חיים או משהו כזה
 | |
| כרזת הסרט | |
| בימוי |
סטפן הרק  |
|---|---|
| הופק בידי |
ג'ון דייוויס ארנון מילצ'ן |
| תסריט |
ג'ון סקוט שפרד דיינה סטיבנס |
| עריכה |
טרודי שיפ |
| שחקנים ראשיים |
אנג'לינה ג'ולי אדוארד ברנס טוני שלהוב |
| מוזיקה | דייוויד ניומן(אנ') |
| צילום | סטיבן בֵּרוּם |
| מדינה |
ארצות הברית |
| חברת הפקה |
Regency Enterprises Davis Entertainment |
| חברה מפיצה | פוקס המאה ה-20 |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה | 26 באפריל 2002 |
| משך הקרנה |
103 דק' |
| שפת הסרט |
אנגלית |
| סוגה | דרמה קומית; קומדיה רומנטית |
| תקציב | 40 מיליון דולר |
| הכנסות | 16,872,671 דולר (בבתי הקולנוע) (30 ביוני 2002) |
| הכנסות באתר מוג'ו | lifeorsomethinglikeit |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
(צילום מסך)
חיים או משהו כזה (מאנגלית: Life or Something Like It) הוא סרט קולנוע דרמטי-קומי רומנטי אמריקאי משנת 2002 בכיכובם של אנג'לינה ג'ולי, אדוארד ברנס וטוני שלהוב. ביים סטיבן הרק לפי תסריט של ג'ון סקוט שפרד ודיינה סטיבנס, והפיקו ג'ון דייוויס וארנון מילצ'ן.
העלילה הנפרשת על פני שבוע, עוסקת במוטו שלפיו התנהלותו של אדם קובעת את גורלו, ובשאלה הספקולטיבית מה קורה לאדם שיודע שנותר לו שבוע לחיות[1]. הסרט יצא לבתי הקולנוע ב-26 באפריל 2002, נחל כישלון מסחרי, וב-15 באוקטובר באותה שנה יצא לצפייה ביתית בהזרמת מדיה וב-DVD[2].
על תפקידה בסרט, ג'ולי הייתה מועמדת לפרס פטל הזהב ההיתולי לשנת 2003 בקטגוריית השחקנית הגרועה ביותר[3].
עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לייני קאֶריגן (אנג'לינה ג'ולי) היא כתבת מצליחה וקרייריסטית בתחנת הטלוויזיה KQMO בסיאטל. היא מטפחת תדמית פרפקציוניסטית של "אישיות טלוויזיונית", לובשת חליפות מעצבים ואף אימצה כסמל מסחרי תסרוקת בסגנון מרילין מונרו אלילת ילדותה[4]. לייני מאורסת לקאל קופר (כריסטיאן קיין), כוכב קבוצת הבייסבול "סיאטל מארינרס" ודוגמן פרסומות, וחברתה הטובה היא אנדריאה (מליסה אריקו), מגישת חדשות שעל אף חברותן, מקנאה בלייני על הצלחתה.
לייני מועמדת למשרת חלומותיה כמגישה בתוכנית בוקר יוקרתית ברשת ארצית בניו יורק, וכדי להכינה למבחן בד, מנהל התחנה, דניס, מחייב אותה לעבוד עם פיט סקנלון (אדוארד ברנס), צלם ותיק ומוערך שבעבר היה לה סטוץ איתו. כיום שוררת ביניהם איבה ולייני מסרבת לעבוד עם פיט. היא נאלצת לשתף פעולה בעל כורחה, ויחסי העבודה ביניהם רוויי קנטרנות הדדית. השניים יוצאים להכין כתבה על חסר בית המוכר כ"הנביא ג'ק" (טוני שלהוב) שמקבץ נדבות תמורת ניבוי נבואות. לייני מבקשת מג'ק לנבא את סיכוייה להתקבל למשרה בניו יורק וכן את תוצאת משחק הפוטבול בין "סיאטל סיהוקס" ל"דנוור ברונקוס". הוא אומר שה"סיהוקס" ינצחו 19–13, מוסיף שמחר ירד ברד, ולבסוף מנבא שלייני תמות ביום חמישי בעוד שבוע ולא תקבל את המשרה. פיט לא מצליח לשכנע את לייני המוטרדת שלא מדובר במתיחה שנעשתה ביוזמתו, ומסביר שהיא נסערת מכיוון שכל חייה מתמקדים בשאיפה חסרת משמעות לזכות בהכרה. אחרי ששתי הנבואות הראשונות מתגשמות, לייני נתקפת פאניקה ועושה בדיקות רפואיות שתוצאותיהן תקינות לחלוטין. היא הולכת לחפש ניחומים אצל אביה האלמן פאט ואחותה גוּוֶן המבוגרת ממנה, אך נתקלת באדישות מצד האב ובעוינותה של גוון, על רקע יריבותן רבת השנים על לבו של אביהן.
