חיים אורמיאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ד"ר חיים אורמיאן, תשל"א

ד"ר חיים יוסף אוֹרְמיאן (Ormian; כ"ז בכסלו תרס"ב, 8 בדצמבר 1901א' בתמוז תשמ"ב, 22 ביוני 1982) היה פסיכולוג ומחנך, מראשוני הפסיכולוגים בישראל. נודע בעבודותיו החינוכית בתחום הפסיכולוגיה. חתן פרס ישראל לחינוך לשנת תשל"א.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים יוסף (הנריק) אורמיאן (בפולנית: Henryk Ormian) נולד ב-1901 בטרנוב שבגליציה, אוסטרה (כיום בפולין). בילדותו קיבל חינוך מסורתי וכללי, ובנעוריו החל לפעול בתנועת "השומר הצעיר" ונבחר להנהגת התנועה בגליציה. את לימודיו האקדמיים בתחום הפסיכולוגיה עשה באוניברסיטת וינה, שבה הוסמך ב-1925 לדוקטור. באותה תקופה למד גם מדעי היהדות בסמינר העברי בווינה תחת צבי פרץ חיות. בשנת 1924 שב לפולין והחל להרצות בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת לודז' (1924–1936) ולהורות בבית הספר העברי בלודז' (1925–1936). בשנת 1931 נישא לרות יַארבּלוּם (אחייניתו של מארק יארבלום, מראשי ציונות צרפת בין מלחמות העולם[1]).

פעילותו הציבורית החלה בפולין במסגרת תנועת "השומר הצעיר". בנוסף פעל להרחבת פעילות קרן קיימת לישראל ותנועת "החלוץ". בלודז' נבחר לעמוד בראש סניף "תרבות" והיה פעיל במסגרת "איחוד קיבוץ בורוכוב". בתחום המקצועי נמנה עם חברי האגודות הפולניות לפסיכולוגיה ולחינוך.

בשנת 1936 עלה לארץ ישראל. תחילה התגורר שנים אחדות בתל אביב והורה בגימנסיה שלווה. אחר כך עבר לירושלים, שם היה מורה בבית המדרש למורים בית הכרם ומשנת 1945 מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. היה ממייסדי האגודה הישראלית לפסיכולוגיה (שבמסגרתה נבחר לכהן כיו"ר ועד סניף ירושלים וכיו"ר הוועד הארצי) וייסד את התחנה להדרכה מקצועית של "ההסתדרות הציונית הדסה", שאותה גם ניהל במשך שנה. בין פעילויותיו האחרות: חבר ארגון "ההגנה", חבר מועצת המורים למען קרן קיימת לישראל (19371942), חבר המרכז לחינוך ותרבות של הסתדרות העובדים הכללית, חבר המחלקה להוצאות ספרותיות של מרכז המורים (אוצר המורה), וכן חבר הוועדות למונחים בחינוך ובפסיכולוגיה של האקדמיה ללשון העברית.

בשנת 1950 הצטרף אורמיאן למשרד החינוך והתרבות. במהלך השנים כיהן כמפקח על הסמינרים להוראה, ובין השנים 19561959, ובשנית בין 19651966, עמד בראש המחלקה להכשרת והשתלמות מורים.

חיבר וערך שורת ספרים בנושאי חינוך ופסיכולוגיה. ערך את 'שעלים: ספריה פידאגוגית למדריכים' בהוצאת המחלקה לענייני הנוער של ההסתדרות הציונית ואת ספריית 'מקראות פדגוגיות' של אוצר המורה. כמו כן עסק בעריכה מדעית של ספרים שונים בפסיכולוגיה, בהם כתבי זיגמונד פרויד (דביר, מ-1966), מבוא לפסיכולוגיה של הילגרד ואטקינסון (בסדרת "אוצר המורה") ו"הפסיכולוגיה ההתפתחותית של ז'אן פיאז'ה" מאת ג'ון פלאבל בתרגום עמשי לוין (אוצר המורה, תשל"א).

בשנת תשל"א זכה בפרס ישראל לחינוך על מפעל חייו.

היה אב לשניים: נדי אורמיאן (חבר קיבוץ יטבתה, כתב מדריך טיולים לאירופה) ודלית אורמיאן (עורכת רדיו ב"קול ישראל").

