חיים הזז
![]() | |
חיים הזז | |
לידה |
16 בספטמבר 1898 סידורוביצ'י, אוקראינה ![]() |
---|---|
פטירה |
24 במרץ 1973 (בגיל 74) ירושלים ![]() |
עיסוק |
סופר ![]() |
בן או בת זוג |
יוכבד בת-מרים (1961–24 במרץ 1973) אביבה הזז ![]() |
מספר צאצאים |
1 ![]() |
לאום |
יהודים ילידי אוקראינה ![]() |
שפות היצירה |
עברית ![]() |
פרסים והוקרה |
|
![]() ![]() |

חיים הַזַז[1] (כ"ט באלול תרנ"ח (ערב ראש השנה), 16 בספטמבר 1898, סידורובִיצ'י, פלך קייב, האימפריה הרוסית (אוקראינה) – כ' באדר ב' תשל"ג, 24 במרץ 1973, ירושלים) היה סופר ומחזאי עברי, איש רוח והגות מהבולטים בדורו ומנהיג תרבותי. חתנו הראשון של פרס ישראל לספרות.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד עלייתו לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיים הזז נולד לצביה ולאריה הזז בכפר סידורובִיצ'י, באזור קייב (כיום אוקראינה). אמו מתה כשהיה בן שש, והוא גדל בבית סבתו מצד אביו, שם התחנך על פי המסורת היהודית.
בהיותו בן 16, פרצה מלחמת העולם הראשונה, והוא עבר ללמוד לימודים כלליים בקייב, בחרקוב ובמוסקבה. בגיל 23 (1921) שהה כשנה וחצי בקרב חלוצים ציונים שעברו הכשרה לקראת עלייה לארץ ישראל בקונסטנטינופול, ולימד אותם עברית. משם עבר לפריז, שם חיבר הזז את יצירותיו הראשונות: שלושה סיפורים על אודות המהפכה הרוסית, שהתפרסמו בכתב העת "התקופה", וכן את הפואמה "חתן דמים", שתורגמה לאנגלית בידי ישראל מאיר לסק וזכתה לתשבחות מפי ט. ס. אליוט.
בקיץ 1928 ביקר בברלין, שם היה עד לצמיחת התנועה הנאצית וחש באסון הממשמש ובא, ושם הגה את הרעיון לכתיבת מחזהו בקץ הימים. מחזה זה נכתב רק אחר כך, בהיותו בארץ ישראל, וראה אור ב-1933.
בין השנים 1926 ל-1929 היה הזז בן זוגה של המשוררת יוכבד בת-מרים. בנם היחיד, נחום (זוזיק) הזז (1928–1948), נפל בקרבות להגנת ירושלים בשנת תש"ח.
לאחר עלייתו לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
באביב 1931 הזז עלה ארצה ולאחר חודשים אחדים השתקע בירושלים. במשך שנות השלושים והארבעים הוא נדד בין שכונות ירושלים השונות. כך התוודע מקרוב אל עדות ישראל השונות, ובייחוד אל בני תימן שחי בתוכם. בהשראתה של אותה תקופה מסעירה, הוא כתב את שני הרומנים הגדולים מחיי התימנים, 'היושבת בגנים' ו'יעיש'. לאורך שנות השלושים והארבעים, הזז פרסם את סיפוריו בעיקר במוספים הספרותיים של העיתונים "דבר" ו"הארץ" וכן בכתב העת של אגודת הסופרים, "מאזנים". בשנת 1942 ראה אור בהוצאת עם עובד קובץ סיפוריו של הזז 'ריחיים שבורים', ספר הפרוזה הראשון שנדפס בהוצאה זו, בהזמנתו של ברל כצנלסון. הספר 'ריחיים שבורים' זכה באותה שנה בפרס ביאליק לספרות יפה (יחד עם שאול טשרניחובסקי).
בשנת 1950 ראתה אור מהדורה מחודשת של המחזה 'בקץ הימים' ובאותה שנה הוא הועלה בפעם הראשונה על ידי תיאטרון הבימה, בבימויו של שמעון פינקל ובכיכובם של יהושע ברטונוב, אהרן מסקין ורפאל קלצ'קין. הפקה שנייה של המחזה הועלתה על ידי תיאטרון הבימה בשנת 1972, בבימויו של דוד לוין.
