חיים לבקוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חיים לבקוב
Levkov.png
חיים לבקוב כסרג'נט בפלוגות הלילה המיוחדות
לידה 1916
בית-גן, ארץ ישראל
פטירה 9 בנובמבר 1998 (בגיל 82 בערך)
ישראל
כינוי חיימק'ה
השתייכות משטרת היישובים העבריים
Palmach.jpg  פלמ"ח
IDF new.png  צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 19361957
דרגה סגן אלוף  סגן אלוף
תפקידים צבאיים
מפקד בשטח, קצין הקישור לעדות המיעוטים
מלחמות וקרבות
המרד הערבי הגדול
מלחמת העולם השנייהמלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מבצע קדש  מבצע קדש
תפקידים אזרחיים
קצין הביטחון של קצא"א ושירות בתפקידי מודיעין מיוחדים

חיים (חיימק'ה) לבקוב (1916 - 9 בנובמבר 1998), לוחם ומפקד בפלמ"ח ובצה"ל, ששימש במשך שנים רבות, איש הקשר של צה"ל לבני עדות המיעוטים (בדואים, דרוזים וצ'רקסים). הוא היה ידוע גם כמספר סיפורים מוכשר ואף כ"גדול מספרי הסיפורים של הארץ"[1].

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבקוב נולד במושבה בית-גן (כיום בתחומי יבנאל) למשפחה שעלתה מאוקראינה ב-1910. מגיל צעיר עסק בעבודות חקלאות ושמירה, חלקן יחד עם ערבים מקומיים, בדואים, דרוזים וצ'רקסים. כך למד את השפה הערבית מגיל צעיר, וכן את התרבות הפולקלור וסיפורי העם של הערבים בני הגליל.

כמו כן התעניין לבקוב הנער בכלי נשק שונים ולפי עדותו למד להשתמש בכל כלי נשק שהיה זמין באותה תקופה בגליל. ב-1929 כבר השתתף בפעילות שמירה מגויסת כחלק מהתמודדות היישוב במאורעות תרפ"ט. בשנת 1936 היה נוטר במשטרת היישובים העבריים וב-1938 הצטרף לפלוגות הלילה המיוחדות של אורד צ'ארלס וינגייט בדרגת סרג'נט. עם פירוק הפלוגות היה למפקד כוחות חי"ש בגליל התחתון.

ב-1937 נישא לתמימה[2], ולזוג נולדו שלושה ילדים.

במחלקה הסורית של הפלמ"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1941 גויס לפלמ"ח עבור "המחלקה הסורית" (מ-1943 נקראה המחלקה הערבית). המחלקה הסורית הוקמה כשיתוף פעולה בין המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לבין מנהלת המבצעים המיוחדים (SOE) של שלטון המנדט הבריטי במטרה לבצע פעולות מודיעין צבאי וחבלה בשטחי סוריה, שהייתה תחת שלטון צרפת של וישי. לבקוב הוחדר לסוריה מוסווה כערבי במאי 1941 יחד עם ישראל בן יהודה ("עבדו"), יוסף קוסטיקה וירוחם כהן ופיקד על פעולות חבלה במתקנים צרפתיים בסוריה והשתתף בפעולות העפלה לארץ ישראל ובאיסוף מודיעין. לבקוב סיפר לימים כי הצליח להופיע בצורה כה משכנעת כערבי, שאפילו יגאל אלון, ידידו מנוער, לא הכיר אותו.

במסגרת פעילותו בפלמ"ח רצח נער ערבי כדי להוכיח את גבריותו, ובמקרה אחר רצח שבוי.[3]

צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1947 היה חבר בצוות ההקמה של חטיבת גולני מטעם ההגנה והוצב כמ"פ בגדוד 12 ("ברק").

ערב מלחמת השחרור עמד לבקוב בקשר עם נכבדי הכפר הצ'רקסי כפר כמא ושכנע אותם להצטרף לצה"ל, כאשר הוא הפך למפקדם. במאי 1948, לאחר שכוח דרוזי נלחם נגד ההגנה בקרב רמת יוחנן, נכנס לבקוב למשא ומתן עם הדרוזים באזור חיפה ושכנע אותם להתגייס לצד המדינה הציונית. כך הקים את יחידת המיעוטים שהתרחבה וכללה גם בדואים מעמק יזרעאל ומהנגב ודרוזים מהגליל, יחידה שהתפתחה לאחר מכן לגדוד חרב. היחידה הוצבה במספר נקודות בנגב: בפארן, בירוחם, ולעיתים בערבה. לבקוב שימש כמפקדה עד 1954.

ב-1955 הציע ליגאל אלון להקים יחידת גששים, כדי שאלה יגלו הסתננויות דרך הגבול. הוא הציע להשתמש ביכולותיו של ידידו עמוס ירקוני, ששמו באותה העת היה עבד אל-מג'יד ח'אדר, מהשבט הבדואי ערב-מזאריב, שהיה סייר וגשש. לאחר קבלת הסכמה מהפיקוד הקימו השניים את יחידות הגישוש בצה"ל וירקוני מונה למפקדם.

תפקידים אזרחיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרורו ב-1957 עבד כקצין הביטחון של חברת קצא"א ושירת בתפקידי מודיעין מיוחדים. בין השנים 19661972 יצר קשרים עם מנהיג הכורדים בצפון עיראק, מוסטפא ברזאני, בכוונה לייסד ברית בין כוחות לא-ערביים במזרח התיכון. ב-1982 גויס שוב לצה"ל על מנת לשמש כקצין קישור לדרוזים בלבנון בתקופת מבצע שלום הגליל, תפקיד ממנו השתחרר ב-1986 כחייל הזקן ביותר בצה"ל.

בשנות החמישים נדד עם משפחתו לבאר שבע, לאשקלון ולחולון בהן סייעה אשתו תמימה בקליטת העלייה ההמונית. לבקוב הוכתר כיקיר העיר חולון ואזרח כבוד של כפר כמא.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דן בן אמוץ קרא לו (בילקוט הכזבים) "אלוף מספרי הכזבים בארץ", רחבעם זאבי כינה אותו "גדול מספרי הסיפורים של הארץ" (רחבעם זאבי לרזיאל ממט, על ספרו, לפי מאמר מ"סוף שבוע-מעריב": "דיוקן אחר, היכרות שונה" מאת רזיאל ממט פורסם ב-16.11.01)
  2. ^ יוסי אלפי - מקמה לתמימה לבקוב - לכבוד יום הולדתה ה-90
  3. ^ יגאל חסקין, מקומם של שיקולים אתיים- מוסריים בהפעלת הכוח ויישומם בפועל, מראשית ההתיישבות הציונית בארץ־ישראל ועד להקמת המדינה 1948-1882, עמוד 480