מכיוון שכך, לייני הולכת בלילה אל "הנביא ג'ק" ומבקשת ממנו נבואה כלשהי כדי לקעקע את אמינותו. ג'ק מנבא שמחר בשעה 9:06 בבוקר תתרחש רעידת אדמה בסן פרנסיסקו, ואחרי שגם זה קורה, לייני משתכנעת שהיא תמות בשבוע הבא. בצר לה, היא באה אל פיט שמבטל את דבריו של ג'ק ומסביר לה שעליה ללמוד "לחיות את הרגע" במקום לתכנן את חייה לפרטי-פרטים, ורק היא יכולה לשנות את גורלה. לייני עושה חשבון נפש ובוחנת את יחסיה עם אביה, אחותה וקאל, שממנו היא נפרדת בסופו של החשבון. בתוך כך, היא מזניחה את עצמה ומתחילה לעשן סיגריות ולאכול ג'אנק פוד. כאשר היא ופיט מסקרים בשידור חי הפגנה של נהגי אוטובוסים שובתים, היא מגיעה באיחור, שתויה ומוזנחת, ומביעה תמיכה במפגינים. אחרי שאחד מהם אומר לה שהם דורשים יותר סיפוק בעבודה, לייני פוצחת בשירת "Satisfaction (I can't get no)" מביכה, אך סוחפת את הנוכחים.
למחרת ההפגנה, יום שלישי, לייני מתעוררת בביתו של פיט עם הנגאובר, לא זוכרת דבר מאירועי יום האתמול, ורואה ששדרים בערוצי הטלוויזיה המתחרים לועגים ל"קונצרט הרוק" שלה. פיט מספר שהיא התעלפה במכוניתו, ונענה לבקשתה להישאר אצלו תוך שהוא מחפה עליה אחרי שהיא לא הגיעה לעבודה. הוא מסביר לה שיש בחיים דברים חשובים יותר מעבודה, ומציג לה את טומי, בנו מנישואים כושלים. השלושה מבלים ביחד את היום שבסופו פיט מוכיח לה שאפשר ליהנות מהחיים סתם כך. אחרי שפיט מחזיר את טומי אל אמו, גרושתו של פיט, השניים חוזרים אל דירתו ושוכבים לראשונה מאז הסטוץ. כאשר השניים מגיעים לעבודה למחרת, יום רביעי, ובעוד לייני סבורה שעומדים לפטר אותה בגלל השידור מההפגנה, נודע לה שהשידור דווקא עורר הדים חיוביים בניו יורק, היא קיבלה את המשרה ומתבקשת להגיע לניו יורק בו-ביום. פיט דוחה את הצעתה להצטרף אליה, כדי להישאר קרוב לבנו ומשום שהוא אוהב את חייו כפי שהם, ולא מוכן לחיות כמוה, המרוכזת בעצמה ודבר לא מספק אותה. לייני הולכת להיפרד מאביה שמודה שהוא אף פעם לא ידע איך לדבר איתה, אבל משתי בנותיו, רק היא הצליחה לשמח את אמה המתה כשזו הייתה על ערש דווי.