בשנת 1954 כתב הזז את מגילת היסוד של יד ושם, לבקשתו של נשיא המדינה, יצחק בן צבי. המגילה הוקראה בטקס החגיגי שנערך בירושלים, עם הנחת אבן הפינה לאתר הזיכרון הלאומי לשואה. בשנת 1958 פרסם הזז את קובץ סיפוריו 'חגורת מזלות'. הסיפור "אופק נטוי", הפותח קובץ זה, נכתב בעקבות רשמיו משהייתו בחבל לכיש ומגוריו הזמניים במושבי העולים. בוועידה של אגודת הסופרים העברים שנערכה בשנת 1962 נשא את הזז את נאומו "הסופר והמציאות", שבו הטיח ביקורת קשה על דמותה הרוחנית של מדינת ישראל. הנאום עורר פולמוס גדול והביא, בין היתר, לדו-שיח פומבי בין חיים הזז לבין ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון. תמצית של הדיון ביניהם נדפסה מאוחר יותר בחוברת: דו-שיח על המדינה והספרות.
ביום השלישי למלחמת ששת הימים, הזז התבקש על ידי ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, לחבר את המנשר על איחוד ירושלים ושחרורה. המנשר הוקרא בטקס קצר שנערך באולם העירייה, שעות אחדות לאחר שהמערכה על ירושלים הוכרעה. שנתיים מאוחר יותר, הוענקה להזז אזרחות כבוד של ירושלים לכל ימי חייו. נאומיו של הזז והופעותיו הפומביות ערב המלחמה ולאחריה, היו בעלי השפעה רבה על הלך הרוח בציבור הישראלי.
בשנת 1968 ראתה אור בהוצאת עם עובד המהדורה המתוקנת של כל כתבי חיים הזז, ב-12 כרכים. במשך למעלה משנתיים ערך הזז את כתביו, קיצץ ושינה, הרחיב ותיקן, וביקש להביא לפני הקורא העברי את יצירתו כשהיא נקייה מפגמים ומותאמת לרוח הזמן. במהדורה זו הזז ראה את אחת מפסגות יצירתו. יחד עם זאת, חוקרי ספרות אחדים ביקרו את עריכת הכתבים וסברו שהזז שגה במקרים מסוימים כשהחליט לשנותם.
בשנת 1961 עבר הזז להתגורר בשכונת קוממיות (טלביה) בירושלים יחד עם רעייתו אביבה אביבה הזז, לה היה נשוי משנת 1951. בביתם שברחוב חובבי ציון 18 בירושלים, שוכנת מאז 1983 יד למורשת חיים הזז, המפעילה ארכיון ומוזיאון ספרותי. בחורף 2020 הועתק חדר העבודה שלו מדירתם אל משכנות שאננים, שם הוא מוצג לציבור הרחב, יחד עם ספרייתו העשירה וחפצי אמנות שונים מאוספיו.
חוג ידידיו של חיים הזז כלל אמנים רבים, ובהם סופרים דוגמת יצחק דב ברקוביץ' וזלמן שניאור, ציירים ובהם פנחס ליטבינובסקי, אביגדור סטימצקי ויוסל ברגנר וכן שחקני תיאטרון ובהם אהרן מסקין וחנה רובינא. הוא היה מקורב גם למשוררים וסופרים צעירים ממנו, ובהם זרבבל גלעד ואהרן אפלפלד ועודד אותם בצעדיהם הראשונים בעולם הספרות.[2] הזז הותיר אחריו עיזבון ספרותי גדול, הכולל כתבי יד שטרם ראו אור בדפוס. חמישה כרכים מן העיזבון ראו אור בעריכתה של אלמנתו, אביבה הזז. מאז פטירתה בשנת 2019, עריכת הכתבים והוצאתם לאור נעשית על ידי חברי עמותת יד למורשת חיים הזז, שבידיה מופקד כיום העיזבון.
רבות מיצירותיו של חיים הזז תורגמו לשפות שונות, ובהן סיפורו הנודע, "הדרשה" שתורגם לאנגלית, יידיש, ערבית, סינית, איטלקית, שוודית וגרמנית. תרגומו לצרפתית של הרומן 'בקולר אחד' זכה לשבחיו של נשיא צרפת, שארל דה גול.
