חיים לנדאו

חיים לנדאו

תאריך לידה	10 בספטמבר 1916
תאריך עלייה	1935
תאריך פטירה	6 באוקטובר 1981 (בגיל 65)
כנסות	1-8
סיעה	תנועת החירות, גח"ל, הליכוד
תפקידים בולטים
שר התחבורה שר הפיתוח שר בלי תיק

חיים לנדאו (10 בספטמבר 1916 – 6 באוקטובר 1981) היה ממפקדי האצ"ל, ממנהיגי תנועת החירות (על גלגוליה: גח"ל והליכוד), חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.

ביוגרפיה

נולד בקרקוב שבגליציה (כעבור זמן קצר בתחומי פולין) לברטה ולפנחס לנדאו, תעשיין ציוני. התחנך תחילה ב"חדר" מסורתי, ואחר כך עבר לבית הספר "תחכמוני". למד בגימנסיה העברית בקרקוב. עלה לארץ ישראל בשנת 1935, ועם עלייתו החל ללמוד בטכניון בחיפה, שם סיים לימודיו כמהנדס בניין. לנדאו היה פעיל בארגון האצ"ל מאז 1935. היה יו"ר הגוש הלאומי של הסטודנטים בטכניון בשנים 1936–1939.

ב-1940 היה מפקד קן בית"ר בחיפה, ושימש כמזכיר מטה האצ"ל מאז 1944. ב-1945 צורף למפקדת הארגון, וכיהן כראש מטה האצ"ל עד פירוקו ב-1948. בשנת 1947 ייצג את האצ"ל יחד עם מנחם בגין ושמואל כץ בפגישה עם ועדת אונסקופ. בתקופת פעילותו באצ"ל ירד למחתרת, וכמעט שלא ראה את בני משפחתו. כינויו בארגון היה "גונדר אברהם".

לאחר קום המדינה המשיך בקריירה פוליטית, כשנבחר לכנסת הראשונה מטעם חירות. הוא כיהן כחבר הכנסת במשך 28 שנים, עד שפרש, בשנת 1977. בשנת 1969 מונה לשר הפיתוח בממשלת האחדות של גולדה מאיר, אך התפטר כעבור מספר חודשים, יחד עם שאר שרי גח"ל, בעקבות הסכמת ממשלת ישראל לדון בתוכנית רוג'רס. חודשים ספורים לאחר שחדל מכהונתו כחבר כנסת, מינה אותו מנחם בגין כשר בממשלתו. תחילה שימש כשר בלי תיק, האחראי על הקשר עם יהודי התפוצות והמאבק למען יהודי ברית המועצות. בעת מינויו לשר דרש מועדת הכנסת לבטל את האפשרות ששר יקבל במקביל משכורת כשר ופנסיה של חבר כנסת לשעבר. לאחר פרישתם של שרי ד"ש, מונה בראשית 1979 לשר התחבורה. בשנת 1981, לאחר הבחירות לכנסת העשירית, פרש לחלוטין מהחיים הפוליטיים. חודשים ספורים אחר כך נפטר.

על שמו קרויים כביש 5 ("כביש חוצה שומרון" או "דרך חיים"), גשר מעל נתיבי איילון ורחובות ברמת גן, בבני ברק, בחולון, בבאר שבע ובגבעת שמואל. בנו הוא חבר הכנסת והשר לשעבר עוזי לנדאו.

לוחית זיכרון על גשר חיים לנדאו מעל נתיבי איילון בתל אביב

קישורים חיצוניים

• חיים לנדאו, באתר הכנסת
• דוד תדהר (עורך), הערך "חיים לנדאו" באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1975