חוק שירות הביטחון הכללי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חוק שירות הביטחון הכללי, התשס"ב-2002 מסדיר את פעולתו של שירות הביטחון הכללי (שב"כ). החוק אושר בכנסת ב-11 בפברואר 2002 ונכנס לתוקף ב-22 באפריל 2002.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הגידול במרכזיותו של השב"כ בחיי מדינת ישראל גבר הצורך בהסדרת פעילותו. בעקבות פרשת קו 300 ופרשת עיזאת נאפסו, כמו גם טענות על שימוש בלתי מבוקר בעינויים במהלך חקירתם של עצירים פלסטינים, הוקמה "ועדת לנדוי", שפרסמה בשנת 1987 דו"ח שבא לקבוע קריטריונים לשימוש באמצעי חקירה זה. הדו"ח קבע שבשב"כ רווחה בשנות ה-80 של המאה ה-20 תרבות של עדויות שקר.[1] הדו"ח המליץ על התרת שימוש בלחץ פיזי מתון בחקירות, והגמשה של הכללים כאשר מדובר בחקירה העוסקת ב"פצצה מתקתקת", שהיא אירוע חבלני ספציפי העומד להתרחש בזמן הקרוב, ויש לעשות כל מאמץ על מנת לסכלו. בשנת 1999, בעקבות עתירות שהוגשו על ידי האגודה לזכויות האזרח והוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, דן בג"ץ בשיטות החקירה של השב"כ, ובפסק-דין תקדימי[2] קבע שאסורות שיטות חקירה הכוללות לחץ פיזי. בעקבות פסיקה זו קראו אנשי ציבור, ובהם חברי הכנסת רובי ריבלין ושאול יהלום, לחוקק חוק שיתיר לשב"כ להמשיך ולהשתמש בלחץ פיזי מתון בחקירותיו.

בפברואר 1998 הגישה הממשלה לכנסת את הצעת חוק שירות הביטחון הכללי.[3] הדיונים בכנסת ובוועדותיה בעניין זה נמשכו עד שנת 2002, שבה אושר חוק שירות הביטחון הכללי, המסדיר את פעולתו של השב"כ. בסופו של דבר לא כלל החוק סעיף המתיר שימוש בלחץ פיזי.[4]

עיקרי החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק קובע שייעודו, תפקידיו וסמכויותיו של השב"כ (להלן "השירות") ייקבעו בחוק. מבנה השירות, יחידותיו ותפקידיהן ייקבעו בהוראות השירות או בנוהלי השירות. ראש השירות ימונה בידי הממשלה לפי הצעת ראש הממשלה. השירות נתון למרות הממשלה וראש הממשלה ממונה עליו מטעם הממשלה. ועדת שרים לענייני השירות מונה חמישה חברים; ראש הממשלה הוא יו"ר הוועדה, ובין חבריה נכללים שר הביטחון, שר המשפטים והשר לביטחון הפנים.[5] בכנסת נדונים ענייני השירות בוועדת המשנה למודיעין ולשירותים חשאיים של ועדת החוץ והביטחון.

עברו של השירות, כגוף ששירת גם אינטרסים פוליטיים של מפא"י, הביא לקביעה "לא תוטל על השירות משימה לשם קידום אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים".

סעיף 7 לחוק קובע את ייעוד השירות ותפקידיו:

(א) השירות מופקד על שמירת ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו, מפני איומי טרור, חבלה, חתרנות, ריגול וחשיפת סודות מדינה, וכן יפעל השירות לשמירה ולקידום של אינטרסים ממלכתיים חיוניים אחרים לביטחון הלאומי של המדינה, והכל כפי שתקבע הממשלה ובכפוף לכל דין.

(ב) לעניין סעיף קטן (א), ימלא השירות תפקידים אלה:

(1) סיכול ומניעה של פעילות בלתי חוקית שמטרתה לפגוע בביטחון המדינה, בסדרי המשטר הדמוקרטי או במוסדותיו;
(2) אבטחת אנשים, מידע ומקומות, שקבעה הממשלה;
(3) קביעת הוראות בדבר סיווג ביטחוני לתפקידים ולמשרות בשירות הציבורי ובגופים אחרים, כפי שקבעה הממשלה, למעט לנבחרי ציבור ולשופטים, וכן קביעה של התאמה ביטחונית של אדם לתפקיד או למשרה שסווגו בסיווג ביטחוני, לרבות על ידי שימוש בבדיקות פוליגרף, והכל כפי שייקבע בכללים; בפסקה זו, "שופטים" - מי שבידם סמכות שפיטה לפי חוק-יסוד: השפיטה, למעט מועמדים לשפיטה ולמעט שופט צבאי לפי חוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955;
(4) קביעת נוהלי אבטחה לגופים שקבעה הממשלה;
(5) קיום מחקר מודיעין ומתן ייעוץ והערכת מצב לממשלה ולגופים אחרים שקבעה הממשלה;
(6) פעילות בתחום אחר שקבעה הממשלה, באישור ועדת הכנסת לענייני השירות, שנועדה לשמור ולקדם אינטרסים ממלכתיים חיוניים לביטחון הלאומי של המדינה;
(7) איסוף וקבלת מידע לשמירה ולקידום העניינים המפורטים בסעיף זה.