חיים הזז נפטר באופן פתאומי בכ' באדר ב' תשל"ג 24 במרץ 1973, שבועות אחדים בלבד לאחר שראה אור קובץ סיפוריו האחרון, 'אבן שעות'. הוא נטמן בטקס ממלכתי בבית הקברות בהר הזיתים.
הזז היה ממייסדי האקדמיה ללשון העברית, וחבר כבוד בה משנת 1961. משנת 1970 ועד לפטירתו הוא כיהן כנשיא אגודת הסופרים העבריים, והיה חבר הנהלה במוסדות תרבות רבים בישראל.
הזז קיבל תוארי דוקטור לשם כבוד מהסמינר התאולוגי היהודי בניו יורק (המוסד העליון של התנועה הקונסרבטיבית), מדרופסי קולג' בפילדלפיה ומהאוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים 1942 ו-1970 הוא זכה בפרס ביאליק, ובשנת 1953 זכה בפרס ישראל לספרות עברית.[3]
על שמו נקראו בית הסופר בירושלים ורחובות בישראל.
השפעתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
עקבות יצירתו של חיים הזז ניכרים בכתיבתם של סופרים ישראליים רבים, ובהם ס. יזהר ואהרן מגד.[4] יש חוקרים הטוענים שרבים מהיוצרים של התנועה הכנענית, הושפעו מספריו הראשונים של חיים הזז. ובמיוחד ספרו "חתן דמים", ספר הנסמך על התנ"ך אך הנכתב כולו בקולה של אישה (בידי סופר זכר) ואינו נאמן למונותאיזם כאידאולוגיה, שני חידושים בספרות העברית של אותה תקופה.[5]
יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוטיבים חוזרים ונשנים ביצירותיו הם מהפכות התרבות שעברו יהודים במקומותיהם השונים, פער הדורות, הכיסופים לגאולה ומשבר האכזבה מהם. יצירותיו של הזז יצאו באסופות שונות, במהדורות רבות, מבחרים למיניהם וכינוסים שונים, בעיקר בשביל מערכת החינוך.
ספריו:
- בישוב של יער, רומן, תל אביב: הוצאת שטיבל, תר"ץ 1930.
- ריחיים שבורים, סיפורים, תל אביב: הוצאת עם עובד, תש"ב 1942.
- היושבת בגנים, רומן, תל אביב: עם עובד, תש"ד 1944.
- אבנים רותחות, סיפורים, תל אביב: עם עובד, תש"ו 1946 - בקובץ זה נכלל סיפורו הידוע "הדרשה".
- יעיש, רומן, תל אביב: עם עובד, תש"ז-תשי"ב 1952-1947 - ארבעה כרכים.
- בקץ הימים, מחזה בשלוש מערכות, תל אביב: עם עובד, תש"י 1950.
- צל הפוך, תל אביב: עם עובד, תשט"ו 1955.
- דלתות נחושת, סיפור, תל אביב: דבר, תשט"ז 1956.
- חגורת מזלות, סיפורים, תל אביב: עם עובד, תשי"ח 1958.
- חתן דמים, ציורים: רות צרפתי, תל אביב: מחברות לספרות, תש"ך 1960.
- בקולר אחד, תל אביב: עם עובד, תשכ"ג 1963 - סיפור המבוסס על דמויותיהם של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני
- אבן שעות, סיפורים, תל אביב: עם עובד, תשל"ג 1973.
- פעמון ורימון, סיפורים, תל אביב: עם עובד, תשל"ה 1974.[6]
- משפט הגאולה, (הביאה לדפוס: אביבה הזז), תל אביב: עם עובד, תשל"ז 1977.
- פרקי מהפכה, סיפורים, (הביאה לדפוס: אביבה הזז) תל אביב: עם עובד, תשמ"א 1980
- עשרה סיפורים: מבחר חדש, (ליקטו והביאו לדפוס: חיה הופמן ואביבה הזז), תל אביב: עם עובד, תשמ"ח 1988.
- הדרשה וסיפורים נבחרים, תל אביב: דביר, תשנ"א 1991.
- ימלא, רעננה: אבן חושן, תשס"ה 2005.
