חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חטיבה 7
ניר קרן צבי - מלחמת יום כיפור - קרב עמק הבכא (9).jpg
טנקי שוט קל במהלך קרב עמק הבכא
סוג היחידה חטיבה
שייכות חיילית חיל השריון הישראלי
מפקדים אל"ם אביגדור בן-גל (מפקד החטיבה)
סא"ל ג'קי חזקיה (סגן מפקד החטיבה)
סא"ל אביגדור קהלני (מג"ד 77)
סא"ל יוסף אלדר (מג"ד 75)
רס"ן חיים ברק (מג"ד 82)
סא"ל משולם רטס (מג"ד 71)
סא"ל עמוס כץ (מג"ד 71)
יחידות משנה גדוד 71, גדוד 75, גדוד 77, גדוד 82, פלס"ר
עימות מלחמת יום הכיפורים
גזרת פעילות רמת הגולן
אמל"ח עיקרי טנק שוט קל

חטיבה 7 היא חטיבת שריון סדירה, שלחמה ברמת הגולן במהלך מלחמת יום הכיפורים, משעות הלחימה הראשונות ועד להפסקת האש.

החטיבה, תחת פיקוד אביגדור בן-גל (יאנוש), עלתה לרמת הגולן מספר ימים לפני פתיחת המלחמה. לחטיבה נודע תפקיד חשוב בבלימת הצבא הסורי בצפון רמת הגולן במהלך קרבות הבלימה במסגרת קרב עמק הבכא. עם הפריצה לשטח סוריה הייתה החטיבה אחראית לכיבוש החלק הצפוני של המובלעת הסורית ולכיבוש תל א-שמס ומזרעת בית ג'אן. בהמשך הגנה החטיבה על שטחי המובלעת והשתתפה בקרבות מול הכוחות העיראקים בדרום המובלעת.

במהלך המלחמה נהרגו 103 מחיילי החטיבה.

החטיבה ערב המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חטיבה 7 הוקמה במאי 1948. במלחמת ששת הימים כללה החטיבה גדוד טנקי צנטוריון (גדוד 82), גדוד פטון M48 (גדוד 79) וגדוד חרמ"ש, ולחמה בסיני בציר הצפוני. באוגוסט 1967 נפרדה החטיבה מגדוד הפטונים, קיבלה במקומו גדוד צנטוריונים (גדוד 63 שמספרו השתנה מאוחר יותר ל-53), ועלתה לרמת הגולן.

ב-1969 ירדה חטיבה 7 לסיני, אך גדוד 53 נשאר ברמת הגולן ועבר לחטיבה 188. במקומו הוקם בחטיבה גדוד 77. בשנת 1971 הוקם גדוד 75 כגדוד חרמ"ש. חטיבה 7 הייתה חטיבת עתודה של המטה הכללי ומחנה הקבע שלה היה בשדה תימן, ליד באר שבע. בספטמבר 1972 מונה יאנוש בן-גל למפקד החטיבה.

לפני מלחמת יום הכיפורים כללה החטיבה שני גדודי טנקי שוט קל (77 ו-82) וגדוד חרמ"ש (75). גדוד 77, בפיקוד סא"ל אביגדור קהלני, ישב באזור רפידים וכלל ארבע פלוגות טנקים לאחר סיום צמ"פ. גדוד 82, בפיקודו של רס"ן חיים ברק, ישב מדרום לבאר שבע וכלל שתי פלוגות מבצעיות ושתי פלוגות צמ"פ שהיו באמצע הכשרתן. גדוד החרמ"ש בפיקוד סא"ל יוס אלדר כלל פלוגת טירונים ופלוגת סיור.

זמן קצר לפני המלחמה עברה החטיבה אימון גדול בסיני, ופלוגתו של אלי גבע מגדוד 82 תורגלה בגרירת גשר הגלילים. באוגוסט 1973 ערכו מפקדי החטיבה סיור ברמת הגולן להכרת השטח.

עליית החטיבה לרמת הגולן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשגרה הוצבה ברמת הגולן חטיבה 188 בכוח של שני גדודי טנקים סדירים. עם העלאת הכוננות בצה"ל בסוף חודש ספטמבר 1973 הוחלט לתגבר את הגזרה. ב-26 בספטמבר 1973, ערב ראש השנה, הועלו לרמה שתי פלוגות טנקים מגדוד 77 יחד עם מפקדת הגדוד. בהמשך השבוע הצטרפה אליהם יתרת הגדוד. ב-5 באוקטובר, ערב יום הכיפורים, הועלו שני הגדודים הנוספים, יחד עם מפקדת החטיבה, לרמת הגולן. במחנה פילון הצטייד גדוד 82 בטנקים של חטיבת המילואים 179, שערכה תרגיל גיוס וטנקיה זוודו וחומשו במסגרת התרגיל. גדוד 75 עלה לרמת הגולן עם כ-15 נגמ"שים.

החטיבה נערכה במרכז רמת הגולן ככוח עתודה, ופעלה תחת אוגדה 36 ומפקדה, רפאל איתן.

גדוד 71[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-4 באוקטובר בערב, עם העלאת הכוננות בצה"ל, הוחלט להקים את גדוד 71. הגדוד התקיים כמסגרת לשעת חירום בבית הספר לשריון בג'וליס, על בסיס מפקדים ומדריכים מבית הספר. אליהם צורפו מדריכי שריון ממגמת שוט קל ממתקן 500 (בסיס צאלים) וצוערי שריון מבית הספר לקצינים. סא"ל משולם רטס, מפקד קורס קציני שריון בבית הספר לשריון, מונה למפקד הגדוד, ורס"ן גדעון ויילר, מפקד מדור נט"ר (נהיגה) בבית הספר, מונה לסגנו. הגדוד מעולם לא התאמן ככוח אורגני ורבים מחייליו לא הכירו אחד את השני.

ב-5 באוקטובר הוחלט כי הגדוד יעלה לרמת הגולן. אחר הצהריים הוטסו חיילי הגדוד צפונה והופנו למחנה פילון, שם הצטיידו גם הם בטנקי שוט קל של חטיבה 179. הגדוד, שכלל כ-31 צוותי טנקים בשלוש פלוגות ופלוגת מפקדה, סופח לחטיבה 7. ביום שבת, 6 באוקטובר, עלה הגדוד לרמת הגולן והתמקם בצומת וואסט.

6 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

היערכות הכוחות הסורים ערב המלחמה. חטיבה 7 קיבלה לאחריותה את צפון רמת הגולן, בשטח בו תקפה הדיוויזיה השביעית

יום שבת 6 באוקטובר נוצל על ידי המח"ט לסיור מפקדים ברמת הגולן. בשעה 10 בבוקר התקבלה ההודעה מפיקוד הצפון כי מלחמה צפויה להיפתח בשעות הערב, והמח"ט קבע תדריך נוסף לשעה 14:00 במחנה נפח. מספר דקות קודם לשעת התדריך נפתחה המלחמה בהרעשה ארטילרית כבדה של הסורים לכל אורך הגזרה. עם פתיחת האש החלה החטיבה, בהוראת יאנוש, לנוע אל עבר הגזרה הצפונית.

הערכת הפיקוד טרם המלחמה הייתה כי מרכז הכובד של המתקפה הסורית יהיה בצפון רמת הגולן, באזור פתחת קוניטרה. לכן הוחלט עם תחילת המלחמה להעביר את עיקר חטיבה 7, שהייתה כוח העתודה העיקרי, כתגבור לצפון הרמה. בשעה 15:00 קיבלה החטיבה, שממילא הייתה בדרך, הוראה לנוע אל עבר פתחת קוניטרה ולסייע לגדוד 74 מחטיבה 188 בבלימת המתקפה של הדיוויזיה השביעית הסורית בגזרה זו. גדוד 82 עבר תחת פיקוד חטיבה 188 ונשלח לתגבר את דרום הרמה. בהמשך קיבלה החטיבה את האחריות על הגזרה הצפונית, ממוצב 110 (תל חזקה) צפונה, וגדוד 74 (מחטיבה 188) עבר תחתיה. יצחק בן-שהם, מח"ט 188, קיבל את האחריות על דרום הרמה.