בעוד לייני טסה לניו יורק רגועה ומאושרת, פיט בא אל "הנביא ג'ק" בדיוק כאשר זה מכריז ש"מלאך ייפול מהשמיים", ומלגלג עליו בכעס מכיוון שהיא קיבלה את המשרה, ומכאן שנבואת מותה הופרכה. ג'ק הנרגז עונה שאם היא תמות מחר, המשמעות היא שלייני לא תקבל את המשרה והנבואה תתגשם. בערב, בטלוויזיה מדווחים שכוכב עבר בקבוצת הבייסבול "קליפורניה איינג'לס" (בתרגום לעברית: מלאכי קליפורניה) נהרג בהתרסקות מטוסו הפרטי. פיט מבין שזה ה"מלאך" שנפל מהשמיים כפי שג'ק ניבא, משאיר הודעת אזהרה מבוהלת בתא הקולי של לייני וממהר לטוס לניו יורק באותו הלילה.
בוקר יום חמישי. בשידור הבכורה שלה, לייני מראיינת את דבּרה קונורס, אשת טלוויזיה שזכתה בפרס על מפעל חיים ונודעה כמראיינת שגורמת לידוענים לבכות בשידור חי. בטלפרומפטר מוצגות שאלות שקונורס הכינה מראש, אבל כשהיא מספרת שעזבה את אהובה בגיל 25 לטובת הקריירה, לייני זונחת את השאלות המוכנות, משתפת את קונורס בסיפורה האישי ועוברת לשאלות על וויתורים בחיים הפרטיים, דבר שגורם לקונורס לבכות בשידור חי. אף על פי שהראיון מעורר התפעלות, לייני מבינה את טעותה ומחליטה לחזור לסיאטל. כאשר לייני יוצאת מהבניין, פיט מגיע. ברחוב מתרחשת תקרית שבה שוטרים מנסים להשתלט על גבר חמוש. פיט מנסה להסב את תשומת לבה, אך לייני נפגעת מירייה ומובהלת לחדר ניתוח. היא מתעוררת בשעה שלוש לפנות בוקר בחדר התאוששות, פיט יושב לידה ומרגיע אותה שגם בסיאטל כבר יום שישי, והיא בחיים. השניים מתוודים אהדדית על אהבתם.
בסצנת הסיום, לייני חזרה לסיאטל, נישאה לפיט וקיבלה תוכנית טלוויזיה משלה. היא, פיט וטומי באצטדיון, צופים בקאל בזמן משחק בייסבול של ה"מארינרס", ומאחוריהם נראה "הנביא ג'ק" צוהל על זכייתו בהתערבות על המשחק. במונולוג הסיום שלה, לייני מבינה שבאותו יום אכן מת בה החלק באישיות שלה שלא ידע איך לחיות, ונבואתו של ג'ק התגשמה. היא אימצה דרך חיים שלפיה עליה לחיות כל יום כאילו זה יומה האחרון, כי יום אחד עלול באמת להיות האחרון.
ליהוק[עריכת קוד מקור | עריכה]
| שחקנים | דמויות |
|---|---|
| אנג'לינה ג'ולי | לייני קאריגן |
| אדוארד ברנס | פיט סקנלון |
| טוני שלהוב | הנביא ג'ק |
| כריסטיאן קיין | קאל קופר |
| מליסה אריקו | אנדריאה |
| גרגורי גיצין | דניס |
| מקס בייקר | וין, טכנאי הקלטות |
| ג'סי ראת'רפורד (אנ') | טומי |
| ליסה ת'ורנהיל | גוון |
| סטוקרד צ'אנינג | דבּרה קונורס |
| ג'יימס גאמון | פאט קאריגן |
| מריקה אנוויק | לייני בגיל 10 |
| אשלין מורגן ויליאמס | לייני בגיל 5 |
| קייסי סטיבנס | גוון בגיל 15 |
הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיקר הסרט צולם באתרים אותנטיים (On location) ברחבי סיאטל[5][6], וחלקים אחרים צולמו בוונקובר, קולומביה הבריטית, קנדה, ובמנהטן, ניו יורק[6][7]. תחנת הטלוויזיה הבדיונית KQMO מוקמה בתחנה האמיתית KOMO-TV(אנ') בסיאטל, כאשר הלוגו של התחנה שונה לצורך הצילומים באולפן ערוץ החדשות "KOMO 4", על ניידות שידור ועל המיקרופונים, וכמה מבכירי המנחים של KOMO-TV תרמו לסרט הופעת קמע[6]. סצנת הריאיון עם דברה קונורס, המתרחשת כביכול בניו יורק, צולמה למעשה באולפני BCTV בוונקובר[6].
