חיים ילין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חיים ילין, מפקד "ארגון המאבק האנטי-פשיסטי" בגטו קובנה.

חיים יליןליטאית: Jelinas Chaimas;‏ ברוסית: Елин Хаим Лейзерович‏; 7 בנובמבר 19121944) היה סופר ומפקד הארגון האנטי-פשיסטי בגטו קובנה, ליטא.

טרום המלחמה[1][עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים ילין נולד בעיירה וילקי (Vilkija)[2], (אז באימפריה הרוסית; כיום בליטא באזור המוניציפלי של העיר קובנה, 25 ק"מ צפון מערבית אליה). הוריו, לייזר (אליעזר) ילין ואסתר ריבל, היו מורים בבית הספר העברי שבעיירה, ששפת ההוראה בו הייתה עברית (דבר שנחשב בשנים ההן למפעל חלוצי ומתקדם[דרושה הבהרה] ), כך גם בביתו שפת הדיבור הייתה עברית.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה גורשו יהודי ליטא, לפי צו של רמטכ"ל צבא רוסיה מ-1915, לעורף הרוסי[3], והמשפחה טולטלה בדרכים עד אשר התמקמה בעיר וורונז' (רוסיה, כ-1,100 ק"מ מעיירתם בליטא)[4]. שם פקדו אותם מהפכת אוקטובר ומלחמת האזרחים ברוסיה. בעקבותיהן שינה האב, אליעזר, את השקפותיו באורח ניכר, וכך גם את שמו, ובביתם נשמעה יותר ויותר שפת היידיש.

המשפחה שבה מרוסיה לליטא ב-1921, והשתקעה בקובנה. עם שובם, ייסד האב ספרייה יהודית-כללית בעיר, שפעלה ליד ה"קולטור-ליגע" (הליגה לתרבות). במרוצת השנים הייתה ה"ליגה", מטעמי חוק ורישוי, לחברת "ליבהאבער פון וויסן" (חובבי דעת)[5]. הספרייה, למעשה, הפכה מרכז תרבותי, יהודי מודרני (יידשאי), ושמה יצא את גבולות קובנה. היו קבועים בה חדר קריאה, מרכז למכירה ולהפצה, שבא במגע עם הוצאות הספרים היהודיות הגדולות בעולם, נערכו בה דיונים ופעילויות ספרותיות ענפות, והיא שמשה מקום מפגש לאמנים וסופרים.

חיים ילין, לפני המלחמה.

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים ילין התחנך וגדל בין הספרים, וזכה בפי חבריו לכינוי "הספר". בלימודיו, עבר תלאות מעט. בוורנוז' החל את לימודיו בשפה הרוסית, בקובנה עבר ליידיש, אך מכיוון שלא היו בבית ספרו ארבע הכיתות האחרונות, נכנס לגימנסיה הריאלית העברית, שם למד בעברית (עד 1932). נוסף לכך, לימודיו באוניברסיטה הליטאית בקובנה, בפקולטה לכלכלה, היו על טהרת הליטאית (1934–1938).

ככל הנראה היה פעיל בתנועת "הנוער הציוני החלוצי" (נצ"ח)[6]. אחר כך התקרב לחוגי המפלגה הקומוניסטית הבלתי חוקית, ופעל לטובתה בימי לימודיו באוניברסיטה.

פעילותו הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילין החל בפרסום ביקורות תיאטרון על הופעותיהן של הלהקות היהודיות בקובנה. מכתיבה על נושאים אלה עבר בהדרגה לדיווחים ותיאורים של חיי הרחוב והשוק, העיירה והכפר, ובעיקר – על מצבו הקשה של הפועל. הוא היה מהחברים הפעילים ביותר של קבוצת הסופרים הצעירים השמאליים, וכן פעיל מאוד בארגונם של קבצים ספרותיים וערבי תרבות בנושאי ספרות מתקדמת, תיאטרון, מוזיקה ושירה. בין השאר השתתף ילין בקביעות ביומון היידישיסטי "פאלקסבלאט", ובירחון "שטראלן" שהופיע בהוצאת הקומוניסטים[7].