בסביבות השעה 16:00 התייצבו טנקי חטיבה 7 בעמדות והצטרפו לקרב. גדוד 77 נפרס באזור הבוסטר וניהל אש עם טנקים סורים שניסו לחצות את תעלת הנ"ט במרחק של 2–3 ק"מ. גדוד 75 קיבל פלוגת טנקים מגדוד 77 ונפרס מדרום לחרמונית. שני הכוחות לחמו מול חטיבה 85 הסורית שכללה 41 טנקים. בצפון עמק הבכא, באזור ואדי שבריק, הצליחו הכוחות הסורים לגשר מעל תעלת הנ"ט ולחצות את קו הגבול. במהלך הלחימה נפצע מג"ד 75, יוס אלדר, מהפגזה ארטילרית ופונה.

גדוד 71 תגבר את כוחות חטיבה 188 באזור בוקעתא וסייע בבלימת חטיבה 68 הסורית. כוחות של גדוד 74 שהיו פרוסים לאורך קו המוצבים מתחילת האש בלמו בהצלחה את המאמץ הצפוני ביותר של החטיבה המרוקנית.

בשעה 20:00 הורה אלוף הפיקוד חופי על העברת גדוד 71 לעזרת חטיבה 188 בגזרה הדרומית.[1] יאנוש סירב להעביר את הגדוד בטענה שהוא זקוק לו ללחימה בעמק הבכא[2][3] (יאנוש אף שינה, לפי טענתו, את תדרי החטיבה למספר שעות כדי שלא יוכלו להשיגו[4]). שתי פלוגות מגדוד 71 יחד עם המג"ד רטס נשלחו לתגבר את גדוד 75 מדרום לחרמונית, ויחד בלמו הכוחות את מעבר הסורים. בשעות הלילה נמשכו הקרבות בגזרה אך בעצימות נמוכה.

המארב של טייגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כוח טייגר
טנק שוט במהלך המלחמה

פלוגת ג' הייתה פלוגת טנקים מגדוד 82 בפיקוד סרן מאיר זמיר. כשעבר גדוד 82 לפיקוד חטיבה 188, נותרה פלוגת ג', שכינויה ברשת היה "טייגר", תחת חטיבה 7. בשעות הערב הופנתה הפלוגה דרומה, לאבטחת התפר שבין חטיבות 7 ו-188. כוח מהפלוגה נשלח למוצב 110 שעמד בפני התקפה של כוחות חי"ר סורים, וסייע להם להדוף את ההתקפה.

בסביבות 3:00 בלילה (7 באוקטובר) התקבלו ידיעות על כוח סורי שחדר באזור כודנה ונע צפונה לכיוון קוניטרה. היה זה הגדוד המוביל של חטיבת השריון 43 הסורית. פלוגת טייגר נשלחה לקדם את הכוח הסורי. הפלוגה פרסה מארב על ציר רשת (כביש 98, מצפון ליישוב אלוני הבשן כיום). סמוך לשעה 4:00 נכנסו הטנקים הסורים למארב. מפקד המחלקה הדליק זרקור ושאר הטנקים ירו ופגעו בטנקים הסורים מטווחים קצרים. שמונת הטנקים של הפלוגה השמידו כ-30–40 טנקים ונגמ"שים סורים בתוך מספר שעות, ללא שום אבידות. התקדמות חטיבה 43 נעצרה והחטיבה נסוגה להתארגנות מחדש.[5]

גדוד 82 תחת חטיבה 188[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עליית החטיבה לרמת הגולן נערך גדוד 82 באזור סינדיאנה, מדרום-מזרח לנפח, ככוח עתודה לגזרה הדרומית. הגדוד, בפיקוד רס"ן חיים ברק, כלל פלוגה מבצעית אחת ושתי פלוגות צמ"פ שהיו באמצע הכשרתן (פלוגה מבצעית נוספת, פלוגת "טייגר" בפיקוד מאיר זמיר, הושארה תחת חטיבה 7).

בבוקר המלחמה סיכמו יאנוש ויצחק בן-שהם, מח"ט 188, על העברת הגדוד לאחריות חטיבה 188 אולם סיכום זה לא הובא לידיעת מג"ד 82, ובשעות הראשונות למלחמה חשב המג"ד שהוא פועל תחת חטיבה 7. רק בסביבות השעה 19:00 הוכפף באופן סופי לחטיבה 188 ועבר לרשת הקשר שלה.[6][7]

עם פרוץ המלחמה נע הגדוד מסינדיאנה לחושניה. משם נשלח בהוראת בן-שהם במסגרות פלוגתיות כדי לסתום פרצות בגזרת הלחימה בדרום רמת הגולן. בסביבות השעה 16:00 שלח הגדוד שתי פלוגות דרומה על ציר הנפט לג'וחדר (תחילה פלוגה ב' וכעשרים דקות מאוחר יותר פלוגה ד' יחד עם הסמג"ד רס"ן דני פסח). שתי מחלקות טנקים (אחת מכל פלוגה) הושארו בג'וחדר, ופעלו עם כוחות גדוד 53 (שהגן על דרום הרמה) בתיאום חלקי.

פלוגה ד', יחד עם הסמג"ד, נשלחה לסייע למוצב 116. מדרום לג'וחדר עלתה הפלוגה על מארב סורי ו-3–4 טנקים נפגעו. שאר הטנקים נחלצו והגיעו לתל סאקי, שם הצטרפו אליהם מאוחר יותר שני טנקים של חטיבה 188 בהגנה על התל. בלילה ניסו שני טנקים מהפלוגה לחבור למוצב 116 אולם כבר בתחילת התנועה גילו שיירה סורית וחזרו לתל. לקראת הבוקר, במהלך הקרב בתל סאקי, נתקע טנק הסמג"ד פסח. פסח עלה על אחד הטנקים התקינים ונסע לבדו דרומה. באזור הבטיחה חבר לבן-שהם והצטרף לכוחותיו בהגנה על נפח. מ"פ ד', דני לוין, וצוותו נחלצו רגלית מתל סאקי לאחר שהטנק נתקע. באזור רמת מגשימים נתקלו בכוח סורי ונפלו בשבי.

פלוגה ב' נשלחה צפונה למוצב 111 (תל שעף א-סינדיאן) שם סייעה לכוח סמג"ד 53, שמואל אסקרוב בבלימת המאמץ הצפוני של חטיבה 33 הסורית.

פלוגה א' יחד עם המג"ד נפרסה בשעה 17:30 מדרום למוצב 111. עד החשיכה פגעה הפלוגה ב-30 טנקים ונגמ"שים של חטיבה 33 שניסו לפרוץ באזור. עם חשיכה חדרה חטיבת השריון 51 מדרום ל-111, בשטח שלא נצפה על ידי הפלוגה. בשעה 23:00 תפסה חטיבה 51 את אזור חושניה והתבססה בו.

7 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב בגולן בצהרי 7 באוקטובר

בבוקר יום ראשון כללה החטיבה כ-90 טנקים תקינים. בשעות הבוקר חידשו הסורים את ניסיונות ההתקדמות מערבה והמשיכו להזרים כוחות דרך המעברים שהוקמו על המכשול הצה"לי ביום הקודם. בעוד שבגזרה הדרומית ברמת הגולן התרחשו במהלך היום קרבות קשים בקרבת נפח וכוחות חטיבה 188 נותרו מכותרים במספר מקומות, בגזרה הצפונית היה המצב טוב יותר. כוחות חטיבה 7 הגנו בהצלחה על קו הגבול ומנעו את חדירת הדיוויזיה השביעית הסורית לצפון רמת הגולן.