הפצה והכנסות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסרט הופץ לבתי הקולנוע ב-26 באפריל 2002 ונחל כישלון בקופות, כאשר כנגד תקציב של 40 מיליון דולר, ההכנסות הסתכמו ב-16,872,671 דולר[8][1]. כאמור לעיל, ב-15 באוקטובר 2002 הופץ הסרט לצפייה ביתית והכניס ממכירה ומהשכרה 24 מיליון דולר[9].
ביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסרט התקבל באכזבה אצל מבקרי הקולנוע, אף על פי שהופעתה של ג'ולי זכתה להתייחסויות חיוביות בדרך כלל[1]. במאגר ביקורות הסרטים Rotten Tomatoes קיבל הסרט ציון 28% על בסיס 122 ביקורת, עם דירוג ממוצע של 4.5 מתוך 10. סיכום הביקורות היה שאף על פי שג'ולי מצודדת, "חיים או משהו כזה" הוא סרט מאולץ וצפוי מכדי להעביר באופן משכנע את המסר שצריך לעצור כדי להריח את הוורדים[2]. באתר Metacritic, הסרט קיבל דירוג ממוצע של 31% על בסיס 32 ביקורות שהוגדרו כשליליות באופן כללי[10].
רוג'ר איברט סבר שזהו סרט מסורבל ומובנה באופן לא הגיוני, וניכר שיוצריו לא מתמצאים בעבודת הטלוויזיה. כפרפרזה על המימרה שגמל הוא סוס שתוכנן על ידי ועדה, אזי הסרט תוכנן על ידי אותו גמל, לדברי איברט, המוסיף שג'ולי במשחקה "בוחנת את הגבולות התאורטיים של המשחק המוגזם ההיסטרי". איברט העניק לסרט כוכב אחד מתוך חמישה[11]. פיטר בראדשו כתב בהגרדיאן הבריטי שלאנג'לינה ג'ולי, עם כל יתרונותיה ומגוון הדמויות שהיא יכולה לגלם, אין כישורים הדרושים לתפקיד קומי-רומנטי, והיה אפשר לחשוב על ליהוק מוצלח יותר לדמותה של לייני קאריגן, כגון קייט הדסון או בריטני מרפי. ואילו ברנס הוא אחת הדמויות הראשיות הגבריות חסרות ההבעה, שלא לומר המשעממות ביותר שיש בהוליווד. בדומה לאיברט, בראדשו העניק לסרט כוכב אחד[12]. סטיב סיימלס, אשר נתן גם הוא כוכב אחד, ציין שהופעתה של סטוקרד צ'אנינג מבריקה בדמות דברה קונורס, תואמת ברברה וולטרס, וזמן המסך שניתן לה היה קצר עד כדי פשע כלפיה[13].