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Das schlußfolgernde Denken des Kindes. Eine psychogenetische Untersuchung auf experimenteller Grundlage, Wien: Deutscher Verlag für Jugend und Volk (Wiener Arbeiten zur pädagogischen Psychologie, 4), 1926. (הדיסרטציה)
  • מקורות להיסטוריא ישראלית: לשמוש בבתי ספר תיכוניים: חוברת א: מגלות בבל עד סוף תקופת החשמונאים; ערוך ע"י חיים אורמיאן, חוברת ב: תקופת הירידה המדינית (מראשית מלכות הורדוס עד חרבן המדיניות); ערוכה ומעבדת ע"י חיים אורמיאן, ורשה: עבר, תרפ"ח.
  • המחשבה החִנוכית של יהדות פולניה: לאור הספרות הפדגוגית והפסיכולוגית, תל אביב: יבנה, 1939. (פרק מהספר פורסם בכתב העת האקדמי היהודי בשפה הפולנית Miesięcznik Żydowski.[2])
  • הפסיכולוגיה של שנות הילדות האחרונות, ירושלים: המחלקה לעניני הנוער של ההסתדרות הציונית ('ספריה פדגוגית קטנה', ג), תש"ו. (מהדורה ב: שם, כספר הראשון בספריית 'שעלים: ספריה פידאגוגית למדריכים', תשי"א;[3] מהדורה ג: תשי"ז)
  • חיים אורמיאן (עורך), פסיכולוגיה של ההתבגרות: ילקוט פרקי עיון, ירושלים: הסוכנות היהודית לארץ-ישראל – המחלקה לעלית ילדים ונוער, הסמינריון למדריכים, תש"ח. (מהדורה ב (מורחבת): תל אביב: הסתדרות המורים העברים בישראל ('אוצר המורה'), תשי"ב 1952)
  • תולדות הרעיון המדיני: ילקוט מקורות, ירושלים: בית הספר התיכון, תש"ט. (הופיע במהדורות נוספות, בהוצאת בית הספר התיכון בירושלים, על ידי קריית ספר)
  • הנטיה המקצועית של תלמידי בתי החינוך בארץ, תל אביב: אורים (המרכז לחינוך וארגון עובדים), תשי"ג 1952.[4]
  • מרטין בובר (עורך ראשי), חיים יוסף אורמיאן (עורך מרכז), אנציקלופדיה חינוכית: אוצר ידיעות על החינוך בעם ישראל ובאומות, 5 כרכים, ירושלים: משרד החינוך והתרבות ומוסד ביאליק, תשי"ט–תשכ"ט. (כמו כן, היה בין עורכי כרך ג: "ארגון החינוך" (תשכ"ז) וכרך ה: "מדעי-העזר של החינוך" (תשכ"ט))
  • מרדכי אליאב, אהרן פריץ קליינברגר (ליקטו וערכו), מקורות לתולדות החינוך בישראל ובעמים; עריכה כללית: חיים אורמיאן, תל אביב : אוצר המורה ('מקראות פדגוגיות', ג), תש"ך 1959.
  • דב סדן וחיים אורמיאן (התקינו לבית הדפוס), זכרון מרדכי זאב ברודא: קובץ לזכר מרדכי זאב ברודא; הקדים: דב סדן, ירושלים: הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית, תש"ך 1960.
  • חיים אורמיאן (ליקט וערך), כיצד להסתכל בילדים: דיונים והנחיות לגננות, למורים ולתלמידי בתי-המדרש למורים ולגננות, תל אביב: אוצר המורה ('מקראות פדגוגיות', י), תשכ"ו 1966.
  • פסיכולוגיה חינוכית, תל אביב: עם עובד; מישל"ב ('ספרית האוניברסיטה העממית'), תש"ל 1970. (מבוסס על שיחות ששודרו בשידורי ישראל במסגרת האוניברסיטה העממית)
  • חיים אורמיאן, יעקב נימן (עורכים), בעיות ודרכים בקידום ההכשרה להוראה בבתי המדרש למורים ולגננות בישראל: (הרצאות ודיונים בכנס הארצי של מורי המוסדות להכשרת מורים וגננות, ניסן תש"ל–אפריל 1970, ירושלים: משרד החינוך והתרבות – המחלקה להכשרת מורים, תשל"א.
  • חיים אורמיאן (עורך), החינוך בישראל, ירושלים: משרד החינוך והתרבות, תשל"ג.[5]
  • מנחם זהרי, אריה טרטקובר, חיים אורמיאן (עורך), הגות עברית באמריקה, 3 כרכים, תל אביב: ברית עברית עולמית ע"י הוצאת יבנה, תשל"ב–תשל"ד 1972–1974.
  • חיים אורמיאן, יעקב נימן (עורכים), הכשרת המורים בשנות השמונים: הרצאות ודיונים שהתקיימו בכינוס המחלקה, ירושלים מלון הולילנד כ"ז בשבט תשל"ז (15.2.1977), ירושלים: משרד החינוך והתרבות – המחלקה להכשרת עובדי הוראה, תשל"ז. ("מדבריהם של מפקחים ומנהלי בתמ"ד למורים")
  • אוריאל לסט, מרדכי ניסן (ליקטו וערכו), בעריכתו הכללית של חיים אורמיאן, פסיכולוגיה בהוראה, תל אביב: אוצר המורה, תשל"ח.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביבליוגרפיה של כתביו:

  • זבולון רביד, 'לד"ר חיים אורמיאן – ברכה והערכה', שבילי החינוך 40, 3 (תשמ"א), 175–192.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נורית גוברין וחגית הלפרין (עורכות), צביה כהן לבית גורדון, תל אביב: ר' בית-אור, תשנ"ב 1992, עמ' 33.
  2. ^ בספרות ובאמנות, דבר, טור 3, 4 במאי 1934.
  3. ^ ביקורת: ש. בן-שמואל, "שעלים", חרות, 18 בינואר 1952 .
  4. ^ ביקורת: הנטיה המקצועית של תלמידי בתי החינוך בארץ, דבר, 4 באוקטובר 1956.
  5. ^ ביקורת: אריה בן-שמעון, מה חסר בספר על החינוך בישראל, דבר, 9 בדצמבר 1973.