במהלך היום נותרו טנקי החטיבה בגזרתם והגנו מפני ההתקפה הסורית שהתחדשה בבוקר. גדוד 77 הגן באזור עמק הבכא. גדוד 71 התמקם על החרמונית ומצפון לחרמונית. פלוגת טנקים מגדוד 74 בלמה את ההתקפה הסורית בפתחת קוניטרה הדרומית, ושתי פלוגות נוספות מגדוד 74 נפרסו מצפון לחרמונית ובלמו בהצלחה את ניסיונות החדירה באזור זה. המג"ד, יאיר נפשי, עם שתי מחלקות טנקים התמקם ברכס הבוסטר וסייע מדרום בבלימת המתקפה בפתחת קוניטרה.

בשעות הבוקר עלה כוח מילואים מחטיבה 679 בפיקוד המח"ט אורי אור לרמה. עקב בלבול באוגדה 36, נשלח הכוח לצפון הרמה, אף על פי שגזרת דרום רמת הגולן הייתה זקוקה לתגבורת. הכוח, שכלל כ-25 טנקים, נשלח לאזור מוצב 109. יאנוש תכנן להשתמש בכוח החדש ולצאת להתקפת נגד כדי להחזיר לשליטתו את קו הגבול. לקראת הצהריים החל הקרב על נפח והתוכנית בוטלה. חטיבה 679 הופנתה מערבה להגן על נפח, ובהמשך לחמה במרכז רמת הגולן במסגרת אוגדה 210.

אחר הצהריים שככה המתקפה הסורית בגזרה הצפונית. טנקי החטיבה ירדו בקבוצות קטנות לנקודות התארגנות שנפרסו במרחק קצר מקווי העמדות, שם יכלו לתדלק ולמלא תחמושת. בשעות הערב והלילה נשארו טנקי החטיבה בעמדות אך פרט לכמה מטחי ארטילריה, לא נתקלו בטנקים סורים.

גדוד 82[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרב על נפח
חפ"ק אוגדה 36 במהלך הבלימה ברמת הגולן. במרכז התמונה מפקד האוגדה, תא"ל רפאל איתן, משמאלו מדבר בקשר רס"ן מנחם מיארה, קצין קשר באוגדה.

לקראת הבוקר התכנסה פלוגה א' סמוך לתל יוסיפון לצורך חימוש ותדלוק. בשעה 8:00 הייתה הפלוגה ערוכה לקרב עם 13 טנקים בפיקוד המג"ד. בהמשך הבוקר קיבלה פלוגה ב' הוראה להתפנות ממוצב 111 יחד עם חיילי החי"ר של המוצב. הפלוגה נסעה לתל יוסיפון כדי לתדלק ולהתחמש.

עם הידיעות על התקדמות הסורים אל נפח פרש בן-שהם את כוחותיו להגנה מדרום לנפח. כוח המג"ד ברק (עם פלוגה א') היה ממזרח על ציר "פלא", בן-שהם וכוחותיו במרכז על ציר הנפט, וממערב לו הציב בן-שהם את דני פסח, סמג"ד 82, אליו צירף כמה טנקים מחטיבה 679.

כוח ברק נשלח לסינדיאנה, שם צורפו אליו שלושה טנקי מילואים מגדוד 266 (חטיבה 179). עם כ-14 טנקים החלה הפלוגה לנוע דרומה על ציר "פלא", ממזרח לציר הנפט. ב-11:00 נתקלה הפלוגה בריכוז גדול של טנקים סורים באזור רמת'ניה. היו אלה טנקי T-62 של חטיבה 91 מהדיוויזיה הראשונה הסורית שנכנסה לקרב באותו הבוקר. כוח ברק פתח באש על הטנקים הסורים, אולם תוך דקות נפגע טנק המג"ד חיים ברק והוא נפצע ופונה לאחור. קמב"צ הגדוד נהרג. המ"פ אלי גבע לקח את הפיקוד על הכוח, אולם תחת הלחץ הסורי הכבד נאלצה הפלוגה לסגת צפונה, תחת חיפוי של פלוגה ב' מתל יוסיפון.

בעוד כוח בן-שהם בולם את טנקי חטיבה 51 הסורית על ציר הנפט, נע כוח מחטיבה 51 באיגוף ממערב לו. כוח זה נתקל בכוח פסח ופגע בו. דני פסח, סמג"ד 82, נהרג בשעות הצהריים.

בסביבות השעה 14:45,[8] בעוד המאמץ הסורי נמצא כבר על גדרות נפח, נותרו שתי הפלוגות של גדוד 82 לבדן באזור סינדיאנה, עם מעט תחמושת, לאחר שלא הצליחו ליצור קשר עם מפקדת חטיבה 188. הכוח יצר קשר עם יאנוש, מפקדם המקורי, וזה הורה להם לנוע לצומת וואסט, מבלי שידע את תמונת הקרב שהתחולל בנפח. 17 הטנקים האחרונים של גדוד 82 עזבו את ציר "פלא" והותירו אותו פתוח לתנועת הטנקים הסורים.[א] לאחר תדלוק וחימוש בוואסט, הצטרפו שרידי גדוד 82 לכוחות חטיבה 7 בעמק הבכא. פלוגה ב' בפיקוד המ"פ צ'סנר נשלחה ב-8 באוקטובר לתגבר את חטיבה 679 ולחמה איתה עד סוף המלחמה.[10]

8 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם בוקר החליט רפאל איתן, מפקד אוגדה 36, לנצל את ההפוגה בהתקפה הסורית כדי לבצע התקפת נגד. איתן הורה לחטיבה 7 לתקוף בגזרת עמק הבכא ולתפוס מחדש את אזור תעלת הנ"ט. המשימה הוטלה על גדוד 77, שירד בסביבות השעה 7 בבוקר מעמדותיו אל השטח הנחות. תוך זמן קצר החלו הטנקים לחטוף מטח טילי נ"ט וארטילריה, ומספר כלים נפגעו. הגדוד נסוג חזרה לעמדות השולטות.[11]

המשך היום היה שקט יחסית בצפון רמת הגולן, למעט מספר התקפות קטנות באזור המוצבים 107 ו-109. אחר הצהריים תקפה פלוגה של טנקי T-62 את אזור מוצב 107 אולם היא נהדפה. החטיבה כללה בשלב זה כ-70–75 טנקים.[12] יוס אלדר, מג"ד 75 שנפצע בלילה הראשון, חזר לשדה הקרב לאחר שברח מבית החולים. אלדר קיבל 7–8 טנקים משרידי גדוד 82 ופלוגה נוספת מגדוד 77, עלה לעמדות בעמק הבכא, ואיפשר לגדוד 77 לרדת לאחור לצורך מנוחה והתארגנות.

בשעות הלילה תקפה חטיבה 121 הסורית. גדוד 75 תוגבר בפלוגה נוספת מגדוד 77 ועם כוח של 19 טנקים בלם את ההתקפה. גדוד 71 שהיה מצפון לחרמונית השתתף גם הוא בבלימת המתקפה.