- בצלן של מלכויות, תש"ע 2010.
- בן המקום, הוצאת בלימה, 2020[7].[8][9]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
על חיים הזז ויצירתו נדפסו מאות מאמרי בקורת, מסות, סקירות ועבודות אקדמיות. כאן מובאת רק רשימה חלקית. רשימות מלאות מובאות ברמב"י, באתר בית הספרים הלאומי.
- שלמה דב גויטיין, "מפעלו התימני של הזז", בתוך: מנחם בן-ששון (עורך), התימנים: היסטוריה • סדרי חברה • חיי רוח - מבחר מחקרים, ירושלים: מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשמ"ג, עמ' 321–329 (נדפס לראשונה במולד ט, חוברת 54, תשי"ב, עמ' 311–317)
- בנימין יצחק מיכלי, חיים הזז עיונים ביצירתו, הוצאת עקד, תל אביב, 1958.
- דן מירון, חיים הזז, מרחביה: ספרית פועלים, הוצאת הקבוץ הארצי השומר הצעיר, 1959.
- יעקב בהט, ש"י עגנון וח' הזז: עיוני מקרא, הוצאת יובל, תשכ"ב.
- באלה הימים: דברים בכינוס סופרי ישראל, חיים הזז, חיים גורי, אבא קובנר, אברהם קריב, משה שמיר, אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל, תל אביב, תשכ"ז, 1966.
- דב סדן, דן לאור, (עורכים), מאסף מוקדש ליצירת חיים הזז, אגודת הסופרים העבריים בישראל, ירושלים, תשל"ח, 1977.
- מלכה שקד, "’אדם מישראל’ כ’אדם מיוחד’ ו’מופלא’': לשאלת האפיון בסיפורי הזז", מחקרי ירושלים בספרות עברית ט"ז, תשנ"ז 1997. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- אבינעם ברשאי, "חיים הזז: הסופר, הדרשן והנואם", מחקרי ירושלים בספרות עברית ז, תשמ"ה 1985. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- אליעזר שביד, "בין סיפורת לנאום: על המסר הרעיוני של יצירת הזז", דבר, אוקטובר 1983.
- גרשון שקד, "כל אדם מישראל שאין בו גוזמא - שכור ומנוול טוב הימנו": על סגנונו של הזז, עיתון 77, 42, תשמ"ג 1983.
- אהוד בן עזר, "חיים הזז: יודפא, יודקה, דרבקין, מורושקה", הארץ, אדר תשל"ג, 1973.
- אהרן מגד, "כמה דברים על הזז", משא, מוסף דבר, 12, תשל"ג 1973.
- הלל ברזל, "חיים הזז: מילים בגדולתן": עיון מחודש בסיפורי תימן של המספר, גזית, כ"א, תשל"א 1971.
- דן לאור, "הערות ל'בקולר אחד'" לחיים הזז, מאזנים, מ"ג, תשל"ז 1977. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- איטה קאליש, "שיחות עם חיים הזז", מנורה, 1976.
- אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995, הפרק "חיים הזז - אדם שידע אהבה, חי אחרת", עמ' 64-55
- דן מירון, "אף-על-פי-כן, נוע ינוע", דימוי, 23, תשס"ד 2004.
- איתמר דרורי, גאולה תימנית ועבריוּת חדשה: על הרומן 'יעיש' לחיים הזז, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשע"ד 2014.
- איתמר דרורי, הזז: סיפור חיים, ההוצאה לאור של מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2017.
