חיצוני.

החוק קובע כי רב עיר יהיה נתון לשיפוטו של בית דין משמעתי, שימונה על ידי מועצת הרבנות הראשית לישראל. רב עיר לא יקבל כל תמורה או טובת הנאה אחרת לבד ממשכורתו בעד טקסי נישואין שערך.

החוק קובע כללים לרכישת חלקת קבר בחיים בבית עלמין שבו רשות מקומית, מועצה דתית או חברה קדישא מטפלת בקבורת נפטרים במסגרת מתן שירותי דת יהודיים. החוק מסמיך את השר לשירותי דת לקבוע כללים למתן שירותים הקשורים להלוויה, לקבורה ולמשפחות אבלות וכן תעריפים לשירותים כאמור ולהקמת מצבות.

תקנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכוח החוק הותקנו התקנות הבאות:

  • תקנות שירותי הדת היהודיים (חברות לענייני קבורה), תשכ״ז–1966.[9]
  • תקנות שירותי הדת היהודיים (ניהול מועצות), תש״ל–1970.[10]
  • תקנות שירותי הדת היהודיים (גמלאות לראש רשות) (סדרי קביעת גמלה, מתן הודעות, ביצוע והיוון), תשמ"א-1981.[11]
  • תקנות שירותי הדת היהודיים (תקציב מועצות דתיות), תשמ"ה-1985.[12]
  • תקנות שירותי הדת היהודיים (שיפוט משמעתי של רבני עיר), תשנ"ו-1996.[13]
  • תקנות שירותי הדת היהודיים (מועצת בתי העלמין בתל רגב), תשנ"ח-1998.[14]
  • תקנות שירותי הדת היהודיים (מועצת בתי העלמין היהודיים בברקת), תשס"ג-2002.[15]
  • תקנות שירותי הדת היהודיים (בחירות רבני עיר), תשס״ז–2007.[16]
  • תקנות שירותי הדת היהודיים (אגרות שירותים), התשע״ד–2013.[17]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תקנות כנסת ישראל 1927, עדות דתיות, סעיף 26(1), באתר "נבו"
  2. ^ אליעזר דון–יחיא, מוסדות דתיים במערכת הפוליטית: המועצות הדתיות בישראל, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 1988, עמ' 4-3
  3. ^ משה אוסטרובסקי, ארגון היישוב היהודי בארץ–ישראל, הוצאת ראובן מס, התש"ב, עמ' נג-נו
  4. ^ חוק תקציבי השירותים הדתיים היהודיים, תש"ט-1949, ס"ח 19 מ-17 באוגוסט 1949
  5. ^ חוק תקציבי השירותים הדתיים היהודיים, תש"ט-1949, באתר "נבו"
  6. ^ חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971, ס"ח 628 מ-15 ביולי 1971
  7. ^ רענן בן צור, אשה ראשונה בראש מועצה דתית: "אפעל לקרוב לבבות", באתר ynet, 26 בנובמבר 2004
  8. ^ עירית מירון, "רצו שאהיה מריונטה": מה שבר את מנהלת המועצה הדתית?, באתר nrg‏, 9 במרץ 2011
  9. ^ Wikisource-logo.svg תקנות שירותי הדת היהודיים (חברות לעניני קבורה), תשכ״ז–1966, בספר החוקים הפתוח
  10. ^ Wikisource-logo.svg תקנות שירותי הדת היהודיים (ניהול מועצות), תש״ל–1970, בספר החוקים הפתוח
  11. ^ תקנות שירותי הדת היהודיים (גמלאות לראש רשות) (סדרי קביעת גמלה, מתן הודעות, ביצוע והיוון), תשמ"א-1981, באתר "נבו"
  12. ^ תקנות שירותי הדת היהודיים (תקציב מועצות דתיות), תשמ"ה-1985, באתר "נבו"
  13. ^ תקנות שירותי הדת היהודיים (שיפוט משמעתי של רבני עיר), תשנ"ו-1996, באתר "נבו"
  14. ^ תקנות שירותי הדת היהודיים (מועצת בתי העלמין בתל רגב), תשנ"ח-1998, באתר "נבו"
  15. ^ תקנות שירותי הדת היהודיים (מועצת בתי העלמין היהודיים בברקת), תשס"ג-2002, באתר "נבו"
  16. ^ Wikisource-logo.svg תקנות שירותי הדת היהודיים (בחירות רבני עיר), תשס״ז–2007, בספר החוקים הפתוח
  17. ^ Wikisource-logo.svg תקנות שירותי הדת היהודיים (אגרות שירותים), התשע״ד–2013, בספר החוקים הפתוח