ליל הבזוקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הלילה שבין 8–9 בחודש התקבלו התרעות על חדירת כוחות חי"ר סורים אל שטח ישראל. ללא אמצעי ראיית לילה לא היו מסוגלים הטנקים הישראלים לזהות כוח רגלי קטן המתקרב אליהם בחשכה. בסביבות 2:00 בלילה הותקף חניון הלילה של פלוגה ב' מחטיבה 188 שחנתה סמוך למוצב 105. הטנקים הותקפו באש טילי נ"ט והפלוגה נסוגה לאחור תוך ירי, אולם שני טנקים נפגעו והקשר עימם נותק. מפקד הפלוגה, אבנר לנדאו, דיווח למשולם רטס שהיה מפקד הגזרה על ההיתקלות. רטס הורה ללנדאו לחלץ את הטנקים שנפגעו, אולם לנדאו סירב בטענה שהשטח מוצף בכוחות קומנדו וכל כוח שישלח יפגע תוך זמן קצר. לנדאו ביקש לחכות לבוקר, אולם רטס התעקש ושלח שני טנקים מגדוד 71. שני הטנקים נפגעו גם כן והקשר עמם נותר. רטס שלח את סגנו, גדעון ויילר, עם שני טנקים נוספים. שלושת הטנקים של גדוד 71 הגיעו לאזור ההיתקלות, ממזרח להר כרמים, והותקפו מיד מן המארב. הטנקים נפגעו ומספר אנשי צוות נהרגו, ביניהם הסמג"ד גדעון ויילר.[13]

באור ראשון הגיע לנדאו, מפקד פלוגה ב', לאזור לחלץ את הנפגעים. התברר כי בשני הטנקים של פלוגתו שאיתם ניתק הקשר נהרג אחד ממפקדי הטנקים, ושאר אנשי הצוות נחלצו באופן עצמאי לאזור בוקעתא.[14]

באזור הבוסטר אירעה חדירה דומה של חיילי חי"ר עם טילי נ"ט. שני טנקים מגדוד 74 נפגעו ומרבית אנשי צוותם נהרגו.[15]

9 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב עמק הבכא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב עמק הבכא
המתקפה הסורית ב-9 באוקטובר 1973

לקראת 9 באוקטובר ריכזו הסורים כוח שריון גדול במאמץ להבקיע באזור פתחת קוניטרה (עמק הבכא). בשלב זה כבר איבדו הסורים את מרבית השטחים במרכז ודרום רמת הגולן אותם כבשו בפתיחת המלחמה, והקרב בעמק הבכא היה ניסיון אחרון להפוך את פני המערכה. אל מול כ-50–55 טנקים של חטיבה 7 ריכזו הסורים כ-150 טנקים, מאה מתוכם היו טנקי T-62 של חטיבה 81 מהדיוויזיה השלישית, שטרם השתתפו בקרבות. אליהם נוספו טנקים משרידי דיוויזיה 7, שהייתה שחוקה לאחר שלושה ימי קרב עקרים בהם לא הצליחה לפרוץ את קו ההגנה הישראלי.

המתקפה החלה בסביבות השעה 8 בבוקר, עם הרעשה ארטילרית כבדה לכל אורך הגזרה הצפונית. למעשה היה זה מסך אש מתגלגל שנע ממזרח למערב, ובחסותו התקדמו הטנקים הסורים עד לקו הגבול. ב-9 בבוקר נפסקה הארטילריה ואז זיהו כוחות חטיבה 7 את טורי הטנקים הסורים בטווחים קרובים של 800-1,000 מטרים. גדוד 75 שהחזיק את עמדות ההגנה בעמק הבכא מהלילה הקודם, פתח בירי, אך טנקים רבים היו כמעט ריקים מתחמושת לאחר הלחימה במהלך הלילה. בשעה 8:30 נשלח גדוד 77 בפיקוד אביגדור קהלני לתגבר את הגזרה. בשעה 9:00 נשלח לאזור גם גדוד 71 שכלל כ-12–13 טנקים (כולל פלוגתו של לנדאו מחטיבה 188), ונפרס בצפון הפתחה, מול ואדי שבריק.

הטנקים הסורים הצליחו לעבור את תעלת הנ"ט וחלקם הגיע ממש עד קו העמדות של הטנקים הישראלים. במקום התפתח קרב שב"ש (שריון בשריון) בטווחים קצרים, וטנקים סורים רבים נפגעו. מפקד החטיבה, יאנוש, שלח את כל עתודות החטיבה לקרב והעביר את כל הכוחות בעמק הבכא לפיקודו של קהלני, מג"ד 77.

קרוב לשעה 10:00 נהרג משולם רטס, מג"ד 71, מדרום לחרמונית. בשלב זה הפסיק הגדוד לתפקד והטנקים שנותרו מהגדוד עברו לפעול תחת גדוד 77. תחת הלחץ הסורי הכבד הייתה חטיבה 7 על סף שבירה.

מבט פנורמי על עמק הבכא

כוח בן-חנן[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנקי שוט בקרב עמק הבכא

סא"ל יוסי בן-חנן היה מג"ד 53 עד שלושה חודשים לפני המלחמה. במהלך יום הכיפורים שהה בן-חנן בנפאל בירח דבש עם אשתו הטרייה. כאשר שמע על המתרחש בישראל, מיהר לחזור ארצה. בלילה שבין ה-8 ל-9 באוקטובר עלה לפיקוד הצפון ונשלח לארגן מחדש את חטיבה 188.

במחנה ירדן שהו לוחמים מגדוד 53 שירדו מדרום רמת הגולן יומיים קודם, במסגרת "שיירת הרפאים". הסמג"ד שמואל אסקרוב ארגן את החיילים שנותרו במחנה כדי להקים מהם כוח לוחם. יחד עם בן-חנן, שהגיע למחנה ירדן, הצליחו לארגן כוח של 11 טנקים. כוח בן-חנן, אשר זכה לכינוי "התעמלות בוקר" כשם תוכנית הרדיו של אביו של בן-חנן, עלה לרמת הגולן בבוקר 9 באוקטובר ונשלח לסייע לחטיבה 7.

בסביבות 10:30 בבוקר הגיע כוח בן-חנן לגזרת הלחימה והופנה על ידי יאנוש לחסום את הפרצה בדרום הפתחה. הכוח הצטרף לקרב והיווה סיוע משמעותי לכוחות השחוקים של חטיבה 7. בן-חנן עצמו נפצע במהלך הקרב אך המשיך לפקד על הכוח. הסמג"ד אסקרוב, שכבר היה פצוע אך בכל זאת הצטרף לכוח, נפצע שוב, הפעם באורח קשה יותר בראשו ופונה לאחור.

בשעה 11:00 קיבלה החטיבה תגבור נוסף בדמות פלוגת טנקי סופר שרמן מגש"פ 181. גם טנקי הגש"פ השתלבו בלחימה בדרום פתחת קוניטרה.

סמוך לשעה 12:00 החלו הסורים לסגת, לאחר שלא הצליחו לפרוץ את קו ההגנה הישראלי. בסיום הקרב נמנו בשטח עשרות טנקים סורים פגועים. לכל אורך הקרב קיבלה החטיבה סיוע ארטילרי משמעותי. מפקד הסיוע החטיבתי, רס"ן אריה מזרחי, ריכז אש ארטילרית של 21 סוללות על הכוחות הסורים המתקדמים. להפגזה הכבדה הייתה השפעה של ממש על שבירת ההתקפה הסורית.[16]

טנק סורי פגוע באזור עמק הבכא

מעט דרומה משם, בפתחת קוניטרה דרום בקרבת מוצב 109, ערכו הסורים מאמץ משני. חטיבה 43 הסורית ניסתה לפרוץ אך כמו בימים הקודמים, נבלמה על ידי טנקי פלוגה א' מחטיבה 188 שניצבו באזור.[17]

המארב לפלס"ר 7[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לקרב עמק הבכא, התרחשו בגזרה הצפונית שני קרבות עם כוחות חי"ר סורים המצוידים בטילי נ"ט. ייתכן והיו אלה כוחות החי"ר שחדרו בלילה הקודם ופגעו במספר טנקים, וייתכן כי היו אלה כוחות קומנדו שהונחתו במסוקים באותו בוקר באזור צומת וואסט, ומשם המשיכו מזרחה לאזור בוקעתא.[18]

בסביבות 10:00 בבוקר התקבלו ידיעות על חדירת כוח חי"ר סורי באזור בוקעתא. גדוד 12 של גולני בפיקוד המג"ד יעקב שחר נשלח לאזור על זחל"מים עם מחלקת טנקי סופר שרמן מגש"פ 181. ממזרח לבוקעתא נקלע הגדוד למארב של כוח קומנדו סורי שירה פצצות RPG על הזחל"מים. שבעה נהרגו, ביניהם המג"ד יעקב שחר, ו-13 נפצעו. פלוגת הסיור של חטיבה 7, מצוידת בנגמ"שים, נשלחה לסייע לכוח, ותקפה את הכוח הרגלי הסורי באש הנגמ"שים. פלוגת הסיור הדפה את המתקפה ולאחר מכן סייעה בחילוץ הפצועים של גולני. בקרב זה נפגע אחד מנגמ"שי הפלס"ר, חייל אחד נהרג וכמה נפצעו.

