חטיבה 211

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עוצבת יש"י ('יחידת שומרי ירושלים')
Hativa211.png
פרטים
מדינה ישראלישראל  ישראל
שיוך צה"לצה"ל  צה"ל
סוג חטיבת שריון מילואים וסדירה
אירועים ותאריכים
הקמת היחידה 1975
פירוק היחידה 1992
מלחמות מלחמת לבנון  מלחמת לבנון
נתוני היחידה
ציוד עיקרי מרכבה סימן 2ב
פיקוד
מפקדים אוריאל רוזן (מח"ט ראשון)
אלי גבע (מלחמת לבנון הראשונה)
שי אביטל (מח"ט אחרון)

חטיבה 211 (עוצבת יש"י; יחידת שומרי ירושלים) הייתה חטיבת שריון סדירה למחצה אשר הוקמה בשנת 1975 ופורקה בתחילת 1992.

החטיבה לחמה במלחמת לבנון הראשונה, לרוב כחוד החנית של ההתקדמות בציר המערבי (כביש החוף). היא השתתפה בכיבוש צור, צידון וביירות. בהמשך השנים שירתו יחידות החטיבה ברצועת הביטחון בלבנון ובמשימות נוספות עד לפירוקה בשנת 1992.

מלחמת לבנון הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת מלחמת לבנון הראשונה ב-6 ביוני 1982, החטיבה בפיקודו של אל"ם אלי גבע, נועדה לעמוד בראש עוצבת הגליל במאמץ ההתקפי לאורך כביש החוף המערבי, לכיוון צידון. החטיבה הורכבה בעת המלחמה משלושה גדודים - גדוד 429 בפיקוד סא"ל עמוס מלכא, וגדוד 126 בפיקוד סא"ל ידיד גלעד, על בסיס טנקי מרכבה, וגדוד 9 בפיקוד סא"ל שלמה אריאל עם טנקי מגח. היא עברה אימונים רבים לקראת המלחמה ונחשבה לחטיבה איכותית במהלך תכנון המערכה.[1]תפקיד החטיבה בשלב הראשון היה לנוע צפונה על הציר עד לנהר הליטני, מספר קילומטרים צפונית לעיר צור, ולחכות שם להמשך פקודות לפי התגלגלות המבצע. עם פתיחת המבצע יצאה החטיבה מאזור חניתה בשעה 11:00 בראש הכוחות הפורצים ללבנון והחלה להתקדם לכיוון מערב אל עבר ציר החוף, היא התקדמה צפונה כאשר שני גדודים נעים על כביש החוף וגדוד שלישי נע במקביל על שיפולי הגבעות ממזרח.

בפאתי צור הוחלט לעקוף את העיר מכיוון מזרח בין מתחמי המחבלים שמדרום לעיר, זאת לפי הפקודה של תנועה מהירה ועקיפת מתחמי מחבלים עיקריים. גדוד 126 בפיקוד ידיד גלעד שנע בראש החטיבה ביצע את העקיפה נכון והגיע לנהר הליטני בסביבות השעה 17:15, לאחר מעט יותר מארבע שעות לחימה והתקדמות. גדוד 450 (גדוד חי"ר מבית ספר למכי"ם) שנע אחרי גדוד 126, טעה בעקיפה ונכנס למארב מחבלים בצומת אל-בץ, מה שהוביל אותו להיתקלות ולחימה קשה שנמשכה כל אותו הלילה. בלחימה זו ספג הגדוד מספר אבדות בהם מפקד הגדוד אורי גייגר. בינתיים שאר החטיבה המשיכה להתקדם, חצה את הליטני על גשר קסמייה ועד שעות הערב הגיע לאזור סרפנד (על קו החוף בין צור לצידון). אולם, במהלך הלילה נעצרה התקדמות החטיבה. לקראת היום השני ללחימה, הועברה החטיבה לאחריות עוצבת געש.[2] החטיבה התקדמה באיטיות ונמנעה מתנועה בלילה. בבוקר היום השלישי הוטל על החטיבה להשתתף בכיבוש צידון, שהפכה למעוז של כוחות מחבלים שנסוגו מדרום (אל מול התקדמות צה"ל) ולא יכלו לנוע צפונה לביירות (משום נחיתת אוגדה 96 מצפון לצידון), במקום לעקוף את העיר כפי שהייתה אמורה לעשות על פי התוכנית המקורית. תפקיד החטיבה יחד עם אוגדה 36 היה למצוא דרך לעבור את העיר במהירות ולהתקדם צפונה, בעוד שעל עוצבת הגליל הוטל לטהר את כיסי ההתנגדות בעיר. אולם, הלחימה בצידון התעכבה זמן רב בגלל התנגדות במחנות הפליטים שבפאתי העיר.[3]