- חיים הזז – העיירה נתערערה (הרצאה ששודרה ברדיו פריז), 'דחק - כתב עת לספרות טובה', כרך י', 2018.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתר האינטרנט של יד למורשת חיים הזז
- ראיון טלוויזיוני עם חיים הזז מ-1968, באתר הטלוויזיה החינוכית הישראלית
- רשימת הפרסומים של חיים הזז, בקטלוג הספרייה הלאומית
- חיים הזז, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
- חיים הזז, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- הספרים של חיים הזז, באתר "סימניה"
חיים הזז - הגולה מנחלאות: חייו ויצירתו. ד"ר איתמר דרורי, סרטון באתר יוטיוב
- בית חיים הזז, במועצה לשימור אתרים
- באתר מט"ח
- איתמר לוי, "היושב בגנים" - על חיים הזז
- בית יד למורשת חיים הזז, באתר המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות
- תסכיתים (להורדה ולשמיעה) של יצירות הזז, "הדרשה", "הנעלם" ו"הוא ציווה" וכן שיחה על היצירות ממפעל משותף לרשת ב' והאוניברסיטה העברית באתר רדיו הר הצופים של האוניברסיטה העברית
- מיקי לוי, חיים הזז: בין הבטחה למציאות, באתר nrg, 12 באפריל 2009
- חיים הזז, פותחים ספר: בצלן של מלכויות, באתר הארץ, 2 בדצמבר 2009
- רן יגיל, פייפר קאט: מלך הכבוד, באתר nrg, 13 בינואר 2010
- מיה סלע, חיים הזז: סופר שאינו נחלת הכלל, עכבר העיר, 19 בינואר 2009
- דביר צור, גלותה של הרוח: על פאריס של חיים הזז, באתר הארץ, 17 בפברואר 2010
- ניסים קלדרון, אות חיים מהזז, באתר ynet, 16 במרץ 2010
- אריאל הירשפלד, תנו לבכם על ההולובצס, באתר הארץ, 21 באוגוסט 2008
- אלי אשד בעקבות "חתן דמים של חיים הזז" באתר "יקום תרבות" החלק הראשון החלק השני החלק השלישי
- בארי צימרמן, החוט המשולש - עיון אקטואלי ב"הדרשה" לחיים הזז, ארץ אחרת, 1 באוגוסט 2006
- חיים הזז, ספינה בנמל (קטע מיצירה גנוזה), באתר הארץ, 28 בפברואר 2013
- כרטיס קבר באתר הר הזיתים
- חיים הזז, סיפור: גט! יבוא נא, תיכף ומיד גט!, באתר הארץ, 7 בספטמבר 2018
- דן מירון, ישו לא היה יהודי ולא נוצרי אלא נווד רוחני, באתר הארץ, 22 בינואר 2021
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ לפני עלייתו לארץ, ובידי חבריו שנותרו בברית המועצות, נכתב השם גם בצורה חזס או חזת, ר' למשל: אגרות משה חיוג, בעריכת יהושע א. גלבוע, אוניברסיטת תל אביב תשמ"ג. באותיות קיריליות נכתב השם Хазас.
- ^ "שולחן לאחד", טקסט: אהרן אפלפלד, ציורים ורישומים: מאיר אפלפלד,
- ^ אליעזר שבייד, הזז, חיים, האנציקלופדיה העברית י"ג, עמ' 980-976
- ^ יזהר סמילנסקי, תזמורו של הטקסט בסיפורי הזז, חיים הזז: האיש ויצירתו, עמ' 50-35
- ^ בעקבות חתן דמים של חיים הזז - מאמרו של אלי אשד באתרו יקום תרבות
- ^ יהודית צוויק, האמנם חיים כפשוטם וכסתמם, דבר, 7 במרץ 1975
- ^ חיים הזז, פרק כ' מהספר בן המקום, באתר הארץ, 19 בינואר 2021
- ^ דן מירון, ישו לא היה יהודי ולא נוצרי אלא נווד רוחני, באתר הארץ, 19 בינואר 2021
- ^ דן מירון, הזז מחכה לקורא זז, באתר הארץ, 26 בינואר 2021
הקודם: ש. שלום |
פרס ביאליק במשותף עם שאול טשרניחובסקי 1942 |
הבא: אהרון קבק |
הקודם: אהרון ראובני |
פרס ביאליק לספרות יפה 1970 |
הבא: אמיר גלבע |
- סופרי תקופת התחייה
- סופרים ישראלים
- סופרים כותבי עברית
- אנשי העלייה החמישית
- חברי התנועה למען ארץ ישראל השלמה
- זוכי פרס ישראל לספרות ושירה
- זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
- יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת קהילת ירושלים
- זוכי פרס ניומן
- זוכי פרס אוסישקין
- אישים שהונצחו על בולי ישראל
- אזרחי כבוד של ירושלים
- זוכי פרס ישראל לשנת 1953
- ישראלים שנולדו ב-1898
- ישראלים שנפטרו ב-1973