במסגרת פעילותו הספרותית-ציבורית, יצא ב-1937 לוועידת התרבות היהודית בפריז. בכנס זה הוקם האיגוד התרבותי-יידישיסטי "איקו"ף", וילין נמנה עם נציגיו בליטא.

שנות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1940 ליטא סופחה לברית המועצות, כהמשך להסכם ריבנטרופ-מולוטוב[8]. תקופת הכיבושי הסובייטי הקצרה נראתה, בעיני היהודים הסוציאליסטים, כהזדמנות להגשמת אידיאל קומוניסטי. המשטר החדש העניק ליהודי ליטא שוויון זכויות[דרושה הבהרה], סיכויי תעסוקה והשכלה. יהודים רבים השתלבו במשטר בתפקידים שונים[9]. בזמן זה שימש ילין כמשנה למנהל המשרד הממלכתי לפוליגרפיה, העוסק בכל ענייני הדפוס[10]. ב-24 ביוני 1941 גרמניה הנאצית כבשה את קובנה. ילין ומשפחתו ניסו להימלט לתוככי ברית המועצות, אך נתפסו על ידי הגרמנים. הם שוטטו זמן מה בדרכים וביערות וסופו של דבר הגיעו חזרה לקובנה ונכנסו לגטו. שם, הסתתר ילין בשם הבדוי "קאדיסון" וגם הסווה את מראהו מחשש שיבואו לחפש אחריו בגלל תפקידו הבכיר בשלטון הסובייטי. עד אוקטובר 1941 הגרמנים ערכו מספר אקציות, בסופן נותרה פחות ממחצית הקהילה היהודית בקובנה, שמנתה קודם לכן כ-40,000 נפש[11].

ידוע על שלוש חבורות מחתרתיות-קומוניסטיות שהחלו לפעול בגטו בסתיו 1941. ילין נמנה עם ראשיה של אחת מהן, אשר עסקה בעיקר באיסוף ידיעות על החזיתות, הגשת סעד לוותיקי התנועה הקומוניסטית, וטיפול בילדיהם של קומוניסטים שנעדרו. כמו כן, ילין לקח על עצמו כבר מראשית הפעילות, את המשימה של יצירת הקשר עם גורמים מחוץ לגטו, ולמעשה עד מותו חיפש קשרים עם פרטיזנים ביערות מחוץ לגטו, במטרה לצרף לשורותיהם יהודים מהגטו[12].

ועד "ארגון המאבק האנטי-פשיסטי" בגטו קובנה (Kaunas; Kovno).

בדצמבר 1941 התאחדו הקבוצות הקומוניסטיות השונות בגטו לכדי "הארגון הלוחם האנטי-פשיסטי". על אף שלחימה ומחתרת לא היו נושאים הקרובים לליבו של ילין – בשעתו, אף נפסל מלשרת בצבא הליטאי מפאת בריאותו[10], הוא התמנה למפקדו של הארגון. במעמד הקמתו, הוגדרה מטרות הארגון – "אין אנו מפקירים את הגטו, אך מטרתנו הראשית היא – מאבק גלוי בתוך שורות הפרטיזנים"[13]. ואכן, חברי הארגון ביצעו פעולות חבלה רבות ומגוונות, בעיקר באתרי העבודה אליהם נשלחו יהודים לעבודות כפייה (תחנת הרכבת, המנסרה וכו'), הם אגרו נשק וחומרי נפץ, הקימו תא של אנשי רפואה ועוד[14].

באביב 1942, כנראה, הוקם 'מצו"ק' (מרכז ציוני ויליאמפולה-קובנה), שריכז ותיאם את פעולתן של כל המחתרות הציוניות שפעלו בגיטו[15]. הארגון פעל בקשר הדוק עם האלטסטנארט ובישיבותיו ישבו לעיתים היו"ר, ד"ר אלקס וסגנו, עו"ד גרפונקל. בקיץ 1943, התעוררה היוזמה לשיתוף פעולה בין המצו"ק לקומוניסטים, ובעקבותיה הוקם מטה משותף עבור כלל הפעילות המחתרתית[16].