לאחר שעברו את צידון, חברה החטיבה לכוחות הצנחנים שהונחתו מהים ביום רביעי, כ-65 שעות משעת השי"ן, בעוד החבירה הייתה אמורה להיות 48 שעות משעת השי"ן. החטיבה התקדמה ופרצה קדימה אך בכפר סיל היא נתקעה, נסוגה והוחלפה על ידי חטיבה 188.[4] קצין אג"ם של העוצבה שהונחתה מהים תיאר כך את הבעיה בכפר סיל: "החטיבה עשתה כאן את אחת הטעויות האופייניות בחטיבת טנקים במצב הזה, שחטיבת חי"ר לא עשתה אף פעם: התחילה לרוץ. זאת אומרת, הרגישו שאין התנגדות, רצו, רצו, רצו. הגיעו [לאזור כפר סיל], עברו אותו קצת, רצו עוד טיפה צפונה - וחטפו בבת אחת מכת אש RPG או מטולים ... טנק אחד התהפך, שני טנקים נדלקו, כל החטיבה נעצרה. היה כאן שלב מאד לא נעים ... נגמ"ש ושני טנקים נדפקו. שלושה כלים - וכל ההתקפה הנוראית הזו נעצרה. החטיבה לדעתי נכנסה פה לאיזה תת-מורל כזה. רצו אחורה, התקבצו והתכנסו; החלטנו לעצור אותה ולהתארגן להתקפה מחדש."[5]

בהמשך הלחימה, השתתפה החטיבה בכיבוש העיר דאמור ונלחמה בשטח הדרומי של ביירות באזור שדה התעופה. לאחר מכן לקחה החטיבה חלק מכריע גם בכיבוש העיר ביירות עצמה.

לקראת הכניסה לביירות, ביקש מפקד החטיבה אלי גבע שלא לעמוד בראש החטיבה בביצוע משימת הכיבוש, זאת לטענתו מטעמים אידאולוגיים משום שלא האמין בצורך לכיבוש העיר ביירות. בקשתו של מפקד החטיבה עוררה סערה, הוא זומן לשיחות עם הדרג הבכיר בצה"ל והודח מתפקידו מבלי יכולת לערער. האירוע היה פגיעה מורלית קשה לחטיבה, אך עם זאת היא המשיכה במשימותיה בכיבוש ביירות, ולחמה בפאתי העיר יחד עם כוחות חטיבת גולני באזורי בורג'-אל-בוג'נה, אל-עוזא ובנמל התעופה הבינלאומי של העיר.[6][1]

שנים אחרונות ופירוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה ביצעה החטיבה משימות ביטחון שוטף, כמו גם שירות ברצועת הביטחון בלבנון.

החטיבה פורקה בשנת 1992 לאחר 14 שנות קיום, במסגרת צמצום סדר כוחות השריון של צה"ל. עם פירוקה, מרבית חיילי הסדיר של החטיבה עברו לשרת בחטיבה 7 שהורכבה אף היא מטנקי מרכבה סימן 2ב.

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גדוד 126 "נחשון" (סדיר):
גדוד נחשון היה גדוד מילואים שהועבר לחטיבה עם הקמתה והוסב לגדוד סדיר. בשנת 1981 הוסב לגדוד טנקי מרכבה. עם פירוק החטיבה פורק גם הגדוד.
  • גדוד 429 "רומח" (מילואים):
הגדוד הוקם בשנת 1972 כחלק מחטיבה 500, איתה הוא לחם גם במהלך מלחמת יום הכיפורים בגזרת סיני. בשנת 1978 עם פינוי סיני הועברה חטיבה 500 לבקעה וגדוד רומח הועבר לחטיבה 211. בתקופת מלחמת לבנון הראשונה פיקד על הגדוד עמוס מלכא (לימים מפקד החטיבה). בשנת 1985 הפך לגדוד מילואים על בסיס טנקי מרכבה סימן 2ב. לאחר מלחמת המפרץ הועבר לחטיבת שריון במילואים, שקיבלה את השם 'הראל' ואת המספר 10. בעקבות זאת החליט הגדוד להיקרא על שם גדוד "הפורצים", הגדוד הרביעי של חטיבת פלמ"ח 'הראל'. הגדוד (והחטיבה) הינו כיום חלק מעוצבת "סיני" והשתתף בקרבות ההגנה בעוטף עזה במבצע 'צוק איתן'.
  • גדוד 9 "עשת" (סדיר):
הגדוד הוקם בשנת 1948 כגדוד פלמ"ח ועם פירוק הפלמ"ח שוייך לגייסות השריון כגדוד חרמ"ש. לפני מלחמת סיני הועבר הגדוד לחטיבה 7 ובמהלך המלחמה הפך לגדוד שריון ובמלחמת ששת הימים שוב חזר להיות גדוד חרמ"ש. במהלך מלחמת יום הכיפורים לחם הגדוד במסגרת חטיבה 14. בדצמבר 1980 עבר הגדוד לחטיבה 211.[7] לאחר פירוק החטיבה הועבר הגדוד לחטיבה 401.

מפקדי החטיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה גבעתי, בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת 'מערכות' וההוצאה לאור של משרד הביטחון, תשנ"ד - 1994, עמ' 454-434.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 פרישמן, 2012.
  2. ^ יצחק מרדכי, ‏אוגדת הגליל במלחמת של"ג, מערכות 413, עמוד 23
  3. ^ עמנואל ולד, קללת הכלים השבורים, עמ' 35-36
  4. ^ אלכס פישמן, גבע הולך לאיבוד, ידיעות אחרונות המוסף לשבת, 1 ביוני 2012
  5. ^ עמנואל ולד, קללת הכלים השבורים, עמ' 36-37
  6. ^ עצרנו על קצות המסלולים בחריקת בלמים, מעריב, 6 באוגוסט 1982; המשך
  7. ^ משה גבעתי, בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9, הוצאת מערכת הביטחון ומערכות, תשנ"ד-1994, עמ' 434