לאחר סיום הקרב נשארו חמישה נגמ"שים של הפלס"ר לפנות את הנפגעים, ומפקד הסיירת, אורי כר-שני, נע בכוח של שלושה נגמ"שים דרומה (על כביש 98 של ימינו). מדרום לבוקעתא נורה על הנגמ"ש טיל נ"ט. כר-שני החליט שלא לחכות לכוחות נוספים מפלוגתו, ובשעה 12:40 חזרו שלושת הנגמ"שים צפונה על מנת לטהר את הציר. סמוך לצומת אל-רום פנו הנגמ"שים מזרחה ונעו בשטח הקשה ובין הטרסות. כוח חי"ר סורי המתין לנגמ"שים ופתח עליהם בירי טילים. שני נגמ"שים נפגעו וכר-שני נהרג.

חמשת הנגמ"שים הנותרים הפסיקו את פינו הפצועים והגיעו לאזור תחת פיקוד הסמ"פ, איציק מבורך. הכוח תקף את החי"ר הסורי, אולם שוב נפגעו מספר נגמ"שים, ביניהם נגמ"ש הסמ"פ, טכל יושביו נהרגו. בסך הכל נהרגו 24 מלוחמי פלוגת הסיור.

ההכנות להבקעה לסוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כיבוש המובלעת הסורית

במקביל לסיום קרב עמק הבכא נשלמה הדיפת הכוחות הסורים ממרכז ומדרום רמת הגולן והכוחות נערכו שוב משני צידי הקו הסגול. בצה"ל התקבלה החלטה להמשיך את תנופת המתקפה ולהמשיך במתקפה לתוך שטח סוריה, בכיוון דמשק. לאור עייפות כוחות צה"ל מחמשת ימי הבלימה הוחלט לאפשר לכוחות להתארגן ולנוח ב-10 באוקטובר, ולהתחיל את המתקפה ב-11 לחודש.

בצהרי 9 באוקטובר, לאחר קרב עמק הבכא, היו לחטיבה 7 כ-35 טנקים כשירים. לרשות החטיבה עמדו כמעט 48 שעות כדי להתכונן להבקעה, והחטיבה ניצלה זמן זה לצורך ארגון המסגרות הפלוגתיות והגדודיות, קליטת אנשי צוות ומפקדים ותיקון הטנקים. טנקים רבים תוקנו בשטח, ואחרים שנזקקו לתיקונים גדולים יותר תוקנו בסדנאות החימוש במחנה ירדן ובנפח.

חטיבה 7 הייתה חטיבת השריון היחידה של אוגדה 36, והיא כללה גם את שארית הכוחות מחטיבה 188. בסיום ההכנות מנתה החטיבה 100–118 טנקי שוט קל בחמישה גדודים:[19]

  • גדוד 77 (בפיקוד סא"ל אביגדור קהלני) - 25 טנקים
  • גדוד 75 (בפיקוד סא"ל יוס אלדר) - נבנה כגדוד שריון (על בסיס פלוגות זמיר וגבע מגדוד 82 וטנקים נוספים). הכיל כ-22 טנקים.
  • כוח בן-חנן (בפיקוד סא"ל יוסי בן-חנן) - 25 טנקים משרידי גדוד 53 של חטיבה 188.
  • גדוד 74 (בפיקוד סא"ל יאיר נפשי) - 8 טנקים
  • כוח עמוס כץ/גדוד 71 (בפיקוד סא"ל עמוס כץ) - גדוד מאולתר שהוקם בבית הספר לשריון וצורף ב-10 באוקטובר לחטיבה. כלל כ-36 טנקים.[ב]

כוח עמוס כץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוח החל להתארגן ב-8 באוקטובר בבית הספר לשריון בג'וליס על ידי סא"ל אורי בן-ארי. הכוח היה כוח מאולתר שכלל חיילים חסרי שיבוץ, חיילי מילואים שחזרו מחו"ל, וחיילי סדיר שנפצעו בימי המלחמה הראשונים וחזרו ללחימה. הגדוד קיבל טנקים שנותרו בסדנאות החימוש ובימ"חים. בסך הכל מנה הגדוד כ-36 טנקי שוט קל, שתי פלוגות חרמ"ש ופלוגת סיור מוקטנת.

ב-9 באוקטובר עלה הגדוד על מובילים למחנה ירדן והמשיך בהתארגנות. ב-10 באוקטובר קיבל סא"ל עמוס כץ, ששהה בארצות הברית בלימודים וחזר עם פרוץ המלחמה לישראל, את הפיקוד על הגדוד. בלילה שלפני ההבקעה השתתפו מפקדי הגדוד בתדריכים של חטיבה 7 לקראת ההבקעה, ובבוקר 11 באוקטובר יצאו לסיור בגזרת ההבקעה. במסגרת החטיבה קיבל הגדוד את המספר 71, אף שלא היה קשר בינו לבין גדוד 71 המקורי של משולם רטס.

גזרת הפריצה למובלעת הסורית. משמאל, מעל המחצבות, הכפר ג'ובתא אל חשב, על ציר הפריצה של כוח בן-חנן. בקצה הימני של התמונה אזור חאן ארנבה, גזרת הפריצה של אוגדה 210.

תוכנית ההבקעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפיקוד הצפון תוכננה הבקעה דו-אוגדתית של אוגדות 36 ו-210 לתוך סוריה. אוגדה 36 יועדה לתקוף ראשונה באזור הצפוני ביותר, כך ששיפולי החרמון יספקו הגנה לאגפה השמאלי. תוכנית ההבקעה כללה אש מארטילריה ומטוסים שתונחת במשך שלוש שעות על הגנות הסורים מעבר לגבול, ובסיומם יחלו כוחות חטיבה 7 להתקדם. מסך ארטילריה מתגלגל כ-500 מטרים לפני הכוחות הפורצים נועד לספק הגנה.

תוכנית החטיבה כללה פריצה בשני צירים: בציר הצפוני לכיוון חד'ר ומזרעת בית ג'ן יפרוץ גדוד 77, כשמאחוריו גדוד 71 ופלגת לוחמים מסיירת מטכ"ל, ובמאמץ הדרומי יוביל כוח בן-חנן, יחד עם גדוד 75 וחטיבת גולני, באזור שמצפון לג'ובתא אל חשב לכיוון מחנות חלס. גדוד 74 נותר בחיפוי להבקעה.

הכוחות הסורים בגזרה הצפונית הורכבו משרידי הדיוויזיה השביעית, אשר לפי ההערכות נותרו לה כ-30–40 טנקים במערכי הגנה שהוכנו מראש, כמו גם כוחות ארטילריה רבים, תותחי נ"ט וחי"ר.

11 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההבקעה לסוריה, 11–12 באוקטובר

לאחר ריכוך ארטילרי בן שלוש שעות, החל מאמץ ההבקעה לתוך סוריה, כאשר חטיבה 7 תקפה ראשונה בגזרה הצפונית. בשעה 11 בבוקר יצאה החטיבה להתקפה בשני צירים, וחצתה את שדות המוקשים באזור גדר הגבול.

גדוד 77 בפיקוד קהלני חצה את הגבול ממזרח להר רם (ציר "צין") ותפס כמעט ללא התנגדות את צומת חדר. טנקי הגדוד המשיכו מזרחה על הציר כשהם יורים לנקודות חשודות אך לא נתקלים בהתנגדות משמעותית. לקראת הערב הגיעו הטנקים למזרעת בית ג'ן ונפרסו בפאתי הכפר. גדוד 71 שיועד לכבוש את הכפר נע בעקבות גדוד 77 והגיע גם הוא לאזור. הכוחות זיהו ארבעה מסוקים סורים שהנחיתו חיילי קומנדו בכפר, ובעקבות החשכה הוחלט לדחות את כיבוש הכפר ליום המחרת.