מידע אודות השירות הוא מידע סודי. בסעיף 19 נקבע: "כללים, הוראות השירות, נוהלי השירות וזהות עובדי השירות והפועלים מטעמו, בעבר או בהווה, וכן פרטים אחרים בנוגע לשירות שייקבעו בתקנות, הם חסויים וגילוים או פרסומם אסור". ראש הממשלה רשאי להתיר פרסום מידע האסור לפרסום לפי סעיף זה, והוא האציל סמכותו זו לצנזורה הצבאית. בהתאם לכך, כאשר סגן ראש השב"כ, רוני אלשיך, נבחר כמועמד למפכ"ל המשטרה, פורסם הדבר באמצעי התקשורת ללא ציון שמו, אלא הכינוי "ר'", ורק לאחר אישור של ראש הממשלה פורסם שמו המלא.[6]

לשם מילוי תפקידם ניתנות לבעלי תפקידים מבין עובדי השירות סמכויות שוטר. לבעלי תפקידים מבין עובדי השירות ניתנת הרשאה להיכנס לכלי רכב או לחצרים (לרשות היחיד) ולערוך בהם חיפוש ולאסוף מידע, שלא בנוכחות בעליהם או המחזיק בהם ובלא ידיעתו. על עובדי השירות נאסרה הקמתו של ארגון עובדים וחברות בו.

תקנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכוח החוק הותקנו תקנות אחדות:

  • תקנות שירות הביטחון הכללי (הודעה למעביד בדבר דרישות סיווג ביטחוני לעובדיו, הודעה לאדם בדבר אי התאמה ביטחונית וועדת השגה על קביעת אי התאמה ביטחונית), התשס"ג-2003
  • תקנות שירות הביטחון הכללי (פרטים אחרים בנוגע לשירות אשר הם חסויים והיתר לפרסום מידע האסור לפרסום), תשס"ד-2004
  • תקנות שירות הביטחון הכללי (סמכויות שוטר), תשס"ד-2004
  • תקנות שירות הביטחון הכללי (חפץ שנתפס), התשס"ד-2004
  • תקנות שירות הביטחון הכללי (הגבלות על עובדי השירות בתקופת עבודתם בשירות ולאחריה), תשס"ד-2004
  • תקנות שירות הביטחון הכללי (העסקה לפי כתב העסקה), התשס"ח-2008
  • תקנות שירות הביטחון הכללי (העסקה לתקופת ניסיון במשרות המיועדות להעסקה לפי כתב מינוי), תשס"ח-2008
  • תקנות שירות הביטחון הכללי (סייגים בקרבת משפחה), תשע"ג-2013.

הסדרה בחוקים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לחוק שירות הביטחון הכללי מוסדרים נושאים נקודתיים של פעולת השב"כ בחוקים אחרים:

  • חוק הגנת הפרטיות: עובדי השירות (בדומה לעובדי רשויות ביטחון אחרות) אינם נושאים באחריות לפי חוק הגנת הפרטיות על פגיעה שנעשתה באופן סביר במסגרת תפקידם ולשם מילויו. זכותו של אדם, בהתאם לחוק הגנת הפרטיות, לעיין במידע שעליו המוחזק במאגר מידע, אינה חלה ביחס למאגר מידע של הששירות.
  • חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה: החוק אוסר על מעסיק לדרוש מדורש עבודה או מעובד את הפרופיל הצבאי שלו, או לעשות שימוש בנתון זה, אם הגיע לידיו. איסור זה אינו חל על השב"כ.
  • חוק האזנת סתר: החוק אוסר האזנת סתר, אך קובע תנאים שבהתקיימם רשאי השב"כ לבצע האזנת סתר.
  • חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים: החוק קובע שהמרשם הפלילי יהיה חסוי ולא יימסר מידע ממנו, אך מתיר למסור מידע ממנו לשב"כ, במידה שהדבר דרוש למילוי תפקידו.
  • חוק חופש המידע: הוראות חוק זה אינן חלות על השב"כ.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויקיטקסט חוק שירות הביטחון הכללי, התשס"ב-2002, באתר ויקיטקסט
  • הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]