ניסיונות החבירה לפרטיזנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת 1943, לאחר מאמצים רבים ליצירת קשרים, התחברו חברי ה"ארגון האנטי-פשיסטי" למחתרת הליטאית "איגוד למלחמה בפאשיזם בליטא", ובהובלת ילין, הוחלט על שיתוף פעולה הדוק. נעשו שני ניסיונות להקמת בסיס פרטיזנים ביערות בסביבת קובנה, אולם אלו נכשלו, דבר שמחד, הביא להתפוררותו של ה"איגוד" הליטאי, אך מאידך, תרם לניסיונו של ה"ארגון", והניע אותם לחיפוש קשרים נוספים. פעילות זו נמשכה לאורך ספטמבר – אוקטובר 1943, ובמהלכה יצאו שלוש קבוצות סיור ליעדים שונים, אולם פעילותן לא הביאה תוצאות של ממש[17].

בספטמבר 1943 יצא ילין לווילנה, בעקבות מכתב שהגיע לגטו, על מנת ליצור קשר עם הצנחנית גסיה גלזר ("אלבינה"), שליחתו של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של ליטא, שפעלה במוסקבה. במפגש עימה קיבל ילין הזמנה אל אחד מבסיסי הפרטיזנים במזרח ליטא, והשניים יצאו ליערות רודניקי (Rūdninkai). בבסיס הפרטיזנים שהה ילין כשבועיים בהם עבר הכשרה מהירה והצטרף למספר מבצעים.

מבצע "אוגוסטובה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחתרת היהודית בקובנה - חיפושי דרך אל הפרטיזנים

בזמן שהותו של ילין ביערות רודניקי נהגתה התוכנית, שהייתה ניסיון נועז אך כושל להקמתו של בסיס פרטיזנים חדש ביער "אוגוסטובה"[דרושה הבהרה], כ-150 ק"מ דרום מערבית לעיר (בגבול פרוסיה-פולין)[18]. עם חזרתו לגטו החל ילין יחד עם חבריו לארגון במסע שכנוע על מנת להביא את המטה המשותף להכריע לטובת המבצע, דבר שאכן הושג לאחר דיונים רבים[19].

חלקו הראשון של המבצע היה בתחילת אוקטובר 1943. קבוצת חלוץ אשר מנתה כ-20 איש יצאה בדרכה ליערות, אולם בעקבות קשיים אשר נתקלה בהם בדרך, החליטו לשוב אל העיר. עד סוף אוקטובר הוקמו מספר קבוצות נוספות אשר עשו דרכן אל היער, אולם כולן, למעט אחת, סופן שנכשלו במשימתן. אותה קבוצה אחת, שניים מאנשיה הצליחו להגיע ליער, אך נוכחו לדעת כי אין הוא מתאים להקמת בסיס פרטיזנים, וכך שבו לגטו. הערכות נסבות סביב כ 100 איש אשר לקחו חלק בכישלון מר זה[20].

יערות רודניקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות כישלונו של מבצע "אוגוסטובה", ניסיונותיו של ילין לחדש את הקשר עם הפרטיזנים ביערות רודניקי לא חדלו, ואכן, באמצע נובמבר[דרושה הבהרה], הוא הצליח ליצור קשר עם פרטיזן ליטאי-רוסי, ראדיונוב, אשר עסק בהקמת מחתרת קומוניסטית ביערות, והביע נכונותו לקלוט לשורותיו קבוצות לוחמים יהודים מן הגטו. ילין, שעד כה שמר על ניסיון זה בסוד גמור, שיתף את המטה המשותף של המחתרות, ובכך פתח דף חדש בתולדות התנועה הלוחמת בגטו קובנה[21].