בניגוד לאיברט, בראדשו וסיימלס, מיק לסאל כתב בסן פרנסיסקו כרוניקל שמדובר בדרמה רומנטית שנמצאת בדרך למצוינות, עם שני כוכבים המסברים את העיניים (ג'ולי וברנס) ותסריט עם מסר משמעותי על הקושי לאזן בין לחיות את היום אך ללכת לשום מקום, ובין לחיות עבור המחר ולהיות חסרי חיים. הסרט, סבור לסאל, מעז לרמוז משהו שנשים טוענות, אבל לסרטים על נשים אין אומץ להודות בו: עבור נשים, הדרך לצמרת המקצועית דורשת מחויבות לכל החיים וכרוכה בבחירות קשות ובוויתורים. חולשת הופעתה של ג'ולי נעוצה בכך שהיא לא למדה טכניקות של שידור טלוויזיה לצורך התפקיד, אבל היא מביאה לתפקיד משהו חשוב בהרבה: רק לפי חזותה וסגנונה החיצוניים, הצופה יכול להבין את הרעיון מבלי שיספרו לו: אישה שהשאפתנות שלה מכתיבה לה אילוצים, והיא משקיעה אנרגיות עצומות במימוש חלום שבסופו של דבר יגביל אותה. לדברי לסאל, ג'ולי מיטיבה לשחק את האישה שמשתחררת מעכבות, אבל הצופה יכול להבין אותה כאשר היא מתפרקת, כי אולי משהו בה היה חייב להתפרק. לגבי ברנס, בסגנון של בחור רגוע והגון, הוא מגלם את האנטיתזה של לייני, והסרט רומז שאם הוא היה אישה, התחייבויותיו בחיים היו שונות מעט. עוד סבור לסאל, שהבמאי סטיבן הרק מעביר את המסרים בחסכנות ובדרך של לשון המעטה, ובסיכום הדברים, מדובר בסרט נשים ראוי[14]. גם אריק ד. סניידר שהעניק שלושה כוכבים, סבור שבכללותו, הסרט מקסים וחינני על אף שהוא לא חף מבעיות כגון סוף שטחי ומושלם מדי, ותסריט מרושל לעיתים. סניידר טוען שדמותה של לייני רדודה דיה כדי להיות אמינה, וידידותית באופן שובה לב דיו כדי להתחבב. אמנם יש בסרט כמה סצנות מטופשות להפליא כמו הפגנת נהגי האוטובוסים, אבל כאשר הן נעשות בסגנון ובגישה המתאימים – הן מצליחות[15].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Life or Something Like It : Production Notes. Cinema.com, Retrieved April 2, 2019.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
"חיים או משהו כזה", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"חיים או משהו כזה", באתר נטפליקס
"חיים או משהו כזה", באתר AllMovie (באנגלית)
"חיים או משהו כזה", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"חיים או משהו כזה", באתר Box Office Mojo (באנגלית)- "חיים או משהו כזה", באתר Metacritic (באנגלית)
"חיים או משהו כזה", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
"חיים או משהו כזה", קדימון הסרט באתר יוטיוב- "חיים או משהו כזה", תסריט הסרט באתר Scripts.com (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 Thakure, Radeep (2010). "Angelina Jolie: The Word's Most Powerful Celebrity?". Radeep Thakure & Sons, Punjab, India. ISBN 978-81-908705-9-7. p 110
- ^ 1 2 LIFE OR SOMETHING LIKE IT. Rotten Tomatoes. Retrieved April1, 2019.
- ^ Life or Something like it Awards. IMDb. Retrieved April 2, 2019.
- ^ בתחילת הסרט, לייני בת ה-5 נראית בסרטון וידאו ישן צופה בסצנה עם מונרו מהסרט "גברים מעדיפים בלונדיניות".
- ^ Kendle, Kristin (March 20, 2019). Movies Filmed in Seattle and Tacoma. Trip Savvy. retrieved April 2, 2019.
- ^ 1 2 3 4 Life or Something Like It (2002). 2000's Movie Guide. Retrieved April 2, 2019.
- ^ Life or Something Like It (2002). On the Set of New York. Retrieved April 2, 2019.
- ^ Life, or Something Like It. Box Office Mojo. Retrieved April 2, 2019.
- ^ What if you only had 7 days to live?. Movie Info. Retrieved April 2, 2019.
- ^ Life or Something Like It 2002. Metacritic. Retrieved Aprhl 2, 2019.
- ^ Ebert, Roger (April 26, 2002). LIFE OR SOMETHING LIKE IT. rogerebert.com.
- ^ Bradshaw, Peter (march 28, 2003). Life or Something Like It. The Guardian.
- ^ Simels, Steve. Life Or Something Like It. TV Guide. Retrieved April 2, 2019.
- ^ LaSalle, mick (Aprhl 26, 2002). Jolie and Burns give 'Life' to drama. SF Gate.
- ^ Snider, Eric D. Angelina Jolie at her most tolerable. eFilm Critic. Retrieved April 2, 2019.