כוח בן-חנן פתח נתיב בשדות המוקשים, התקדם לשטח שמדרום לג'ובתא אל חשב, וכבש את תל דהור וכפר טרנג'ה. משם המשיך דרומה לכיבוש תל אחמר כדי לסייע לאוגדה 210 שנתקלה בהתנגדות חזקה בחאן ארנבה. במהלך כיבוש תל אחמר נהרג המ"פ שרגא איבלר. לאחר כיבוש התל המשיך כוח בן-חנן מזרחה ועד חשיכה הגיע למחנות חלס, מרחק של כ-10 ק"מ מקו הגבול, שם נערך לחניון לילה. גדוד 75 נע תחילה בעקבות כוח בן-חנן, ובהמשך היום התפצל, נע צפונה, ותפס את כפר חרפא ללא התנגדות.

12 באוקטובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם שחר המשיכו שני המאמצים החטיבתיים להתקדם מזרחה. חפ"ק החטיבה התמקם בכפר חלס ומשם פיקד על התקדמות כוח בן-חנן אל תל א-שמס.

קרב תל א-שמס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב תל א-שמס

כוח בן-חנן (עם כ-20 טנקים) חידש את התקדמותו מזרחה מחלס, על ציר "אמריקה", לכיוון תל א-שמס. אחריו נע גדוד 75 עם כ-20 טנקים, וגדוד 74 (כ-12 טנקים) ששימש ככוח עתודה.[20] תחילה נתקלו הכוחות בירי ממטוסים סורים, וכ-4 קילומטרים מדרום-מערב לתל א-שמס, החלו לספוג ירי טנקים וטילי נ"ט מכיוון התל. פלוגת טנקים מכוח בן-חנן הגיעה לגשרון באזור הכפר שוכתילה, על ציר "אמריקה", וגילתה שהגשר וסביבתו ממוקשים. כיוון שלא נלוו לחטיבה כוחות הנדסה לא יכול היה הכוח להמשיך. בינתיים התגברה האש על הגדוד שהיה בשטח נחות ושני טנקים נפגעו. שני הגדודים האחרים (75 ו-74) תפסו עמדות חיפוי והחלו לירות לכיוון התל מטווחים רחוקים, בזמן שכוח בן-חנן נחלץ לאחור.

התברר שהסורים הספיקו להיערך על התל בעמדות הגנתיות ולהציב עליו כוחות גדולים יחסית. בצהרי היום החלה מפקדת חטיבה 7 בחיפוש תוכנית חלופית שתאפשר התקדמות לתל א-שמס. בתצלומי אוויר אותר שביל בשטח הלג'ה הקטנה (אזור בזלתי טרשי מאוד שנחשב לבלתי עביר לרק"ם), שיאפשר איגוף של תל א-שמס מצפון-מערב. הציר שאותר היה צר וחייב נסיעה איטית וניווט זהיר. יוסי בן-חנן, שלאחר חילוץ גדודו הגיע לחפ"ק החטיבתי, טען שיוכל לעבור בנתיב הצר ושכנע את המח"ט יאנוש לאשר את הפעולה.[21]

התוכנית הייתה כי בן-חנן, בכוח של שמונה טנקים, יתקדם בנתיב שאותר בלג'ה. שמונה טנקים נוספים יישארו מאחור ויצטרפו לכוח לאחר שיתברר שהציר אכן עביר. הטנקים של הגדודים 75 ו-74 יישארו בשלב ראשון בחיפוי על ציר אמריקה, ויחד עם סיוע ארטילרי, יעסיקו את הכוחות הסורים על התל. לכשיאגף כוח בן-חנן את התל תוכנן בן-חנן להישאר בעמדות חיפוי לעבר עורפו של התל, בזמן ששני הגדודים האחרים יפרצו על ציר אמריקה ויכבשו את התל.

בשעה 14:30 החלו שמונת טנקי בן-חנן לנוע בשדרה בנתיב שאותר בלג'ה הקטנה. התנועה התנהלה באיטיות אך ללא תקלות. הטנקים עברו מרחק של כ-6 קילומטרים בשטח הקשה, ולאחר כשעה הגיעו למרחק של כמה מאות מטרים מצפון-מערב לתל, מבלי שהסורים איתרו את תנועתם בלג'ה. שמונת הטנקים תפסו עמדות בלג'ה כשרכסוני הבזלת מספקים להם הגנה חלקית, והחלו לירות על רק"ם וכלי רכב סורים שזיהו על התל. לאחר כחצי שעה נראה היה שמרבית הכוחות הסורים על התל הושמדו, ובן-חנן ביקש להסתער על התל. יאנוש התלבט ולבסוף אישר את ההסתערות. שני טנקים הושארו בחיפוי, ושישה טנקים עלו על התל מכיוון צפון-מערב בפריסה רחבה.

משהגיעו לשליש העליון של התל נפתחה עליהם אש נ"ט עזה, כנראה מעמדות מצפון. תוך דקות בודדות נפגעו ארבעה טנקים, כולל הטנק של בן-חנן. בן-חנן נפצע קשה ברגלו וחולץ מהטנק על ידי נהגו, צביקה רוזנצוויג. השניים הסתתרו בשוחה קטנה ודיווחו על מצבם באמצעות מכשיר קשר נייד. שני טנקים שלא נפגעו אספו את שאר הפצועים וירדו במהירות מהתל. טנק נוסף שנפגע הצליח להיחלץ מהתל ונתקע בשטח הלג'ה. ארבעה חיילים נהרגו בהתקפה על תל א-שמס, שלושה מהם נותרו על התל.

ההנחה במפקדת חטיבה 7 הייתה כי בן-חנן הוא היחיד שנותר על התל וכל החיילים האחרים שנפגעו פונו. משימת החילוץ של בן-חנן הוטלה על כוח סיירת מטכ"ל בפיקודו של יוני נתניהו, אשר צורף לחטיבה מספר ימים קודם לכן. בכסות החשכה יצא כוח החילוץ אל התל בשני נגמ"שים, כשהוא נוסע בלג'ה בנתיב בו נסעו הטנקים מוקדם יותר. כמה מאות מטרים מהתל המשיכו החיילים ברגל, כשהם עוקבים אחרי הקוליסים שהשאירו הטנקים. הכוח איתר את בן-חנן ורוזנצוויג ופינה אותם, אך לא איתר את שלושת ההרוגים. כוח הסיירת פינה את בן-חנן לכפר חלס, שם פונה בן-חנן במסוק.

לכל אורך החילוץ הנחית צה"ל ארטילריה כבדה על דרכי הגישה לתל כדי למנוע מהסורים להגיע אל הפצועים. הסורים ירו אש נגד סוללות (נ"ס) ופגז שנחת בתוך סוללה של בה"ד 9 גרם למותם של שישה חיילים מהסוללה.[22]

לאחר סיום החילוץ חזרו הסורים לתל. גופות שלושת ההרוגים נלקחו על ידי הסורים, יחד עם שני טנקים שנותרו שלמים. רק שבועיים לאחר הקרב התברר למפקדת חטיבה 7 על החיילים שנהרגו בתל א-שמס ועל שלושת הנעדרים. גופותיהם הוחזרו בחילופי השבויים לאחר המלחמה. לאחר הקרב נמתחה ביקורת על אי-חילוצם של ההרוגים, כמו גם על התנהלותו של בן-חנן בקרב.[23][24]

קרב מזרעת בית-ג'ן[עריכת קוד מקור | עריכה]

על המאמץ הצפוני של החטיבה (גדודים 77 ו-71) הוטל לכבוש את הכפר מזרעת בית ג'ן. יאנוש הטיל את המשימה על גדוד 71 (כוח עמוס כץ), שהיה גדוד שאך הוקם וטרם השתתף בלחימה משמעותית, בעוד גדוד 77 יחפה לפריצה מדרום לכפר. לכוח הפורץ נלוותה פלגה מסיירת מטכ"ל.