ניסיונות העבר לימדו כי לא ניתן להגיע לבסיסי הפרטיזנים ברגל, והיה ברור כי הדרך היחידה היא בעזרת כלי רכב. אולם המרחק, כ-160 ק"מ בעיצומה של המלחמה, היה בעיה קשה. מכאן, מרב המאמצים היו למציאת פתרונות לקשיים שמסע כזה זימן. ילין היה הגורם המניע והחלוץ שבפעולה זו. בגטו קובנה הוחל במבצע חשאי בהובלת מצו"ק, להכשרת לוחמים שיסעו ליערות. נערכו מגביות לגיוס כסף, נרכש נשק, בתי המלאכה בגטו ייצרו מדים וחגור, הלוחמים המיועדים עברו אימונים בנשק בתוך הגטו. נמצאו כלי רכב והוכנו סיפורי כיסוי ותעודות מזויפות להברחת צעירים ליערות הפרטיזנים בגלוי, מתחת לאפם של הגרמנים. והוא שהוביל, בהצלחה, את הקבוצה הראשונה ליער. עד אמצע מרץ 1944, שבע קבוצות כאלו יצאו מן הגטו וחברו לשורות הפרטיזנים ביערות ולמשימות ההתנגדות השונות, כאשר ילין הוא המארגן העיקרי שלהן[22].

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 באפריל 1944, נלכד ילין בידי סוכני הגסטאפו, עת שהיה בחיפושים מחוץ לגטו אחר אמצעי תחבורה לקבוצה נוספת של לוחמים ליערות. כשישה שבועות הוא עמד בעינויים שמטרתם הייתה לחשוף את המחתרת בגטו, אך למרות מאמציהם לא הצליחו אנשי הגסטאפו להוציא מפיו מידע כלשהו. ישנן עדויות סותרות באשר למותו, עם זאת, ידוע ללא ספק שהוא מת במעצר[23].

השלטונות הסובייטים העניקו לחיים ילין, אחרי מותו, את 'עיטור לנין' (ברוסית: орден Ленина, שהיה העיטור הגבוה ביותר בברית המועצות) על שירותו בתור פרטיזן ועל הצטיינותו במלחמה האנטי-פשיסטית[24].

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחיו, מאיר ילין (יעלין) (1910–2000), היה מהנדס במקצועו וסופר. בימי הכיבוש הנאצי נכלא בגטו קובנה. בתחילת 1944 ברח מהגטו למסתור בעיר שם שהה עד שהעיר שוחררה על ידי הצבא הסובייטי. עם שחרור קובנה היה ממקימי בית מחסה לילדים יהודים ששרדו את השואה. פרסם סיפורים ומאמרים בליטא, ואחר כך בעיתונות היהודית הסובייטית על השואה בליטא. מבין חיבוריו: "פארטיזאנער פון קאונאסער געטא" (ביידיש: 'פרטיזנים בגטו קובנה'; מוסקבה, 1948); "בלילה אחד" (בליטאית וברוסית, 1966); "במבצרי המוות" (בליטאית, 1966). עלה ארצה בשנת 1971[דרושה הבהרה] .

מכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "פריז אין גרוי" (יידיש, פריז באפור), פאלקסבלאט, 22 באוקטובר 1937 (עמ' 8) – דיווח אחד מתוך סדרה שפורסמה ביומון, עת שהה בפריז בוועידת התרבות.
  • "במלחמה ובגיטו – כרוניקה בת זמננו" שני החלקים שנשתמרו (מתוך השלושה) נאספו בספר 'חיים ילין, לוחם הגיטו והסופר'.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים ילין - לוחם הגיטו והסופר; תורגם מיידיש, בעריכת: יעקב אולייסקי, מאיר ילין, ד"ר דב לוין, י. קפלן, הוצאת איגוד יוצאי ליטא בישראל, 1980, תש"ם.
  • חיים יעלין - דער געטא-קעמפער און שרייבער, תל אביב: איגוד יוצאי ליטא, תשל"ו/1975 (ביידיש)
  • דב לוין ואברהם צבי בראון, תולדותיה של מחתרת, ירושלים: הוצאת "יד ושם", 1962, תשכ"ב.
  • עזריאל לוי, המסע לאוגוסטובו, משואה: קובץ שנתי לתודעת השואה והגבורה, כ’: 240–243, 1992.
  • יוסף גאר, אומקום פון דער יידישער קאוונע, מינכען: פארבאנד פון ליטווישע יידן אין דער אמעריקאנער זאנע אין דייטשלאנד, 1948.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חיים ילין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 'חיים ילין - לוחם הגיטו והסופר', עורכים: י. אולייסקי, מ. ילין, ד"ר ד. לוין, י. קפלן, הוצאת איגוד יוצאי ליטא בישראל, 1980, תש"ם, עמ' 7–15 (מעתה ואילך - לג"ס).
  2. ^ וילקי, ליטא, מפות גוגל
  3. ^ 'מחקרים בתולדות עם ישראל וארץ ישראל', עורך: א. רפפורט, הוצאת אונ' חיפה, 1978, תשל"ח, עמ' 303
  4. ^ לג"ס, עמ' 13, על פי עדות של ישראל קפלן
  5. ^ קשה לציין האם הספרייה הייתה חלק מה"קולטור ליגע" או שמא פעלה על ידה באופן עצמאי. בכל אופן ה"קולטור ליגע" היה מוסד שהוקם בקייב ב-1917 לטיפוח תרבות חילונית-מודרנית ביידיש (תיאטרון, ספרות, אמנות ומחקר). עד מהרה נוסדו סניפים באירופה ובאמריקה. הסניף המרכזי של קולטור ליגע עבר לוורשה ב-1921. (מתוך אתר יד ושם)
  6. ^ לפי "מרכז המידע אודות השואה", יד ושם. אולם קשה לקבוע במדויק - כך במקום אחר (לג"ס, 14) מוזכר כי היה חניך ב"השומר הצעיר". סביר להניח כי היה חניך בנצ"ח, שהיו חלק מתנועת "השומר הצעיר", והתפלגו ממנה באותן השנים.
  7. ^ לפי "מרכז המידע אודות השואה", יד ושם. עם זאת, לא ברור מתי התפרסמו מכתביו של ילין ב"שטראלן", היות שהתנועה הקומוניסטית הייתה בלתי חוקית בליטא עד 1940. ניתן להניח כי הפרסומים היו בפרק הזמן שבו התקיימה הרפובליקה הסובייטית בליטא, עד הכיבוש הנאצי ביוני 1941.
  8. ^ 'MON RETOUR DE L’URSS', וילנר, אריה, ילקוט מורשת, 75: 87-96, 2003, עמ' 93
  9. ^ "נסיבות וסיבות למתן ויזות-מעבר סובייטיות לפליטי פולין היהודיים בוילנה בשנים 1940-1941", פורת, דינה, שבות, 6: 58, הוצאת אונ' תל אביב, 1978.
  10. ^ 10.0 10.1 לג"ס, עמ' 15
  11. ^ 'תולדותיה של מחתרת', ד. לוין, אברהם צבי בראון, הוצאת "יד ושם", ירושלים, 1962, תשכ"ב, עמ' 25–32 (יצא לאור באנגלית בהוצאת "גפן, בית הוצאה לאור" בשנת 2014). (מאילך – תולדותיה).
  12. ^ תולדותיה, עמ' 99
  13. ^ לג"ס, 20, קשה לדעת אם הניסוח מדויק, היות שהציטוט מובא מתוך עדות שמיעה.
  14. ^ תולדותיה, עמ' 102-108
  15. ^ בהנהגת מצו"ק ישבו מנהיגי המפלגות: הציונים הכלליים א', הציונים הכלליים ב', הרוויזיוניסטים והציונים הסוציאליסטים. תולדותיה, עמ' 76.
  16. ^ תולדותיה, עמ' 115-118
  17. ^ תולדותיה, עמ' 121-123
  18. ^ לג"ס, עמ' 75 ואילך
  19. ^ תולדותיה, עמ' 129-138
  20. ^ תולדותיה, עמ' 139 ואילך
  21. ^ תולדותיה, עמ' 188
  22. ^ תולדותיה, עמ' 190-200
  23. ^ תולדותיה, עמ' 356-357
  24. ^ 'ילין, חיים בן אליעזר', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 173 טור 2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1371).