בשעה 6:00 בבוקר החלה הפגזה ארטילרית מכינה על הכפר, וכשעה מאוחר יותר החל גדוד 71 בכניסה לכפר. עם כניסתם ספגו הטנקים ארטילריה סורית, ובהמשך גם הפצצה של רביעיית מטוסים סורים. טנקים וחי"ר סורים שהסתתרו בין בתי הכפר החלו יורים על הכוח הפורץ, בנוסף לירי מטנקים שהסתתרו בחורשה מדרום לכפר, ואש ממוצב החי"ר על הגבעה מצפון. הטנקים הישראלים התקשו לזהות את מקורות הירי השונים. חמישה טנקים מהפלוגה הראשונה שנכנסה לתוך הכפר נפגעו והפלוגה נעצרה. פלוגה נוספת שנכנסה לחורשה מדרום התקשתה לעבור בשטח הקשה, מספר טנקים פרסו זחל וכמה נפגעו מאש סורית. פיצוץ תחמושת בטנק סורי פגוע בסמוך לטנק המג"ד הביא לפגיעת רסיס בראשו של עמוס כץ המג"ד. כץ התקשה להמשיך לפקד על הגדוד והוא העביר את הפיקוד לקמב"ץ, עמוס לוריא. במקביל לפציעת עמוס כץ פגעה פצצה ממטוס בין הטנקים של גדוד 77 שהיה בעמדות חיפוי. הקש"א נהרג, וטנק המג"ד קהלני נפגע והושבת למספר שעות.

לוריא התמקם במרכז הכפר, סמוך למסגד, ומשם השיג שליטה על כוחות הגדוד. כוח סיירת מטכ"ל נשלח לכבוש את מוצב החי"ר מצפון, ושיתק אותו. במהלך הקרב נפגע אחד הזחל"מים של הסיירת ושני לוחמים נהרגו.

שתי פלוגות נוספות מהגדוד שיועדו לפעול ממערב למזרעת בית ג'ן נקראו לסייע למאמצי כיבוש הכפר. אחת הפלוגות נתקלה בשיירה של 8 טנקים וכ-20 כלי רכב נוספים שהיו בשטח נחות והשמידה אותם. אט אט הצליח הגדוד, בסיוע שתי הפלוגות שהצטרפו לקרב, לפגוע בטנקים הסורים המוסתרים. בצהריי היום הצליחו להשמיד 10–12 טנקים נוספים, וסמוך לשעה 13:00 בצהריים השלימו את כיבוש הכפר.

בקרב לכיבוש מזרעת בית ג'ן נהרגו 16 לוחמים.[25]

המשך הלחימה במובלעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקפת הכוחות העיראקים ב-16 באוקטובר. חטיבה 7 פעלה באגף המזרחי של האוגדה.

ב-12 באוקטובר אחר הצהריים נתקלו כוחות צה"ל לראשונה בכוחות מחיל המשלוח העיראקי. באותו הלילה נתבקשה החטיבה לשלוח גדוד לתגבר את אוגדה 210 שבלמה את העיראקים וגדוד 75 נשלח דרומה. הגדוד הועבר תחת פיקוד חטיבה 205 והתמקם באזור כפר ג'בע. בבוקר 13 באוקטובר, עם הדיפת המתקפה העיראקית, המשיכה אוגדה 210 דרומה כדי לתפוס מחדש את השטחים מהם נסוגה במהלך הלילה, וגדוד 75 כבש את תל מסחרה. ב-14 באוקטובר חזר הגדוד לחטיבה 7.

הטנקים שנותרו מכוח בן-חנן נקלטו בגדוד 74 שכלל עתה 20–22 טנקים. תל א-שמס נכבש בליל 13–14 באוקטובר בהתקפת חי"ר שבוצעה על ידי חטיבת הצנחנים 317, כשפלוגה מגדוד 74 מחפה להתקפה. בבוקר לאחר כיבוש התל נשלח גדוד 74 להגן עליו.

בבוקר 14 באוקטובר תקפו הסורים את מזרעת בית ג'ן. בכפר ניצבו פלוגת טנקים מגדוד 71 וגדוד מחטיבת גולני, אשר פגעו ב-6 טנקי T-62 סורים והדפו את ההתקפה.

משלב זה פעלה החטיבה בשני כוחות מפוצלים: כוח אחד (גדודים 74 ו-75) הגן על תל א-שמס מפני התקפות נגד, בעוד כוח נוסף (גדודים 77 ו-71), יחד עם החפ"ק החטיבתי, לחם בדרום המובלעת, באגף המזרחי של אוגדה 210 (אך החטיבה נשארה תחת אוגדה 36 ולא סופחה לאוגדה 210).

ב-14 באוקטובר כבשו הגדודים 77 ו-71 ללא התנגדות את התילים תל פטמה ואל ערוס, ממזרח לציר מעץ-כפר נסג' (ציר "יאיר").

ב-15 לחודש ביצעו הסורים התקפת נגד ראשונה על תל א-שמס. ההתקפה החלה לפנות בוקר עם כוחות קומנדו, ועם אור ראשון הצטרפו אליהם טנקים וחי"ר בסדר גודל של שני גדודים, שתקפו מכיוון צפון וצפון-מזרח. הטנקים של גדוד 74 התייצבו מול ההתקפה הסורית ועם התגברות הלחץ נשלחה לתל פלוגת טייגר, ובהמשך גם שאר טנקי גדוד 75. עד סוף היום נהדפה ההתקפה הסורית וכ-27 טנקים ונגמ"שים סורים נפגעו.

הקרבות ב-18–19 באוקטובר. חטיבה 7 מופיעה בקצה הצפון-מזרחי של המפה.

ב-16 באוקטובר תקפו הסורים פעם נוספת את תל א-שמס בשיטה דומה. כוחות קומנדו תקפו ראשונים, ואחריהם הצטרפו גם טנקים ונגמ"שים. הפעם תקפו הסורים גם מכיוון מזרח, בנוסף לכוחות שנעו אל התל מצפון ומצפון-מערב. ההגנה על התל התחלקה בין שני גדודי הטנקים (74 ו-75). התקפה זו הייתה קשה יותר. המ"פ אהוד דפנא (עליו כתב סבו את השיר "הודי חמודי") מגדוד 74 נהרג, יוס אלדר (מג"ד 75) נפצע, ומ"פ נוסף נפצע קשה. לקראת הצהריים נהדפה ההתקפה.[26]

באותו היום תקפה חטיבה עיראקית את אוגדה 210 בדרום המובלעת, כחלק מניסיון התקפה משולב עם הכוחות הירדנים שהגיעו לאזור. בשעה 9:45 נשלח גדוד 71 לתקוף את אזור דיר אל עדס, כדי להקל את הלחץ על כוחות אוגדה 210. כ-2.5 ק"מ מהכפר החל הגדוד לספוג טילי נ"ט ואש טנקים, ומספר טנקים נפגעו. הגדוד נעצר והחל לחלץ לאחור את נפגעיו, ובשעות הצהריים נסוג חזרה.

ב-18 לחודש ירד גדוד 74 מתל א-שמס והצטרף לחטיבה 188 שהוקמה מחדש. גדוד 75 נשאר להגנת התל עם כ-20 טנקים, והסמג"ד, רס"ן יוסי מלמד, מונה למג"ד.

ב-19 באוקטובר פתחו הכוחות הסורים, העיראקים והירדנים במתקפה משולבת. לפנות בוקר תקף כוח חי"ר עיראקי את תל ענתר, בו ישב כוח מחטיבה 205, והצליח לתפוס אותו. עם אור ראשון תקפו כוחות השריון העיראקים את כוחות אוגדה 146 (שהחליפה את אוגדה 210 בדרום המובלעת). האוגדה ביקשה סיוע בבלימת המתקפה וב-9:30 בבקור קיבל יאנוש הוראה, ישירות מפיקוד הצפון,[4] לתקוף את דיר אל עדס, באגף המזרחי של המובלעת. גדודים 77 ו-71 נשלחו דרומה במטרה ללחוץ על העיראקים מכיוון נוסף. בקרבת דיר אל עדס נכנס גדוד 71 לשטח נחות כשהוא תחת אש ונחלץ מהשטח רק לקראת הצהריים, אולם המתקפה סייעה בהקלת הלחץ על אוגדה 146. לגדוד 71 נהרג חייל אחד בקרב זה.

ב-20 באוקטובר תקפו כוחות סורים את תל א-שמס. טנקי גדוד 75 שהיו בהגנה על התל הדפו את המתקפה. בימים הבאים ועד להפסקת האש ב-24 באוקטובר ניצבה חטיבה 7 בהגנה על המובלעת הסורית מפני מתקפות אפשריות.

הנצחה ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד הפסקת האש ב-24 באוקטובר 1973 איבדה החטיבה 103 מלוחמיה.[27][ג]

עם סיום המלחמה החלה החטיבה במאמצי שיקום וחזרה לכשירות מלאה. שדרות הפיקוד מולאו מחדש וחיילים חדשים נקלטו כדי למלא את מקום ההרוגים והפצועים. גדוד 82, שנשחק ויצא מסד"כ החטיבה ביממה הראשונה למלחמה, הוקם מחדש. גדוד 75 שוקם והפך באופן קבוע לגדוד טנקים. יחד עם גדוד 77 כללה החטיבה שלושה גדודי טנקים, ואלה המשיכו להילחם במלחמת ההתשה שהתפתחה בשטחי המובלעת הסורית עד מאי 1974. גדוד 71 שלחם תחת פיקוד החטיבה במהלך המלחמה, הועבר לחטיבה 188 שהוקמה מחדש והפך לגדוד סדיר.

אביגדור קהלני, מג"ד 77, עוטר לאחר המלחמה בעיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר בצה"ל. משולם רטס (מג"ד 71), משה-רז רוזנצוויג (מ"פ בגדוד 71), אמי פלנט (מ"פ בגדוד 77), מאיר זמיר (מ"פ בגדוד 82), יצחק מבורך (סגן מפקד הפלס"ר) ואחרים עוטרו בעיטור העוז. יוס אלדר (מג"ד 75), איתן קאולי (סמג"ד 77), יאיר סווט (מ"פ בגדוד 77) ואחרים עוטרו בעיטור המופת. חיילים ומפקדים נוספים קיבלו צל"שים על פעולתם במלחמה.[28]

אף כי במהלך המלחמה התרחשו קרבות חשובים רבים, קרבות החטיבה במלחמה, ובעיקר הקרב העיקש בעמק הבכא, נטבעו בתודעת הציבור בכלל ובצה"ל בפרט כאחד הקרבות הגדולים והחשובים ביותר במלחמת יום הכיפורים. עמק הבכא הפך לאחד מסמלי המלחמה, ולאחר המלחמה התפרסמו כתבות רבות אודות הקרב. לפרסום הקרב תרם גם ספרו של המג"ד אביגדור קהלני שהתפרסם ב-1975, "עז 77", בו כתב את סיפורו האישי לצד סיפור גדודו במלחמה.

בעמק הבכא, מדרום לחרמונית, הוקמה לאחר המלחמה אנדרטה לזכר חללי הקרב, והיא אחת האנדרטאות המרכזיות ברמת הגולן. אנדרטה נוספת הוקמה ממערב לחרמונית, לזכר לוחמי פלס"ר 7, סמוך לאזור בו נתקלה פלוגת הסיור במארב ב-9 באוקטובר.

אנדרטאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ייתכן שבשלב בו עזב גדוד 82 את הגזרה כבר היו כוחות סורים בנפח, לאחר מות מח"ט 188 בן-שהם והסמח"ט דוד ישראלי. לפי אבירם ברקאי,[9] נטישת גדוד 82 את הגזרה התרחשה בשעה 12:00, והיא זו שגרמה לאיגוף כוח בן-שהם ממזרח ולהתמוטטות קו ההגנה שבעקבותיו הגיעו הסורים לנפח.
  2. ^ כוח עמוס כץ קיבל בחטיבה 7 את המספר 71 אף שאין לו קשר לגדוד 71 של משולם רטס שלחם בקרבות הבלימה.
  3. ^ 11 חיילים מגדוד 71 המקורי, 18 חיילים מכוח עמוס כץ, והיתר מחטיבה 7 (כולל גדוד 82).

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אבירם ברקאי, על בלימה, עמ' 249.
  2. ^ שי לוי, ‏"אתה חייב לשלוח לפה כוח, עכשיו": האזינו להקלטת קשר מצמררת ממלחמת יום כיפור, באתר ‏מאקו‏‏, ‏21 ביולי 2013‏
  3. ^ ברקאי, עמ' 258.
  4. ^ 1 2 קובץ וידאו מלחמת יום הכיפורים: הפתעה, ניצחון ולקחים לעתיד, אלוף במיל' אביגדור (יאנוש) בן-גל, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 43:46)
  5. ^ אילן סהר, חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים - חלק א', עמ' 120-122
  6. ^ צביקה עופר, ברק ביום הכיפורים - חטיבה 188 במערכת ההגנה על רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, עמ' 174–175, 161
  7. ^ אילן סהר, חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים - חלק א', עמ' 258-259
  8. ^ צביקה עופר, ברק ביום הכיפורים - חטיבה 188 במערכת ההגנה על רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, עמ' 291-292
  9. ^ ברקאי, עמ' 384-385.
  10. ^ אילן סהר, חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים - חלק א', עמ' 274
  11. ^ אילן סהר, חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים - חלק א', עמ' 178
  12. ^ אילן סהר, חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים - חלק א', עמ' 190
  13. ^ מאיה פולק, ‏"שמעתי את הזעקה והבנתי שהנהג חי", בעיתון מקור ראשון, 24 בספטמבר 2020
  14. ^ ברקאי, עמ' 455-461.
  15. ^ ברקאי, עמ' 461-463.
  16. ^ אילן סהר, עד קצה היכולת - חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים, עמ' 274-276
  17. ^ ברקאי, עמ' 497-498.
  18. ^ פסח מלובני ויוסף ברגר, מבצעי הקומנדו והכוחות המיוחדים הסורים ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, עמ' 19-20
  19. ^ בספר "הסורים על הגדרות" נוקב דני אשר במספר 100 (עמ' 224), בעוד אילן סהר נוקב במספר 118 טנקים.
  20. ^ אילן סהר, תל אחד - שלושה קרבות, עמ' 41.
  21. ^ אילן סהר, תל אחד - שלושה קרבות, עמ' 50-51.
  22. ^ 14 באוקטובר 2020 (IDT)Card1&Daf=2 סיפורו של גדוד בה"ד 9 במלחמת יום הכיפורים
  23. ^ מירב ארלוזורובמירב ארלוזורוב חוזרת לקרב תל שאמס במלחמת יום הכיפורים, באתר הארץ, 27 במאי 2009
  24. ^ שי לוי, ‏חשופים בצריח - סיפורו של אדיר שטרן, באתר ‏מאקו‏‏, ‏12 בספטמבר 2013‏
  25. ^ סיפור לחימת כוח עמוס כץ (גדוד 71), עמ' 17
  26. ^ אילן סהר, תל אחד - שלושה קרבות, עמ' 89-98.
  27. ^ אילן סהר, חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים - חלק א', עמ' 320
  28. ^ אילן סהר, חטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים - חלק א', עמ' 228